tag:blogger.com,1999:blog-56972448644234412712024-03-19T14:58:16.294+02:00אלגנטיות של קיפודההרבה לפני שנולדה מיס קיפוד, הייתי עינת (ועדיין), עינת להט-יפה. הקיפודה נולדה לאחרונה, אבל הקוצים היו כאן תמיד. אני אמא לבנות צעירות (ואל תשאלו איך הבית שלי נשמע), בת-זוג (רוב הזמן), עסוקה בהמון דברים שלא רואים ובספרים. אוהבת אותם ובעיקר מתאכזבת כשהם פחות איכותיים, כשהתרגום לא מקצועי, כשחסרה עריכה. אז, גם יוצאים הקוצים. לאחרונה החלטתי להיחשף. אולי גדלתי, מאסתי בסודות ופחות אכפת לי מה אומרים. יש לי שם, פנים, ובפייסבוק אני misskipod kiss.misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.comBlogger240125tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-46585426561972435662023-04-23T15:42:00.005+03:002023-04-23T15:42:58.856+03:00ונסה האפלה שלי / קייט אליזבת ראסל<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg6o6YGW9RsjSZiBditJvqM9wUlWYVJWkfl9rT986rsBz0gDAyY7wqC1YEodM-Jbg5W8VmianU_bCpK1j5sRxEGs3x9PZJj-IaV4M2FD05Lnwp0mP1OKUXKv65vT782LFxLds6nA-wRqs4YJQ11QxP6zxXDANtLOC2GFV4wdMqC2R1sdopjZJFq5tHs/s1052/Screen%20Shot%202022-11-06%20at%2012.30.17.png" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1052" data-original-width="662" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg6o6YGW9RsjSZiBditJvqM9wUlWYVJWkfl9rT986rsBz0gDAyY7wqC1YEodM-Jbg5W8VmianU_bCpK1j5sRxEGs3x9PZJj-IaV4M2FD05Lnwp0mP1OKUXKv65vT782LFxLds6nA-wRqs4YJQ11QxP6zxXDANtLOC2GFV4wdMqC2R1sdopjZJFq5tHs/s320/Screen%20Shot%202022-11-06%20at%2012.30.17.png" width="201" /></a></div>אז מה נכון ומה לא?<br /><br />מה ׳נחשב׳ סטיה ומה יתואר כהעדפה מינית, או העדפה בכלל?<br />מי בכלל אחראי על ה׳נחשב׳?<p></p><p>לתקיפה מינית על רקע גיל מוקדם יש כללים משפטיים ברורים,<br />כשהחברה שסביבנו, באה להגן על צעירים מפני בגירים בעלי דעות מתירניות כביכול.<br />אבל מה קורה כששני הצדדים מסכימים, שלא נאמר רוצים לקיים קשר מיני כזה או אחר?</p><p>האם בכל נקודת זמן בתקשורת בין מיני אנוש, כשאחד בגיר והשני עדיין לא, נתייחסת לסיטואציה מינית כתקיפה?<br />התשובה היא כנראה כן.</p><p>אבל מיתרונות הספרות לאפשר לנו לדון בדברים מנקודה אחרת, מנותקת, אולי פחות שיפוטית ואולי דווקא, אבל בתאורה מעט שונה. כאן, ׳ונסה האפלה שלי׳ נכנס לפעולה.</p><p></p><h3 style="text-align: right;">אז מה לעזאזל קרה כאן?</h3>לצערי, התקשיתי ועדיין מתקשה להביע עליו דעה.<br />מתוך שיפוט אנושי, בסיסי וסביבתי, לקח לי זמן לגבש דעה ואם להיות כנה, גם עובדת הימצאותן של שלוש בנות גיל העשרה בסביבה, לא תרמה לרגע שקט, אולי אפילו שיבשה מעט את קו המחשבה. <p></p><p>מדובר בטקסט שעוסק ביחסים שמוגדרים ׳יחסים׳, עוד לפני שהם כאלה באמת, כשנערה צעירה מקבלת תשומת לב לה היא צמאה, מגבר בוגר שמשמש לה ׳תומך מקצועי׳, כמו גם הרבה מעבר.<br /></p><p>״<i>פתאום ללא התראה, הוא מרפה. הוא מתנתק ממני ואנחנו מפסיקים לנגוע. הוא ממצמץ מאחורי המשקפיים, כאילו מסתגל לאור חדש. ״כדאי שנדבר על זה״ הוא אומר...״אנחנו עוברים על כל מיני כללים</i>.״<br /><br />העניינים מתגלגלים על מי מנוחות, אח״כ קצת פחות, עד נקודת הקיצון שאין ממנה חזור.</p><p>אח״כ כמובן נעסוק בניתוח מצבים נפשיים ונחפש אשמים.</p><h3 style="text-align: right;">אבל למה ככה?</h3><p>׳ונסה האפלה שלי׳ קשה לקריאה ולא מהסיבות המתבקשות.<br />יש בו מעט תאורים אפלים אם בכלל, אבל ההוויה המלנכולית אופפת אותו ואותי לאורך הדרך.</p><p>בניגוד לספרים שמאירים נושא באופן סיפורי, נקודתי משהו, כאן נמצא את כל הקשת הסיפורית של לפני, תוך כדי ואחרי, הרבה אחרי הסיפור המרכזי.</p><p>בהתחלה זה מעייף, לעתים משמים ולקראת אמצע הספר שאינו אמצע הסיפור, מתגנבת שאלת ה׳מה עוד יכול לקרות כאן? כשמהספר עוד לפני והסיפור, כך נראה, מאחורי׳.<br />ואכן, חלקו השני של הספר מספק חזרה איטית ומנותחת את ארועי הסיפור הראשוני, כולל נקודות מבט אישיות/אנושיות/צעירות ומבולבלות במיוחד (וכן, בהתאם גם מבלבלות. לא סתם פתחתי באמירה שאין לי יכולת אמיתית להבין מה הרגשתי כאן).</p><p>כמו הרבה ספרים בסגנון, בעיני, ׳ונסה האפלה שלי׳, נע בין סיפור אלים וקורע לב ובין תחושת ׳אוי אוי אוי׳ שאין דרך להתווכח איתה.<br />קחו את זה כמו שזה.</p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-88811676579822012222022-10-19T09:09:00.003+03:002023-03-19T09:51:35.367+02:00רוזנפלד / מאיה קסלר<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjl1LkpxLTVnAflL75y2SwH38ZDiQwEaV_91p6uk0KJWpQQqnYBwag_g7R75vYShJ9BF2zO_OkUzkJYxVYGsUAEaTUuVobbwaDb42rsvnEiXR4eHPd-F0uA31hMVYJYipMYXBi34o0ofue1INeibkKkP6p-9XebfET4oNSa0xzI0HhKwe5CPqXkm66x/s1054/Screen%20Shot%202022-10-18%20at%202.52.35.png" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1054" data-original-width="660" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjl1LkpxLTVnAflL75y2SwH38ZDiQwEaV_91p6uk0KJWpQQqnYBwag_g7R75vYShJ9BF2zO_OkUzkJYxVYGsUAEaTUuVobbwaDb42rsvnEiXR4eHPd-F0uA31hMVYJYipMYXBi34o0ofue1INeibkKkP6p-9XebfET4oNSa0xzI0HhKwe5CPqXkm66x/s320/Screen%20Shot%202022-10-18%20at%202.52.35.png" width="200" /></a></div>הגעתי למפגש עם ׳רוזנפלד׳ חמושה בדעות של אחרים על ספר עמוס זימה ותאורים סקסיים. היו גם שאמרו שהוא גובל בתיאורים מוגזמים. בראש צלול ובתחושת ׳לי זה לא יקרה׳, ׳אותי לא יצליחו להדהים ולבלבל עם מידע גופני מרחיק לכת׳, צללתי אל בין זרועותיו המטאפוריות.<p></p><p></p><h4 style="text-align: right;">נו ו...?</h4>מיותר ואולי עצוב לתאר שלמרות שניסיתי, לא זועזעתי מתאור ושפה.<br />אולי אפילו פיהקתי פה ושם מתוך תחושה עבשה של ניסיון להמם אותי כקוראת, בביטויים סקסיים/סקסיסטיים כאלה ואחרים, שיכולתי גם בלעדיהם. <br />לא נדהמתי, לא התערערתי, רקובה שכמוני אולי רק מצאתי בזה חומר למחשבה.<br /><p></p><p>בסופו של דבר, אם התחלתי בציפייה רטובה משהו, הרי שהמשכתי בתחושת הלקאה עצמית על קריאת ספרות לא ברורה וסיימתי מחבבת דמות ראשית, נשית ויללנית, ששנאתי לאורכה של היצירה.</p><h4>אולי את מתדרדרת</h4><p>׳רוזנפלד׳ הטקסט, כמו גם הדמות, גרמו לי בעיקר לשאול עצמי ׳למה?׳, ׳למה ככה?׳, ׳למה בכלל?׳ והחשובים מכל, ׳למה זה מגיע לי?׳ ו׳למה את שוב עושה את זה לעצמך?׳.<br /><br />אחרי לילה עמוס קריאה ונטול שינה, ניסיתי להבין איך ספר שגרד לי את נימי הסבלנות והנשמה, השאיר אותי ערה בציפייה מרגיזה. כששאלתי את עצמי אי שם לפנות בוקר ׳למה את ממשיכה? המשכתי ומעבר לזה, לא התקבלה תשובה.<br /></p><h4>כנגד כל הקלישאות</h4><p>היא, רווקה דלת אמצעים, מצויידת ב׳בטחון בכאילו׳ ובשמחת חיים כנ״ל.<br />הוא, גרוש מזדקן, מרופד כלכלית ופיזית, שהעובדה שהוא מתואר גם כמכוער וגם כיפה, קשורה ככל הנראה בהוויתו חסרת הדאגות, יותר מבאלמנטים פיזיולוגיים נראים לעין.<br />יחד, הם ירקמו סיפור לא סיפור, שהוא משהו בין ׳חוכמת הביגלה׳, סיפור סינדרלה מודרני ואישפוז כפוי. </p><p>״<i>הטעות תמיד תגיע ממך. הרצון שלך, התשוקה שלך, הפעולה שלך. הוא יודע שזאת טעות והוא אוהב שאת הולכת בדרך הלא נכונה, הוא אוהב לראות אותך נופלת לתוך הבור</i>.״</p><p></p><p>הדמות הנשית היא תעלומה שנולדתי להזדהות איתה, אך נשארה בעיני לא מוערכת עד לא אהודה ופיתחה בי בשם המין הנשי (או האנושי), תחושת קרינג׳ קשה. <br />חמור מכך, מול אותה נשית לא מוערכת, עמדה ועומדת דמות גברית צורמת וחד צדדית, נאמנה לעצמה עד אימה. כזו, שכמעט וגרמה לי לפצוח עבורה בקמפיין תמיכה (GO רוזנפלד! קלישאה של גרוש כרוני, אוהב נשים, מצוייד בסט שיניים עקומות וכרס בואכה גיל העמידה. העיקר תהיה מי שאתה).</p><p>ככל שהנשית הייתה והפכה לקלישאה של אישה עמוסת חוסר ביטחון (אני ערה לחלוטין לשלילה שבעומס החוסר), כזו שעושה הכל על מנת להיראות ולהיסתתר בו זמנית, רוצה לא רוצה, מלאה ברשות הבחירה ובקושי כרוני לבחור כיאה לאישה בת זמני, כך תפחתי אני בסלידתי ממנה.<br /></p><p>״<i>אני חווה את ההתנתקות שלו כנטישה, מבינה אותו ומזדהה איתו על שבוחר לנטוש אותי, כי אני באמת דוחה ואין סיבה לרצות להישאר לידי</i>.״</p><p></p><h4 style="text-align: right;">ובסוף מה?</h4>אחרי הכל, אפשר לכתוב ש׳רוזנפלד׳ הוא סוג של רומן התבגרות, אולי גם חניכה. טקסט שמצליח לקחת דמות מוכה, חבולה, ילדותית עד אימה וכעבור כ-400 עמודים מודפסים, ללדת אותה מחדש כאישה חזקה, זוהרת ורכה, שלמה עם עצמה וסקסית באמת ומבפנים הפעם ובעיקר, תואמת לשם שינוי, את גילה הכרונולוגי.<br />אלא שלא הגימיקים שבדיבור נוטף זימה, הם שהעבירו אותה את התהליך ויש גם יאמרו שכאישה, אני שופטת אותה לחומרה.<br /><p></p><p></p><h4 style="text-align: right;">בחזרה (כמו ) לעתיד, אבל למציאות</h4>הכתיבה נעימה עד טובה, השפה יום יומית עד נוחה, ללא גלים גבוהים או בורות עומק.<br />אם מדובר כאן ברומן אוטוביוגרפי, אני שמחה עד מצדיעה על התפתחות פרסונאלית עצומה (ואולי גם על כבוד עצמי, שהוכיח לסיום צמיחה מפתיעה).<br />לעומת זאת, אם מדובר בסיפורת ומתוך העובדה שאין כאן באמת סיפור, הרי שאין לי מושג איך מתקדמים מכאן ולמה? (שוב למה).<br /><br />לא מדובר בדיס המלצה, אלא יותר בהמלצה שתבואו ערניים וביקורתיים. <br />מתחת לנסיונות לא ריאליים של סיפור סינדרלה חלקי, נראה ש׳רוזנפלד׳ האיש והאגדה, מספקים כאן (כפי שכבר ציינתי), בעיקר סוג של חומר למחשבה.<br />איזה חומר, אתם כבר תחליטו לבד ושיהיה בהצלחה.<p></p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-28585523674225900522022-10-18T02:03:00.003+03:002022-10-29T17:09:24.763+03:00מסירות / מרקו מיסירולי<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgrzwP4OLd8Nr-W8Z3lj3H2FqsOiCZAE_buvXUiWSiWXCedfbmRNKQnoY3adRkZkodDiQ3YCf2gvJ99taqLGG7uVxXqtwRP2o-5ZEXZj3aNtcFJq8FXwlKw17HUyIgDK10FMb8_nutblb64f9N-AdzzE_68v3D1rOCkODE2p4EV-dZtu5f7OJd1kHa6/s1012/Screen%20Shot%202022-06-26%20at%2017.29.59.png" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><span style="font-size: medium;"><img border="0" data-original-height="1012" data-original-width="628" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgrzwP4OLd8Nr-W8Z3lj3H2FqsOiCZAE_buvXUiWSiWXCedfbmRNKQnoY3adRkZkodDiQ3YCf2gvJ99taqLGG7uVxXqtwRP2o-5ZEXZj3aNtcFJq8FXwlKw17HUyIgDK10FMb8_nutblb64f9N-AdzzE_68v3D1rOCkODE2p4EV-dZtu5f7OJd1kHa6/s320/Screen%20Shot%202022-06-26%20at%2017.29.59.png" width="199" /></span></a></div><span style="font-size: medium;">׳מסירות׳ הוא כמו מאפה איטלקי חם שמשולבים בו סגנונות אפייה מאזורים שונים. <br />כזה שאם לא נשים לב לדקויות שבו, הכל ירגיש קצת כמו פוקאצ׳ה (טובה וחמה, אבל פוקאצ׳ה סטנדרטית אחרי הכל).<br /><br />לעומת זאת, יש בו כל כך הרבה רבדים, מחילות וחורים, שאם נעצור, נשים לב ונתייחס לכולם, נגלה כאן שרטוט מקסים, הזוי ומדויק של מערכות יחסים. <br />כולם כאן בודקים את עצמם ואחרים, כמעט הולכים אבל בסוף חוזרים, מהרהרים ומהססים ואם תשאלו אותם, כן, בסופו של דבר הם לרוב מרוצים.<br /></span><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: medium;">זוגי זה אני</span></h4><span style="font-size: medium;">׳מסירות׳ מעמיד מערכות יחסים למבחן. חלקן זוגיות, חלקן עצמיות (כאלה שבונה גיבור עם עצמו), פשוטות, מופשטות או מסובכות. ובאופן מפתיע (או לא), העצמיות לא פחות מסובכות.<br /><br />״<i>ניאוף כנגד ניאוף: אני חטאתי בזה, אבל גם את קרוב לוודאי שחטאת. הוא הפקיד את הספק בצד, הסיר מעליו אשמה של כמה מחטאיו שלו, התפתל באי נוחות, צימח קינה וריסן את עצמו.</i>״<br /><br /></span><div><span style="font-size: medium;">״<i>היא דחקה במיומנות את הספק אף שהחשד הכה שורש</i>.״</span></div><div><span style="font-size: medium;"><br /></span></div><div><span style="font-size: medium;">סגנון הכתיבה מרחיק ומקרב בו זמנית ויוצר מסע אישי עם נטייה להזדהות, במקביל לנקודות מבט מרוחקות סטייל ׳זום אאוט׳ מסיטואציה של זר מוחלט.<br />אם המשפט האחרון גרם לכם לתחושה משונה, אם חוויתם מן עומס ריגשי/תפיסתי/מילולי, הרי שחוויתם את מהותה של ׳מסירות׳. <br /><br />כחלק מאותו עניין, מי שקרא את <a href="https://misskipod.blogspot.com/2018/09/chansondouce.html" rel="nofollow" target="_blank">שיר ענוג</a> או את <a href="https://misskipod.blogspot.com/2018/09/blog-post.html" rel="nofollow" target="_blank">בגנו של עוג</a> ואהב את סגנונה של לילה סלימאני, ימצא עצמו מתחבר לסגנון גם כאן.</span></div><div><span style="font-size: medium;"><br /></span></div><div><span style="font-size: medium;">את ׳מסירות׳ אהבתי, גם שנאתי לעתים. <br />בין שני אלה, ניסיתי בעיקר להתמסר וזה לא היה קל.<br /><br />שווה קריאה למחפשים סיפור שמתאר לעומק מערכות יחסים, אבל לא מחדש הרבה, אם בכלל.<br /><br />״<i>חשד כשלעצמו הוא הוכחה</i>.״</span></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-44350582092653447622022-09-10T22:01:00.006+03:002023-03-19T10:23:21.612+02:00סבסטיאן - איך לצאת עם דושבאג / שרה ניי<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhYt6KEG9th0DaoTdbYEFgY00jkLk6fnP1WOmHJFR3cD0_2hXnwBFnhdgYESGG0DfJd038lv08maNKF8GvkY7i5fg_PaFFpr6yJHUI6N7xlaNtuCEsoDUUO1UBQvBIm4dvexUk7bIkKJGdjXpqb2ACgqtlpzDesqbaVVnC4Zd53LLlbmvtHdV9txrgy/s1048/Screen%20Shot%202022-09-09%20at%2020.25.46.png" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><span style="font-size: medium;"><img border="0" data-original-height="1048" data-original-width="662" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhYt6KEG9th0DaoTdbYEFgY00jkLk6fnP1WOmHJFR3cD0_2hXnwBFnhdgYESGG0DfJd038lv08maNKF8GvkY7i5fg_PaFFpr6yJHUI6N7xlaNtuCEsoDUUO1UBQvBIm4dvexUk7bIkKJGdjXpqb2ACgqtlpzDesqbaVVnC4Zd53LLlbmvtHdV9txrgy/s320/Screen%20Shot%202022-09-09%20at%2020.25.46.png" width="202" /></span></a></div><span style="font-family: arial; font-size: medium;">איך לא לקרוא ספר על ׳דושבאג׳? <br />אין לי מושג, נפלתי בפח וקראתי.</span><p></p><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;">אפשר להגיד שהכתובת היתה..., או שלפחות יכולתי לצפות את הנפילה. אבל לפעמים, רק לפעמים, נולדים ספרים שהם לא הכי טובים, הכי יפים והכי זוהרים בשמי הספרות, אבל יש בהם משהו. אולי מן משהו מתוק שנשאר, לזה ציפיתי (ובמקרה זה, אפילו הטראומה שבמפגש עם ספרות ירודה ותרגום שנותן לה fight ברמתו הנמוכה, התפוגגה אל תהומות הזכרון או אל גבעות השכחה).</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: medium;">מה שהיה בינינו ומה שנשאר</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;">כאמור, מדד ה׳משהו שנשאר׳, הוא מדד לא רע לבחינת חוויה ספרותית (והמושג ׳חוויה ספרותית׳, הוא בחינה בפני עצמו). <br />אלא שכאן, על מנת לכתוב את הסקירה, נאלצתי לחזור ולדפדף, להבין מה קרה ומה קראתי ולנסות, ממש לנסות להיזכר.<br />בעזרת סימוני משפטים קשים נזכרתי, או נזכרתי קלות.</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: medium;">על זה נאמר ״My eyes, My eyes"<br />(או מדד בלאכס גבוה)</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;">״<i>אני רוצה שתשבי לי על הפנים. בטח נגיע לגיהנום כי היום יום ראשון, אבל לפחות כל הדרך תשבי בכסא ממש נוח</i>.״</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;">״<i>תן לי רבע שעה לארוז פה ולחוש הביתה</i>.״ הכוונה ללחוש חי מהר?</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;"><span>״<i>ראשי נחבט בחלון האוטובוס הקר והרקה שלי מצליפה בזגוגית בחוזקה</i>.״ אוף! גם הרקה שלי השתחררה לחופשי ומצליפה בדיוק עכשיו (ראו הוזהרתם).<br /><br />״<i>שניות לאחור חולפות עד שהיא מתעשתת.</i>״ זה כמו ׳חתולים מחשבים את קצם לאחור׳?<br /><br />״<i>הלכתי הביתה והבאתי ביד עליה</i>.״ צרוף מקרים מצחיק, אני הלכתי הביתה והקאתי מהמשפט הזה.<br /><br />״שואפת בחדות כשהוא מחטיף לה על אחוריה ביד טעונה מינית״ אוף! רק אצלי הידיים לא נטענות (חייבת לעדכן גרסה).<br /></span><span><br />״<i>האנחה שלי מוחשית</i>.״ אין לי מושג מה זה אומר, אבל גם שלי!</span></span></p><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: medium;">קלישאתי, קלישאתך, קלישאתן, קלישאת...</span></h4><p></p><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;">עד מתי כותבי ספרים?!<br />עד מתי יכתבו ספרים עם קלישאות פלסטיק מן המוכן, כמו שורות קבועות מיוצרות בייצור המוני שרק מחכות למישהו שישתמש בהן (הב לך קלישאה מן המדף, רק לחמם ולהגיש).</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;">״<i>אני חש בה לפני שאני רואה אותה</i>״, שוב הטריק הזה שעוד לא הצלחתי לבצע.<br /><br />״<i>אני שואפת את האויר בנשימה שלא ידעתי שעצרתי</i>.״ זה מהמדריך לאסטמתי המתחיל?</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;">חילופי משפטים זהים מזכר לנקבה ובחזרה (כי כאלה אנחנו, דוגלים בשיוויון מגדרי).<br />״<i>אני לא אמור להרגיש</i>״, ״<i>אבל אני מרגיש. לעזאזל</i>.״<br />״<i>אני לא אמורה להרגיש אליו כלום, אבל אני מרגישה, לעזאזל</i>.״</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;">בכל אופן, אם נחזור לסבסטיאן ה׳דושבאג׳ הנודע, מדובר בחוויה עקומה עד עגומה, שלא מותירה ספק, דושבאג מי שכתב, קרא ועוד יקרא (ויש סיכוי שגם עבודת התרגום מעידה על דושבגיות קלה).</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;">״<i>הבחור הזה? הוא דושבאג nbsp₪ בד׳ רבתי</i>״ (נשבעת, נשבעת, נשבעת שכך כתוב).</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: medium;">לסיכום, נשארנו נטולי סיפור, עם עודף תאורי זימה לא חינניים (יש חיננניים כמובן, אבל לא! בספר הזה) ושאלה אחת שחוזרת על עצמה כי ׳מה זה בכלל ׳דושבאג?׳ ומה החלופה בעברית?</span></p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-6606353554342608112022-07-18T00:01:00.003+03:002022-10-01T14:08:18.356+03:00<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjzG0MGYC3bbm5m3LUEd-hE-nGM-FLrPn7Ynyt7_nI8CWa4Q_Qg7Tm-ikXvzTkqYYQUhST4DaGqwdfTj_szjwD_EDlIMgz_Zt2Mn8Agn76ItyZ4B4MLDEN4iuRGeqaJMPDP51GOfoF-MKdAM4xrEM_OOHY2i9ujJz2FxYx3FluSF-mmcf1o2i2jcxEo/s948/Screen%20Shot%202022-07-17%20at%2023.23.45.png" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="948" data-original-width="574" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjzG0MGYC3bbm5m3LUEd-hE-nGM-FLrPn7Ynyt7_nI8CWa4Q_Qg7Tm-ikXvzTkqYYQUhST4DaGqwdfTj_szjwD_EDlIMgz_Zt2Mn8Agn76ItyZ4B4MLDEN4iuRGeqaJMPDP51GOfoF-MKdAM4xrEM_OOHY2i9ujJz2FxYx3FluSF-mmcf1o2i2jcxEo/s320/Screen%20Shot%202022-07-17%20at%2023.23.45.png" width="194" /></a></div><span style="font-family: arial; font-size: large;">׳לורד העקעק׳ הוא ראשון בסדרת קסמי העקעקים ולמרות שאני וסדרות לא נוטות להתאהב, מדובר בספר כיפי שמצליח בקלות לספק את חווית הגם וגם ואפילו גם. <br />הוא משלב אווירה תקופתית עמוסה בלורדים, רוזנים <br />ושאר בני עצולה - שהם שילוב משעשע של אצולה ועצלנים (ואולי משעשע הוא מושג יחסי), מוסיף תעלומה על-טבעית מתגלגלת ומערבב טוב, טוב, עם קמצוץ ציניות איכותית וקצת א-ה-ב-ההה בסגנון גברי ובוטה כאחד.<br />מן ארוע רב משתתפים והרפתקאות, שקשה לעתים להחליט אילו חלקים בו אהבתי יותר (בינינו, היו אלה הציניות והאהבה).</span><p></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">פונקתי בו, אבל יודעי דבר יודעים שזו לא סיבה טובה, או סתם מתקבלת על הדעת, לאהוב ספר (וכבר היו מעולם ארועים נעימים פחות, בתחום זה). <br /><br />לשמחתי, כבר בתחילת הדרך, התברר ש׳לורד העקעק׳, הוא מסוג הספרים שכיף לקרוא (רק החיים מפריעים לפעמים).</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">זה התחיל חשדני בינינו</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">כשקיבלתי אותו לידי, תהיתי ביני לביני אם נצליח להתקיים יחד בנעימים. ספרים משולבי כוחות-על, הסברים על אנרגיה ומאבקי כישוף, מעולם לא היו כוס התה הרותחת שלי.<br />אבל אל תתנו לו להטעות, כי ׳לורד העקעק׳ הוא הרבה יותר מזה. הוא אינטליגנטי, אלגנטי ויצירתי, משעשע עד מצחיק וגם בוטה לעתים. אם לא אהבתם את האגף העל-טבעי (או אם אהבתם ממש), זה לא עקרוני. בכל מקרה, לא מדובר במשקל הכובד של הטקסט הזה ויש לו עוד הרבה להציע. ככל, הסיפור לעתים קצת ׳ליד׳ כמו הקדמה למשהו גדול שכבר מחכה לקרות (וכולנו תקווה שימשיך ויתפתח בספרים הבאים).</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">ציניות אמרנו?</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">כשמגיעים לבחון דו-שיח, חייבים להזכיר את הסופר ובמקרה זה, קיי ג׳יי צ׳ארלס. כי דו-שיח איכותי, שנון וציני כמו זה שכאן, מחייב הרמת כובע מטאפורית לכל הפחות ומבחינתי, עליו יקום (או יפול), טקסט משובח.<br />הציניות שמתחילה כאן, נבנית, מתפתחת ומגיעה באיכות מצוינת ובמידה (כי דברים טובים באים במנות מדויקות).<br />היא מקלילה את האווירה בנקודות המתבקשות ומייצרת רוח נעימה שסוחפת אל הפרק הבא.</span></p><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אלוהי המתרגמים(?) שלום!</span></h4><span style="font-family: arial; font-size: large;">התקשרתי כדי להמליץ על תרגום. <br />כי עבודת התרגום לעברית של ׳לורד העקעק׳ הייתה בעיני חוויה בפני עצמה. ממש כמו הספר המדובר, היא מדויקת ואיכותית ואין חוויה טובה מלקרוא תרגום שמחובר לטקסט ומשתלב פלאות באווירה.</span><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">שאפו לכל הנוגעים בדבר.</span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /> ׳לורד העקעק׳, הוא ראשון בסדרה והוא משאיר אותנו בציפייה נעימה ושקטה, למה שעוד יבוא.<br />בינתיים, נשארנו עם חיוך מתוק וקוראת אחת, שלא כהרגלה, נלהבת במיוחד (כי מי לא יתרגש מ- All In One?).</span><p></p></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-81797614232838360522022-06-08T22:23:00.003+03:002022-10-18T01:53:45.244+03:00אנטומיה של סקנדל / שרה ווהן<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhDhxydc-lH8pe2Mgwc1OZITZid7S-9cGbVMwAxwbuAVDkgWPF3w85nY5YLFAKm5N3a8gazlcZmGJWK114SVh9QgJRkLlJX-kBCL89hwTkklD3iO9t8JwaS-uVRN5nthkMjsEEZMWC7aTKHmOgNI90ikPFle5tbxrW1bqdW-d7Sa4iw6jkF0SslVrAB/s1000/Screen%20Shot%202022-06-07%20at%209.37.38.png" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1000" data-original-width="630" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhDhxydc-lH8pe2Mgwc1OZITZid7S-9cGbVMwAxwbuAVDkgWPF3w85nY5YLFAKm5N3a8gazlcZmGJWK114SVh9QgJRkLlJX-kBCL89hwTkklD3iO9t8JwaS-uVRN5nthkMjsEEZMWC7aTKHmOgNI90ikPFle5tbxrW1bqdW-d7Sa4iw6jkF0SslVrAB/s320/Screen%20Shot%202022-06-07%20at%209.37.38.png" width="202" /></a></div><span style="font-size: large;">לימדו אותנו שיש אמת גדולה. <br />עוד לימדו, שכל מה שהוא לא אמת, חייב בהכרח להיות שקר, כי ׳לא אמת׳ הוא מושג יחסי שאין לו זכות קיום.<br />אבל מה קורה כשלכל אחד אמת משלו? כשהסובייקטיבי הוא האובייקטיבי האישי של פרסונה. כי אין אמת אחת ואין אמת בכלל וכל שיפוט נתון לזמן, מקום ובעיקר לנקודת מבט.<br /><br />״<i>האמת היא עסק מורכב. בצדק או שלא בצדק</i>.״<br /></span><p></p><p><span style="font-size: large;">עד כאן הצד הפילוסופי-משפטי של ׳אנטומיה של סקנדל׳.</span></p><p><span style="font-size: large;">אלא שהמשפט שעוסק לאורך העלילה בסוגייה שהוצגה כאן, לא משרת אותה כמו שמשרתים אותה הזרמים התחתיים של עליונות מגדרית ופריווילגיה מולדת, מול אנשים שכל החיים יאלצו להילחם על מקומם (גם אם לא כך זה נראה).</span></p><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;">תחשבו על זה...</span></h4><span style="font-size: large;">ככלל, ׳אנטומיה של סקנדל׳, מתחיל מעניין ומתקדם משם בצעדי ענק.<br />עם כתיבה בגוף ראשון ושלישי לסרוגין (בהתאמה לדובר) ומגוון דמויות (רובן נשי), מדובר בספר שהתקשיתי לעזוב.<br />למי שמחפש תעלומה, הוא מספק מתח משפטי/בלשי. אבל לא בטוח שזו מהותו.<br />כי העיסוק התחתי בגלי ההדף שמייצרת דמות אחת בחייהן של כל השאר, הוא הארוע המרכזי לשמו התכנסתי.</span><div><span style="font-size: large;"><br /></span></div><div><span style="font-size: large;">״<i>זו טיפשות וזה לא פלא. גברים יכולים להוציא את כולנו טיפשות</i>.״<br /></span><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;">מה היה לנו?</span></h4><p><span style="font-size: large;">נמצא כאן סטיגמות לרוב, נשים מוחלשות גם כשהן לא ואמת שכמו שכתב כתבתי, ניתנת לעיצוב מחדש. <br />כמו כל דבר ועניין, גם כאן, הכל בעיני המתבונן.<br /><br />״<i>עדיף לראות כוכבים מאשר להיכנע לדמעות</i>.״</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;">מסך מול מסך</span></h4><p><span style="font-size: large;">במקביל לספר, מתקיימת סדרה שנושאת את שמו וחולקת איתו עלילה. <br />את הסדרה עוד לא יצא לי לבחון, אבל הספר, עמוס רבדים ונקודות מבט סמויות, שספק אם יוכלו כולן לעבור ללא פגע אל המסך הקטן.</span></p><p><span style="font-size: large;">ראוי במיוחד לציין את בניית האווירה, הניואנסים הקטנים של עין קופצת ברתיעה, פה קפוץ שמסמן חוסר שביעות רצון, רגל תזזיתית שמגלה את העומס הנפשי בו מצויה דמות שפניה אינם מסגירים דבר ועוד.</span></p><p><span style="font-size: large;">הסוף נמוך משאר העלילה ובניית המתח הכוללת מתנפצת בו לסיום בינוני. <br />הפער בין פנימיותה של דמות לחיצוניות שהיא משדרת, הוא לב העניין כאן, הוא נכון לכל הדמויות והוא מרגש ומפתיע.<br /><br />״<i>היא העמידה פנים שזאת שאלה לא רלוונטית, אבל למען האמת, היא פשוט לא רצתה לשמוע את התשובה</i>.״<br /><br />לגמרי אהבתי. לרוב.</span></p></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-26532309672755572842022-05-15T22:23:00.003+03:002022-05-15T22:53:22.602+03:00בנוי לקשר / אלכסיס הול<p><span style="font-family: arial; font-size: large;"><a href="https://images-evrit.yit.co.il/Images/Products/NewBO/Products/23663/banuy_Master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="343" src="https://images-evrit.yit.co.il/Images/Products/NewBO/Products/23663/banuy_Master.jpg" width="217" /></a></span><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">רבות נכתב בקבוצות הקוראים על ׳בנוי לקשר׳ (Boyfriend material), </span><span style="font-family: arial;">של אלכסיס הול. רבות וגם טובות.</span></span></p><p></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">והנה שוב אני מוצאת עצמי כאן, עומדת איתן בניסיון לשקף מציאות אחרת ולהוריד אולי את להבות השמחה (שוב, קצת כמו הילד שראה אחוריים של מלך).<br /><br /></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">מספיק ודי!</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">כי ׳בנוי לקשר׳, מבוסס בעיקרו על דמות מפתח שאת הקשר בינה ובין כבוד עצמי נתקשה למצוא. מדובר בדמות שהיא יצור מבולבל, המתמחה בעיקר בהלקאה עצמית. עלוב נפש וילדותי, תלותי ובעל איכויות נפשיות ירודות. <br /><br /></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">למה ככה?</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span>הספר אמור להיות רומנטי, בגזרת להט״ב </span><span>והוא אכן כזה. <br /></span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span>מה שהוא לא, זה הגיוני, מקורי, יוצא דופן </span><span>ובעיקר, ראוי לקריאה מעמיקה (ולעתים, לקריאה בכלל).</span></span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">לעומת זאת, הוא </span><span style="font-family: arial;">רווי בילבולי רומנטיקה מהזולים שפגשתי, מלא בחיבוטי נפש מיותרים ותקשורת נמוכה ביסודה (וכבר עברו הימים בהם ספרות רומנטית שמשתמשת בטעויות בסגנון ׳אם הם רק היו מדברים עוד קצת׳, נחשבה חדשנית או סתם לגיטימית).<br /></span><span style="font-family: arial;"><br />הגעתי אליו עם המון ציפייה, כולל צליל מנגינה בלב ורצון לגלות (כמו אחרים) ספר חמוד, מצחיק ויוצא דופן.</span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span>מכל אלה, נישאר המצחיק וגם הוא לרגעים ספורים ממש ובנוגע לדמות גרוטסקית אחת בעיקר. </span><span>בשאר הזמן, בעיקר חיכיתי שיעבור.<br /><br /></span></span></p><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">מתרגממממה?</span></h4><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span>כחלק מתחושת ה׳סליזיות׳ הכללית, נראה כי גם התרגום זרם באותו כיוון או שאולי</span><span> כחלק מתחושת ה-High סביב פאר היצירה הלהט״בי החדש</span><span>, </span><span>מישהו האמין ש׳מספיק טוב ככה׳.<br />בהתאם נבחרו כאן מגוון בחירות תרגומיות, שהקשר בינן ובין עברית איכותית נתון לויכוח.<br /></span></span><p></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">״<i>הבאטלר</i>״ - כי משום מה, משרת או מלצר (שבמקרה זה תואם יותר את הסיטואציה), לא נבחרו כאופציה תרגומית.<br /><br />״<i>שמלרלרים</i>״ - באמת? נשבעת שאין לי מה להגיד על זה.<br /><br />״<i>כמעט נחנקתי על הפשטידה שלי</i>״ ו״<i>כמעט נחנקתי על הפטריות שלי</i>״. <br />שני משפים שתורגמו literally משפת המקור, תרגום שלא עושה חסד עם העברית וכמובן, עם כולנו, הקוראים.<br /><br />״<i>אני חושב ששופט יכול להתחשב יותר בנאשם״, התערב אלכס. ״כי נראה לי ששופט הוא מרקע יותר דומה של הנאשם</i>.״ ואם לרגע נשים את התחביר הצולע בצד, נוכל לשאול יחד ׳מה נאמר כאן?׳.<br /><br />שאר שטויות שאני נוטה להאמין שמקורן בטקסט, ניצפו כאן גם הן.<br /><br />״<i>הבעיה הייתה שאוליבר רטט כמו מסג׳יסט, רק בלי הפאן שבדבר</i>.״<br /><br />״<i>ואז ממש שמעתי אותו מסמיק</i>.״<br /><br />והכי הכי, כשתוך כדי תאור שיחת טלפון מדגישה הדמות הראשית ״<i>לא. אמא נענעה בראשה לשלילה חד משמעית</i>.״ (ושוב, בטלפון).<br /><br />וכמו תמיד, היו עוד.<br /><br /></span></p><h3 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">זו אני? אנחנו?</span></h3><p><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span>לצערי, נראה שבשם הליברליות, כולנו נוטים לחבק יתר על המידה טקסטים להט״ביים (ולהתחמם לאור התחושה שאנחנו סופר נאורים).<br /></span><span>מה שמביא אותי להבנה המצערת, שאם ׳בנוי לקשר׳ היה ספר רומנטי- על יחסים הטרו-סקסואליים, יתכן ולא היינו שומעים עליו גדולות (או קטנות).</span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">לסיכום, נראה כי הדמויות המטרידות ברגישותן המיותרת ודמותו ה׳כאילו מסתורית׳ של אלקסיס הול עצמו, בליויי טקסט להט״בי במהותו, נתנו ל׳בנוי לקשר׳, את הקרדיט שספק אם הגיע לו.<br /><br />לא סבלתי קשות, אבל גם לא סביר שניפגש בספר הבא (והוא בדרך).</span></p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-13250307259222425962022-04-10T00:15:00.002+03:002022-06-08T07:53:15.008+03:00כתב כמויות / ורד גלאון<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEj-6l5O268xZmDLpPtCcBWEOAAFAGXDu4SDs-vcUsW5-iNK6NRSlqS6OD30KITnZMfJNA-JTS5B-NPoukkjA5a8n538RmutGUWAy_zPfgOTB1nmGJoVDJ8gndwJBdj_b983nXl07utETijt-_1Z_IBNiksYogEnbCmLURZUYMqWwHusBM29Z8A7wbDh" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img alt="" data-original-height="1110" data-original-width="698" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEj-6l5O268xZmDLpPtCcBWEOAAFAGXDu4SDs-vcUsW5-iNK6NRSlqS6OD30KITnZMfJNA-JTS5B-NPoukkjA5a8n538RmutGUWAy_zPfgOTB1nmGJoVDJ8gndwJBdj_b983nXl07utETijt-_1Z_IBNiksYogEnbCmLURZUYMqWwHusBM29Z8A7wbDh" width="151" /></a></div><span style="font-size: large;">׳כתב כמויות׳ של ורד גלאון מכניס את החיים <br />למסגרות ואז מוציא אותם, מסובב ומגלה, ששום <br />דבר בעצם לא נכנס למקום. <br />קצת כמו חוויות משיפוץ טראומתי.</span><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;">כאבי גדילה של גדולים</span></h4><p><span style="font-size: large;"><span>הכתיבה נעה על מי מנוחות, כשביקורתיות וציניות מחליפות כסאות תדיר. </span><span>ה׳ווליום׳ הכללי שקט, קצת כמו עיצוב סקנדינבי והקווים ברורים והחלטיים (שוב, סקנדינבי כמובן).<br /><br />השאלות נעות בין גדולות ולגיטימיות ובין קטנות ושוליות למראה.<br />הכל על השולחן והחיים נתונים לבחינה ושיפוט מחדש.</span></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;">מחיר לשלם</span></h4><p></p><p><span style="font-size: large;">ורד גלאון מספקת דמות פחות נורמטיבית במקומותינו, שעל פניו מוגדרת שונה עד משוּנה (כך לעתים תעיד על עצמה).<br />אלא שמתוך השגעון מגיעה גם הגדוּלה, כשחוסר הנורמטיביות שלה, מתגלה כמלא הגיון שחושף שאלות בסגנון ׳מה או מי נורמלי בכלל?׳, ׳מי מחליט?׳ ׳ולמה?׳.<br /><br /><span style="font-size: large;">כ׳אל- הורית׳ מוצהרת (והנה שוב מכניסים אותה אל תוך מסגרת ההגדרות), </span>גיבורת ׳כתב כמויות׳ משלמת מחיר יקר על אידיאולוגיה פחות שיגרתית. <br />ואולי לא מדובר באידיאולוגיה כלל, אלא בבחירה עצמית שמהותה ויתור על הזרם הכללי. כחלק מגישתה ההחלטית הבלתי מתפשרת על בחירותיה, היא סופגת ביקורת ונושאת עליה את אי הנוחות שחשים כל אלה המכנים עצמם ׳נורמטיביים׳, ׳הולכי עם הזרם׳ או בפשטות ׳הורים׳.</span></p><p><span style="font-size: large;">בפשטותה הלא מצטדקת, היא נאלצת להסביר, להבהיר ולשכנע שככה היא רוצה, כשכניסה קולקטיבית לרחמה, מתגלה כאילו הייתה הספורט הלאומי החדש.</span></p><span style="font-size: large;">״המאמץ הכרוך בלהיות נינוחה הוא כמעט בלתי אפשרי.״<br /><h4><span style="font-size: large;">הניתוח הצליח, מצב החולה - עדיין בדיונים</span></h4><span style="font-size: large;">׳כתב כמויות׳, עוסק בניתוח מרחיק לכת של סיטואציות, בהן קטנות עד קטנות מאוד שחלקנו הגדול לא נייחס להן חשיבות כל שהיא והוא עושה את זה טוב מהצפוי.<br /><br />״<i>עם הזמן פיתחתי לעצמי תיאוריה שהעולם מתחלק לשניים: אנשים דרוכים שהולכים ברחוב כשפלג גופם נוטה קדימה, הראש שלהם נחוש להקדים את הררגליים והם נכונים לקראת כל מפגע, תקלה או אסון. וההיפך - אנשים נינוחים שפלג גופם העליון שעון לאחור ברישול, משתרך כמעט בחוסר חשק אחרי המותניים שמתענטזים מצד שלצד.<br />אני מנויה עם הקבוצה הראשונה</i>.״</span></span><span style="font-size: large;"><h4><span style="font-size: large;">למה ככה?</span></h4><p><span style="font-size: large;">עם כל ההבנה, אפילו האהבה ובעיקר הרצון הטוב, גיבורת ׳כתב כמוית׳, מעצבנת בסופו של דבר את עצמה, כמו גם את השאר. כמי שחיה בעיקר עם עצמה, היא שיפוטית עד אימה ומקשה על הסביבה להתקרב, גם כשהיא רוצה (או לפחות חושבת שהיא רוצה).</span><span> </span></p></span><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;">פוליטיקלי קולט</span></h4><div><span style="font-size: large;">״<i>לא היה לי נעים לסרב בגלל שאני יהודייה, או אשכנזייה, או פריווילגית, או אישה, או שמאלנית, או מעל גיל ארבעים, או רווקה, או מתל אביב, או מזיעה כמו חמור</i>.״<br /><br />ב׳כתב כמויות׳, משורבבים חלקיקי דעות על יהודים, ערבים ומה שביניהם, על ההגמוניה התרבותית שמחייבת את כולנו למסגרות סדורות (או כך זה נראה), על היחיד, על הרבים, על החושבים וגם על הלא, על העושים האוטומטיים ובכלל.<br /></span><h4><span style="font-size: large;">שלי, אבל לא בשבילי</span></h4><span style="font-size: large;">העברית-תיקנית פלוס-פלוס, מצב הרוח-בקנטים וההגיון-שולט לרוב. ככלל, הכל טוב, למעט משפט אחד שגרם לי לדפוק ראש בקיר (לקיר שלום).<br /><br />״<i>זה לא שלי, זה לא אני וזה לא בגללי</i>.״ הכל נכון, אבל הייתי משנה ל-זו לא אני.</span><span style="font-size: large;"><br /></span><p><span style="font-size: large;">ובסופו של דבר, על עניין אחד אין עוררין, ״<i>לחיי מקומות אחסון!</i>״.<br /></span><br /></p></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-47823535143461638702022-03-12T00:13:00.003+02:002022-03-12T00:29:11.139+02:00ליידי צ׳יל / סיגל אביטן<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEgjrrGkyAkLMQQJkD6QGO908FoImqfo2ZLF7XDiPL5s111VPBPfdA8e1UYrzSo8-Zpih21A4EGDMJ-dGD3lZ6OjIonnexqf5A_jhR2V9Buh0YN1ewHGLo5RRVOSuvzfkWRLE9fQ5eBGFRKp1XHBQ_bEOLKphfZMzcOpw_pdVdwOQrS4QpQxo9tEtSp1" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img alt="" data-original-height="960" data-original-width="606" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEgjrrGkyAkLMQQJkD6QGO908FoImqfo2ZLF7XDiPL5s111VPBPfdA8e1UYrzSo8-Zpih21A4EGDMJ-dGD3lZ6OjIonnexqf5A_jhR2V9Buh0YN1ewHGLo5RRVOSuvzfkWRLE9fQ5eBGFRKp1XHBQ_bEOLKphfZMzcOpw_pdVdwOQrS4QpQxo9tEtSp1" width="152" /></a></div><span style="font-size: large;">אם נצטרך לסכם (ובעצם רק התחלנו), ספרה החדש של סיגל אביטן עוסק בגלים. <br />יש בו גלים של אהבה, הערכה (אולי הערצה), גלים של שנאה וגם אכזבה ומעבר לכל אלה, מככבים כאן גלי החום.<br /><br />כי ׳ליידי צ׳יל׳, עוסק בין היתר, בגיל המעבר הנשי (המנאופוזה וגם המונח הזה, כמו דברים אחרים, נשמע טוב יותר באנגלית). הוא מתערבב בטירוף הקטן/גדול שתוקף נשים בתקופה זו ומוכיח שבהחלט ניתן לתלות באותו טירוף את האשם לכל פעולה חסרת שחר או היגיון בסיסי.<br /><br />ככה זה כשלפי סיגל אביטן, כולנו הופכות בשלב כל שהוא, לְחַיות פסיכולוגיות, שלא לומר פסיכיאטריות לעתים (נשאר רק לקוות שהמציאות אופטימית יותר).<br /></span><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;"><br />מי בלש של אמא?</span></h4><span style="font-size: large;">׳לידי צ׳יל׳ מתחיל (וממשיך), כסיפור בלשי. אבל התעלומה הבלשית כביכול, משחקת כאן תפקיד משני, אחרי מסכת קשרים חברתיים, רומנטיים ומה שביניהם.<br />התחברתי אליו ואהבתי אותו. <br />אביטן משכילה כאן לבנות דמויות איכותיות, שמספקות מונולוגים מעניינים עד חשובים.<br />אותם מונולוגים מגוונים במספר אמירות שרציתי להמשיך לשאוף ולקרוא עוד ועוד.<br /><br />״<i>כשהנכון מגיע הוא מנמיך רעשים, מסדר לך כרית לידו ואומר, ׳שימי ראש׳.</i>״</span><p></p><p><span style="font-size: large;">הדמות הראשית (נשית) של אביטן, מוצלחת, אהובה, דעתנית ונבונה. אבל אפילו ככזאת, היא מצליחה לראות בעצמה בעיקר את הקשיים. אחרי הכל, אין נשי מזה.</span></p><h3 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;">נשי זה אישי</span></h3><p><span style="font-size: large;">״<i>אשה זה לא שלך, זה איתך, או שלא.</i>״<br /><br />יש בו ב׳ליידי צ׳יל׳ מסר מחבק לנשות המין האנושי בימיהן החמים והבנה עמוקה למצבן (כולל טרפת עונתית מוכרת לכל, כמובן).<br />הכל ראוי לצחוק ומטופל בהומור איכותי (גם עצמי), שמסופק כאן בליטרים.<br /></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;">קצת כנות לא תזיק</span></h4><span style="font-size: large;">ממש כפי שאהבתי אותו, אני מבטיחה להשתנק מפליאה, אם יתברר שגברים מצאו בו עניין (את האפשרות שיאהבו אותו ממש, אני מתקשה לדמיין).<br /><br />״<i>אף גבר לא רוצה ליד האשה שלו גבר שמצחיק אותה</i>.״<br /><br />כי ׳ליידי צ׳יל׳, איכותי, בוגר, מצחיק, עצוב, אינטלינגנטי ומובהק בנשיותו.<br />אם אתן נשים, קחו אותו איתכן, שבו ותהנו (וככל שאתן רבות בשנים, כך עדיף).<br />אם אתם גברים, הימצאותו של כרומוזום Y, מיותרת במקרה זה ותקשה עליכם להתחבר. <br />ראו הוזהרתם.<br /><br />צ׳יל ליידי צ׳יל.<br />ניפגש בין גלי החום.</span><p></p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-45721922252184182662022-03-05T00:57:00.000+02:002022-03-05T00:57:01.595+02:00אנונימיות מובטחת / גריר הנדריקס ושרה פקאנן<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEip-Fqu8VtPoq8h6A4F67LFns8kV7PYjvDEZlyKI1GqbfWWAWj9alko9rlSI_wZwkL4yXGLV-pbCQFTsa1nwucy8EctN_ASKA5OWuWftcIVZzcTff2l8px1WIQRm3LuQa4-Mgh8aVI2nFVnE6TW523GT7P38ZR_HstVJ2V4BgNwnk4rCPs1_NcuifOv=s592" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="592" data-original-width="372" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEip-Fqu8VtPoq8h6A4F67LFns8kV7PYjvDEZlyKI1GqbfWWAWj9alko9rlSI_wZwkL4yXGLV-pbCQFTsa1nwucy8EctN_ASKA5OWuWftcIVZzcTff2l8px1WIQRm3LuQa4-Mgh8aVI2nFVnE6TW523GT7P38ZR_HstVJ2V4BgNwnk4rCPs1_NcuifOv=s320" width="201" /></a></div><span style="font-size: large;">זה סיפור שיתגנב אלינו קטן-קטן, כמו ניסוי באנושיות שהשתבש עד אימה ותוך כדי, ישאיר אותנו חשופים לאלוהי הפסיכולוגיה.<br />בדרך, נהנה כמובן מהנסיון להבין את תחושותינו, מעשינו וההגיון שמאחוריהם ונתפתל בין שאלות על מוסר ומחירו של השקט (גם של האמת).<br />בסה״כ, נעים.<br /><br />״<i>אני לא פוחדת מזרים. למדתי שפרצופים מוכרים עלולים לגרום הרבה יותר נזק</i>.״<br /></span><p><span style="font-size: large;">ואז, כשניתן את עצמנו לסיפור, פתוחים ומשוחררים, נגלה שמישהו עיצב לנו קבלת פנים מיוחדת והיא מלחיצה, תובענית ואולי כבר לא שווה את החוויה.<br />אבל היא כן, ברור שכן.</span></p><p><span style="font-size: large;">כי ב׳אנונימיות מובטחת׳, כולנו ניצבים וכולנו חלק מאותו ניסוי פסיכולוגי שמוגש לנו למנה עיקרית (אם נרצה וגם אם לא).<br /></span><span style="font-size: large;">תובנות עמוקות, שכר ועונש, אנושיות בווליום גבוה, מתיחת גבולות הממוסר והתייחסות למגבלות הכח והמוח האנושיים, כולם ישמשו כאן בערבוביה הזויה עד קסומה.<br /></span><span style="font-size: large;"><br />״<i>לכתוב על מחשבות כמוסות זה כמו לשטוף את האיפור ולראות פנים חשופות</i>.״</span></p><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;">היינו צריכים לדעת</span></h4><span style="font-size: large;">הנדריקס ופקאנן עושים את זה שוב והפעם, טוב מבעבר.<br />ממש כמו בספרם ׳<a href="https://misskipod.blogspot.com/search?q=%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%A8" rel="nofollow" target="_blank">הבעל של שתינו</a>׳, הם לוקחים את חוקי הפסיכולוגיה וגבולותיה ויוצקים באמצעותם סיפור אנושי ומפותל שמוכיח (שוב) שכולנו קצת מוגבלים, הרבה מעורערים ובעיקר גובלים לרוב, במצב פסיכולוגי מטריד.<br /><br />יש פה אישה, גבר, עוד אחת וגם אחרת. כולם חלק מתסבוכת יחסים/לא יחסים.<br /><br />אלא שבניגוד לקודמו, ספרם הנוכחי מקצועי יותר, מהוקצע יותר ובעיקר משאיר יותר שאלות פתוחות כחומר למחשבה.<br />תוך כדי קריאה, ננוע בין הזדהות עם דמות אחת ובריחה מאחרת, כשבסופו של דבר, אם נשפוט ממקור הציפור, כולם מוסריים וגם לא, בהתאם לקלפים שחולקו להם במשחק הזה שנקרא חיים, אנשים וחיי נישואין.<br />יש כאן שליטה וגם חוסר ובין היתר, שולטים קצת גם בנו, הקוראים.<br /><br />״<i>הכל כל כך הולם ומדויק ולא שפוי.</i>״<br /><br />מי שקרא את ׳את׳ (YOU) של קפנס, יגלה כאן סגנון כתיבה דומה. כזה שקצת מחזיר אחורה.<br /><br />וכמו במקרה של אישפוז פסיכולוגי למי שאינו זקוק לכזה ונקלע אליו במקרה, העובדה היא שכל מה שתאמר להגנתך, יראה כאילו אתה מאושפז לגיטימי מן המינן, שמנסה להוכיח שהוא לא. <br /><br />״<i>לכל אחד יש מחיר. שלך טרם נקבע</i>.״, כן, גם זה.</span><p></p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-15546590088041081212022-02-10T01:07:00.003+02:002022-02-17T09:38:51.621+02:00המורה לעברית / מאיה ערד<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEizbQi6X1-ZTpC-RLNBxDqv5bmDoXfDpPpcsHdOYFZtj7LZixUtNATTJOtW3sGg0_apOovz4rEtUQfOWe9-TeTOBJde8Vy4VxqpmoyG7DG8FIzQVx5FHLIEzjUQm069MQxx1siA9ggrd94/s790/teacher_master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEizbQi6X1-ZTpC-RLNBxDqv5bmDoXfDpPpcsHdOYFZtj7LZixUtNATTJOtW3sGg0_apOovz4rEtUQfOWe9-TeTOBJde8Vy4VxqpmoyG7DG8FIzQVx5FHLIEzjUQm069MQxx1siA9ggrd94/s320/teacher_master.jpg" width="203" /></a></div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">משהו טרחני בסגנון 'ישראל בואכה פולניה', מקדם את הקוראים, בין עמודיו הראשונים של 'המורה לעברית' מבית היוצר של מאיה ערד. <br /><br /></span></div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">זה מתחיל כשתיאור חייה של מורה לעברית (ישראלית לשעבר, שמתנהלת כבר שנים בארצות הברית של אמריקה), נפרש ומשאיר עקבות של 'כאן זה לא כמו בארץ'.</span></div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span></div><div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>למה היא כותבת את זה? הרי היא בכלל רוצה לשמר זיכרונות מוקדמים. לא לכתוב על ההווה. וממילא היא לא יודעת איך להמשיך. ארבעים וחמש שנה מחוץ לישראל, ואין לה שפה</i>".<br /></span></div><h4 dir="rtl" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">באמת למה ככה?</span></h4><div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">מתוך טקסט בכייני על מר גורלם של ישראלים שמצאו עצמם בגלות אמריקאית, נקבל כאן מנות גדושות של געגוע מפיהן של דמויות שנמצאות שם והיו רוצות להיות כאן.<br />קצת כמו מוסר השכל סטייל 'רחוב סומסום' של שנות השמונים העליזות, כשכרובי נמצא 'כאן' אבל צועק שהיה רוצה להיות 'שם'. <br />הכל במטרה להבהיר את מושגי מרחב הזמן, המקום, היחסים ביניהם והיחסיות בכלל. הבנו.</span></div><p dir="rtl" style="text-align: right;"></p><p dir="rtl" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אצל ערד, ירוצו אותם מושגים כחוט השני בספר הכולל שלושה סיפורים שמהותם המשותפת היא 'לא כל הנוצץ זהב', 'ארצות הברית - לא מה שחשבתם' ו'שלא תחשבו שלא מתגעגעים כאן לג'חנון ישראלי בבוקר שבת' ואולי גם למריבות בתור בסופר. <br /><br />אין כאן באמת סיפור (ובוודאי שלא ברבים), אלא יותר הדהוד של מן משהו ישראלי, פרובנציאלי, מתגעגע עד נמוך נורא.<br /></span><span style="font-family: arial; font-size: x-large;"><br />כי יהדות גולי ישראל אל ארץ ה'פסים וכוכבים', מתגלה ב׳המורה לעברית׳ כמפלצת בכיינית ומתנחמדת, שמבכה את הגעגוע כאילו הכריח אותה מישהו להגר אל מחוץ לגבולות ארץ הקודש המהוללים (נשבעת שלא אני).</span></p><p dir="rtl" style="text-align: right;"></p><h4 dir="rtl" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">ואם זה לא היה ברור...</span></h4><div dir="rtl" style="text-align: right;"><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">אני מודה, ההתבכיינות המטאפורית (ולפעמים גם לא), לא עשתה עמי חסד.<br />כך נישארנו עם המסקנה המתבקשת שארצות הברית היא לא ישראל וישראל היא לא ארה"ב להתפאר.<br />המסקנה, אגב, מדוייקת. בעבר, </span><span style="font-family: arial;">ניסיתי</span><span style="font-family: arial;"> את שני המקומות (את חלקם עדיין מנסה).<br /><br />ספר שבעברו עשה גלים ומבחינתי התגלה כסתם, שיהיה...</span></span></div><p></p></div></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-70026343905260344592022-01-29T19:43:00.003+02:002022-02-13T14:50:54.389+02:00ספר האקסיות / יאיר אגמון<div class="separator"><p style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img alt="ספר האקסיות יאיר אגמון" class="sp-image" data-bsimage="bsimage4" data-default="Media/Uploads/ספר_האקסיות_יאיר_אגמון(2).jpg" data-id="BSUniqueID_165937_818_BSIMAGE4" data-large="Media/Uploads/ספר_האקסיות_יאיר_אגמון(2).jpg" data-medium="Media/Uploads/ספר_האקסיות_יאיר_אגמון(2).jpg" data-retina="Media/Uploads/ספר_האקסיות_יאיר_אגמון(2).jpg" data-small="Media/Uploads/ספר_האקסיות_יאיר_אגמון(2).jpg" data-src="Media/Uploads/ספר_האקסיות_יאיר_אגמון(2).jpg" height="459" src="https://www.kibutz-poalim.co.il/Media/Uploads/%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8_%D7%90%D7%92%D7%9E%D7%95%D7%9F(2).jpg" style="border-radius: 0px; border: none; box-shadow: none; box-sizing: border-box; caret-color: rgb(44, 44, 44); color: #2c2c2c; display: inline-block; font-family: Heebo, sans-serif; font-size: 22px; height: 427px; margin-bottom: 0px !important; margin-left: 0px; margin-right: 0px !important; margin-top: 5.5px; margin: 5.5px 0px 0px; max-height: 100%; max-width: 100%; padding: 0px; position: relative; text-size-adjust: auto; transition: none 0s ease 0s; vertical-align: middle; width: auto;" width="274" /><br /><br /></p></div><blockquote style="border: none; margin: 0px 40px 0px 0px; padding: 0px;"><blockquote style="border: none; margin: 0px 40px 0px 0px; padding: 0px; text-align: right;"></blockquote></blockquote><span style="font-family: arial; font-size: large;">ספרים מרובי סיפורים, לרוב לא חונים אצלי על מדף הספרים ו</span><span style="font-family: arial; font-size: large;">בכל זאת, משום מה, ׳ספר האקסיות׳ חנה לי בספרייה.</span><div><br /></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">הוא בנוי ממספר סיפורים. כולם עוסקים במערכות יחסים וב׳אקסיות׳, כמובן (גם ב׳אקסים׳). <br />גיבוריו, מתבלבלים בינם לבין עצמם וגם עם אחרים, מתפלפלים ומסתבכים (קצת כמו כולנו בימים הטובים).<br /><br /></span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">הם מיצגים מגוון קבוצות גיל ואת שני המינים, מעלים על נס נושאים מוכרים ובעיקר מדברים.<br />וכאן ראוי לעצור.<br /><br />כי ׳מדברים׳ אצל אגמון, הוא מושג כללי לתופעה יוצאת דופן עד הזויה ספרותית, כשנראה שכל הדמויות מדברות בקול אחד, יחיד ואחיד.<br />סגנון הכתיבה זהה, המשפטים חוזרים על עצמם, העברית בסגנון רחוב, השאלות נטולות סימני שאלה וכללי הציטוט חסרים.<br />באופן כללי, נראה שלא נעשה כאן נסיון מפואר ליצור ׳קולות׳ שונים.</span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">אם נרצה ליצור יחסים עם הדמויות שמולנו ולקרוא כל אחת מהם כדמות יחודית, ראוי שנחפש בספרים אחרים.<br /><br /></span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">״<i>והכל סתם, הכול סתם, כי ככה, ככה העולם תמיד, ככה הוא היה וככה הוא יהיה וככה הוא עכשיו, הוא ככה כל הזמן ממש, אין בו פשר ואין בו הגיון ואין בו סדר ואין בו תוחלת ואין בו כלום. העולם הוא העולם, החיים הם החיים, זה מה שהם, הם מה שהם, זה מה שזה, ועם הפלא הזה אנחנו צריכים לעבוד, ועם החרא הזה אנחנו צריכים להתמודד</i>.״</span></div><div><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">איך אומרים רחוב בעברית</span></h4><span style="font-family: arial; font-size: large;">שפת הרחוב שולטת בכיפה ומביאה איתה משהו עילג, מקרב, ארצי ואותנטי כאחד. <br />יש בזה מן חום אנושי, אבל גם ירידה טקסטואלית לצורך מכנה משותף נמוך, לטובת הקוראים.</span></div><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">דעה ועוד דעה</span></h4><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">כמו פטריות קטנות אחרי מבול המילים החוזרות על עצמן, אגמון מפזר פירורים קלים של ביקורת קלה פחות.<br />הוא מתאר את החיים הפשוטים/רדודים שכולנו חווינו אי פעם ומשרבב בהם טיפות דעה על אנשים, נשים, אהבה, טינדר ושאר מרען בישין.</span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">מביע דעה, אבל אין כאן חידושים גדולים.</span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">״<i>יש לה טינדר עכשיו, אז כל היום היא מתכתבת עם מטומטמים</i>.״</span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">״<i>ככה זה כשדתיים מאוד-מאוד, הכל פשוט יותר, כי יש אלוהים, ואם יש אלוהים אז יש דרך נכונה לצלוח את החיים האלה</i>.״</span></div><div><br /></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">והכי מצחיק (ואולי מדויק ביולוגית, גם אם פחות נכון ספרותית), אצל כולם דופק הלב ״<i>טם טם טם טם</i>״.<br /><br />״<i>איזה טמטום</i>״, ״<i>איזה עצוב</i>״, ״<i>איזה מוזר</i>״.<br /><br />כן, אבל אולי לא בסדר הזה.<br />מבחינתי, מדובר בחוויה מיותרת, או כמו שנהוג ב׳ספר האקסיות׳ ״<i>הכל סתם...</i>״.</span></div><div><blockquote style="border: none; margin: 0px 40px 0px 0px; padding: 0px;"><blockquote style="border: none; margin: 0px 40px 0px 0px; padding: 0px; text-align: right;"><blockquote style="border: none; margin: 0px 40px 0px 0px; padding: 0px;"><div class="separator"><p></p></div></blockquote></blockquote></blockquote></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-82381653915203420182022-01-14T18:30:00.005+02:002022-02-14T21:37:50.956+02:00יש דברים שלא מוכרחים לנסות / ענת לוי<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEhggw2ILhVwnziCIdigqhHsE_Z6SEXljnbHitL5kCEsv12VRYXWlEyFDmNvL12vFtF9aNAy9DyqCJNFnwBmQEx74jB2Useo85hU1EzhmSaGE1El0x1Qx-EqGVykUUdcfdj2auZXfHm4Ew5pVelLeWreEvZoRTqFY0k3vyDxJ462p9Vcj8IyXIlGqqzB=s790" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEhggw2ILhVwnziCIdigqhHsE_Z6SEXljnbHitL5kCEsv12VRYXWlEyFDmNvL12vFtF9aNAy9DyqCJNFnwBmQEx74jB2Useo85hU1EzhmSaGE1El0x1Qx-EqGVykUUdcfdj2auZXfHm4Ew5pVelLeWreEvZoRTqFY0k3vyDxJ462p9Vcj8IyXIlGqqzB=s320" width="203" /></a></div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">'יש דברים שלא מוכרחים לנסות' הוא ספר אותנטי, </span><span style="font-family: arial;">עמוס תובנות אישיות, נַשיוֹת, סוּפר ישראליות.<br /></span></span><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">From Israel with love</span></h4><div><p></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">בסיפור פרטי, עמוס תכנים יחודיים, מציפה ענת לוי את התרבות של כולנו.<br /></span><span style="font-family: arial;">בין אנשי צבא, מתיחוּת בדרום, נשים ואנשים צרובי שמש ועומס ריגשי תמידי, נוכל כולנו להזדהות עם חלקים נרחבים מהטקסט הזה, שמכוון ומדבר אל הישראליות שכולנו מכירים.</span></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">נשים ואנשים</span></h4><p><span style="font-size: large;"><span><span style="font-family: arial;">מלבד הסביבה הלבנטינית, גם גיבורת הסיפור כאן מדויקת לכדי דמות שמרכיבה כך או אחרת, את כולנו, נשות ארץ הקודש בחלק הזה של הכדור.<br />היא לא מושלמת בלשון המעטה, </span><span style="font-family: arial;">לא יפיפייה, לא רזה ולא עמוסת הערכה עצמית</span><span style="font-family: arial;">. ניזונה נפשית מדעת הסביבה וחושבת על עצמה כל רע אפשרי.<br /></span></span></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;"><span><span style="font-family: arial;">איש-ה</span></span></span></h4><span style="font-size: large;"><span><span style="font-family: arial;">כּרוֹב נקבות המין האנושי, הנחת העבודה שלה כלפי עצמה, שלילית במהותה והיא </span></span><span style="font-family: arial;">מורכבת מחלקים בלתי נראים ברובם. </span><span style="font-family: arial;">כשמשבר רודף משבר והחיים זורקים אותה אל גילוי עצמי והתחדשות, היא תיוולד מחדש, תוך קושי ניכר ותצא ממשבריה נוצצת וחדשה (אולי, בערך).</span></span><p></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">"<i>והידיעה הזאת שהוא שלה, לא סתם שלה, אלא אוהב ומעריץ אותה וחושב שהיא משהו, למרות שבתוכה ידעה תמיד שהיא לא, היתה רשת בטחון שכבר שנים היא מאפשרת לעצמה ליפול עליה בידיעה שתמיד יש שם מי שיתפוס אותה</i>."</span></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">פרות וגם קדושות</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">'יש דברים שלא מוכרחים לנסות', בנוי לכאורה מהסיפור שכולנו מכירים. דומה לזה שלנו, של אחינו, של קרובים או של השכנה מלמעלה. גבר, אישה, ילדים ומשברים מרכיבים יחד תפריט שממלא כל משפחה שמכבדת את עצמה (וגם כאלה שלא).<br />אבל דווקא הרצון הזה לעמוד מול מראה קצת שבורה וקצת מעוותת, כשבכולנו מקנן אותו תפריט בדיוק, מאפשר מן סוג של עיון מחודש בסיפורים שכבר ידענו.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>היא חשבה לשנות את הנאום. לקרוע את מסך הזיוף המאולץ ולומר את האמת לקהל העגום. הורות היא כמיהה בהחמצה, שלעתים משתרבבים אליה רגעי נחת</i>."</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">מגוון הפרות קדושות המנותצות על מזבח הטקסט הזה, עוסקות בין היתר גם בגיבור/כבר לא גיבור </span><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">הצה"לי,</span><span style="font-family: arial;"> שמתבוסס ברמות מוסר מוטלות בספק וקשות להִזְדַהוּת.</span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">באופן כללי נדמה כי לוי מעוניינת שנראה את הסדקים של גיבוריה, בתוספת הפינות האפלות של מערכות היחסים הארוכות של כולנו, כולל פחדים ושאלות קיומיות הכרחיות.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>אנשים בוחרים להתחבר כי הם מוצאים בזולת את חומרי המילוי לחללי נפשם</i>."</span></p><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">כשזה נעים...</span></h4><span style="font-family: arial; font-size: large;">יש בו ב'יש דברים שלא צריך לנסות', תובנות עמוקות על זוגיות, ילדים ושאר ׳מיסים׳ נפשיים, שכולנו מטילים על עצמנו באופן נורמטיבי להיתפאר.<br />וכמו בכל סערה, גם כאן, סופה של רוח לנוח ושל אנשים, לצאת מצידה השני, רטובים, אך נושמים סדיר לרוב.</span><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">כתיבה... אז מה?</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">הטקסט מתהדר בעברית תקנית לרוב, אבל מלא בביטויים שהובילו אותי להרמת גבה קלה. רובם עוסקים בהטיה סבילה-מעט משוּנה וחלקם לא מוכרים לי בכלל. <br />"מבורזלת", "החיכָּיון", "רוח לוטפָנית", "ננגעו", "האיבון" (מלשון אבן) ועוד. כולן מילים/לא מילים, שהיו לי מעט קשות לבליעה.<br /><br />מעבר לכך, מדובר בסיפור מכאן, לא חדש, לא מחדש וכביכול לא מיוחד, אבל בהחלט כזה שכדאי לעצור למענו לרגע ואולי גם להקשיב לו לא יזיק בכלל.<br /><br />"...<i>גם רגעים של אובדן עשתונות הם רגעים שנרשמים ביומן החיים</i>."</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">פשוט, יומיומי, מעורר מחשבה ומדיר שינה לעתים.</span></p></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-15152758062817891162022-01-07T17:13:00.004+02:002022-01-07T17:34:25.133+02:00אומנות הזיוף / ג'ניפר קרוזי<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEg-DN_0gZ07t79JFVq_prOVjqoFSXkk9D7h7mFI1uVtnqG0Cx2ADltV-0esuq-KRay6r1BrSY-aPb8T97zn_Vxq0qitaPn-l4jjqo_8Y-Nnslf8xmcXRFbqvvNTGy13TFp0bTfR8nO3JSOsPMccQj-bvU7_7iOTPLb_OpXdLC3hxpWlHtmjP0Qh5jqb=s678" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="678" data-original-width="495" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEg-DN_0gZ07t79JFVq_prOVjqoFSXkk9D7h7mFI1uVtnqG0Cx2ADltV-0esuq-KRay6r1BrSY-aPb8T97zn_Vxq0qitaPn-l4jjqo_8Y-Nnslf8xmcXRFbqvvNTGy13TFp0bTfR8nO3JSOsPMccQj-bvU7_7iOTPLb_OpXdLC3hxpWlHtmjP0Qh5jqb=s320" width="234" /></a></div><span style="font-family: arial; font-size: large;">מעטים הספרים המתהדרים בהומור איכותי.<br />מעטים עוד יותר, אלה שנכנסים תחת הגדרת ה'קומדיה הרומנטית' ונדירים מתוכם הספרים שיכולים להתהדר באיכות (ואל תתנו לי להתחיל ולדבר על האחוז הקטן מתוך אלה, שמתורגם לשפת הקודש).</span><div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;"><br /></span><span style="font-family: arial;">'אומנות הזיוף' של ג'ניפר קרוזי, הוא כל אלה גם יחד והוא מתחיל מעניין ומטפס משם לרמת עניין משופרת, לכל הפחות.</span></span><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">ספרה של קרוזי עוסק בנושא יחודי ומספק זוית ראייה שונה על גיבורה לא יפה במיוחד, לא זוהרת ולא רזה (שזה כשלעצמו מספק לקרוזי ולספר, נקודות חיוביות לרוב).</span></p><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">גיבורה, גיבורה</span></h4><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>אני צריכה לצאת יותר מהבית, חשבה. שישה חודשים של התנזרות והיא כבר מחככת לשנות עם פורצים במהלך ביצוע פשע</i>."</span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span></div><div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">מדובר בדמות עגולה וּמיוחדת, פמיניסטית וְלא מבחירה, בעלת עבר אישי ומשפחתי עשיר.<br /></span><span style="font-family: arial;">כחלק מהיותה בת למשפחה לא שיגרתית, היא מנהלת יחסי אהבה/שנאה עם הסובבים ומשלבת הומור עצמי, עם ציניות מיזנטרופית.<br /></span><span style="font-family: arial;">באופן כללי ניתן לכתוב כי מדובר בבחורה כלבבי.</span></span><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אומנותָה</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">סיפור המסגרת של 'אומנות הזיוף' עוסק באומנות כמובן (ובזיוף גם).<br />כשמשפחת סוחרי אומנות מתקשה לשרוד כלכלית, מתגלים בה סודות וקרעים מהעבר וכשבני המשפחה מפגינים את מומחיותם גם בבילוש וב'איך להיות משפחה', העניינים מתחממים במהירות.</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">מה קורה פה בכלל?</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>טוב, אז תסתום את הפה שלך,... אנשים הגונים כמוך נורא מסבכים את העניינים לכל היתר</i>."</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">'אומנות הזיוף' מתחיל בסגנון בלשי ועלילתו מתקדמת אל עבר מתח/לא מתח. הוא משתמש בין היתר בעקרון הדלתות המסתובבות, כשדמות נכנסת לחדר, שומעת חציו של משפט ומתגלגלת משם למסקנות לא מסקנות, כאילו חייה הם משחק 'טלפון שבור', בואכה שנות השמונים העליזות. <br />אבל מלבד האלמנט הבלשי, כל נסיון למסגר את הטקסט הזה אל תוך גבולות סוגה ספציפית, יביא אותנו במהירות למסקנה שמדובר בספר שההומור רץ לאורכו וצובע אותו בציניות נעימה ואינטליגנטית בעיקרה. זוהי קומדיה רומנטית במהותה, שעורבבה בה ספרות בילוש קלה לצורכי מתח והנעת עלילה. אם תשאלו אותי, מדובר ביופי של ערבוב.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>איזה מין עולם זה: אישה צריכה לעשות כמעט הכל בעצמה</i>."</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">אלמנטים גרוטסקיים, מרוץ אחר אוצר/לא אוצר והמון הומור עצמי (שאין טוב ממנו) ממלאים את דפי 'אומנות הזיוף'. תוסיפו לזה מאבקים, יחסים משפחתיים וגם לא ותקבלו ספר חמוד וקליל שכיף לסיים איתו יום (ואפשר גם להתחיל).</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">אגב, ל-Faking it, שמו המקורי של 'אומנות הזיוף', יש יותר ממשמעות אחת, הוא תורם קריצה מדוייקת, משעשעת וּבאופן כללי מתאים להפליא ליצירה.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>אולי צריך פה טיפול קבוצתי. תעריף משפחתי</i>."</span></p></div></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-73749067487100342952022-01-02T02:30:00.004+02:002022-02-21T23:32:35.004+02:00ארוחה משפחתית / גנית אורין<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjp-YMDgwBTSETn68Foz0ci6Jw6kAnt07HxVzvNWJP2zyQnY_HE6NX-ccwDkTlmb7uIoo0aJfBOuwv2JR11t75A1bi-yczt8JNiyMDdubVYg1EMwPBqY6Ylnj0246rz1rpqMCVavZ-IwXQ/s790/family_Master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><span style="font-size: large;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjp-YMDgwBTSETn68Foz0ci6Jw6kAnt07HxVzvNWJP2zyQnY_HE6NX-ccwDkTlmb7uIoo0aJfBOuwv2JR11t75A1bi-yczt8JNiyMDdubVYg1EMwPBqY6Ylnj0246rz1rpqMCVavZ-IwXQ/s320/family_Master.jpg" width="203" /></span></a></div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">סבתא שלי הייתה אומרת "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק". <br />היא גם הייתה מתרגמת מיידיש את הביטוי "הצרה היא שהכלה יפה מדי", אבל זה אולי מרחיק לכת. <br /></span><span style="font-family: arial;">כי 'ארוחה משפחתית' הוא סוג של מופע סגירת חשבונות שמציג תמונת משפחה ממוצעת, במקרה הטוב (מטרידה עד מופרעת, במקרה המציאותי יותר).<br />ומה נעים יותר לקורבן, משטף האשמות סביבתי, כשמקרבניו שתוקים, חסרי קול, כמעט חסרי פנים.<br /></span></span><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">אז מה היה לנו?</span></span></h4><div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">מצד אחד נגלה הורים מבוגרים, משכילים, שמנהלים את חייהם בערוב ימיהם. מהצד השני (ולעתים במרחק שני משפטים משם), נגלה את ביתם הצעירה שהיא לב ליבו של הטקסט הזה (כי לא בטוח שנוכל לכנות אותו 'סיפור').</span></span><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">מי את ולמה?</span></h4><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">כ</span><span style="font-family: arial;">רווקה פלוס שניים </span><span style="font-family: arial;">בעיצומו של העשור החמישי לחייה, אותה בת ׳צעירה׳, מחפשת את דרכה אל עבר זוגיות נחשקת, או נסבלת לכל הפחות.<br /></span><span style="font-family: arial;">תוך כדי אותו חיפוש אכזר, היא תתאכזר אלינו לא פחות ותדאג שנחווה את קורותיה המייגעים, כמוה בדיוק. <br />כל גברבר הזוי ומיותר שיעבור לה בשדה הראייה (ולרוב גם במיטתה), יחייב דיווח ארוך (אך שיטחי) שאין לי, כקוראת, כל רצון להיות חלק ממנו (ובכל זאת הייתי).<br /></span></span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">כחלק מאותו טקסט חסר מעצורים, נמצא פה ושם גם ציניות עמוקה, שנונה, אך שטחית ו</span><span style="font-family: arial;">כל הטוב הזה, מוגש תחת שטף מלל כוחני-מתנחמד, עצבני ולרוב מיותר. <br />סוג של טיפול נפשי-אישי, תוך דיבור בלתי נלאה שאולי עוזר למטופל, אך ספק אם יועיל משהו לנו, הקוראים.</span></span></p><h4><span style="font-family: arial; font-size: large;">נשימה שיטחית</span></h4><h4><p style="font-weight: 400;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">מדובר בכתיבה מהירה ושטוחה ממש כמו המילים, שמחייבת קריאה חסרת נשימה בסגנון מָנְיַה (מעולם לא חיכיתי כל כך לדיפרסיה. איתכם הסליחה).</span></p><p style="font-weight: 400;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>יא מפגר שעובד בעבודות מפגרות בלי חברים מכוער גמד מקריח עם אף ענק שרק זונות רוסיות שאתה משלם להן אוהבות. תמות מפגר ולא תתקדם ולא מסוגל לאהוב ואף אחד לא אוהב אותך</i>." </span></p></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">אני מבינה את הצורך (ואולי גם את הרצון), להשתמש בצורת הכתיבה ככלי לתאור גיבורה סוערת, חסרת מנוחה. אבל לשלשת ספרותית חסרת נשימה, שנכתבת במשפטים ארוכים-ארוכים, מעייפת ומחייבת סיבה ממש טובה, או הרבה אומץ ורקורד עשיר, סטייל ז'וזה סאראמאגו (ואף אחד מאיתנו הוא לא סאראמאגו).</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">מצחיק כמה שזה לא (או כמה שזה עצוב)</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">לאורך 'ארוחה משפחתית', נעשה נסיון להצחיק בכל מחיר, או סתם להוציא אותנו, אחד אחד, משלוות הקורא שגיבשנו בעמל רב. <br />הכל, באמצעים/לא אמצעים, ספרותיים.</span></p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">אותם אמצעים כוללים שיבושי מילים מכוונים וציניוּת לפי משקל.<br /></span><span style="font-family: arial;">לטעמי, לא הספרות ולא ההומור, מהצד האיכותי של המפה. </span></span><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>פייסשמוק</i>",</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>הולכת ל'מתיחטיס</i>' "</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>מלמד צלבנית במכללת בלהבלה</i>", </span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"אני לא מפחדת ממנו. לא אכפת לי שיגיב איך שיגיב. לי אין אלוהים. אולי קצת אללה. איך הוא אוהב אותו, אללה. שרוף עליו. טוב, לא ממש. קצת פריך עליו." </span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>ואולי פשוט אתאסלם? ביי ביי קרכצן וציקרוכן, שלום גאווה לאומית מוגזמת וכבוד עצמי מנופח</i>."<br /><br />והיו עוד רבים.</span></p><h4><span style="font-family: arial; font-size: large;">היה סיפור?</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;"></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">קראתי חלק ניכר מ'ארוחה משפחתית', לפני שנטשתי סופית.<br />את פרק הזמן הלא מבוטל שהקדשתי לו, אפשר לייחס לעובדה שחיפשתי סיפור.<br />זאת משום שלאורך הקריאה התגנבה התחושה שעוד רגע, אולי ממש בעמוד הבא, יתגלה אותו תוכן מרוכז שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו.<br />לצערי, עד אותם עמודים מרחיקי לכת בטקסט המדובר, זה לא קרה.</span></p><div><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span></div><p></p><h4><span style="font-family: arial; font-size: large;">עוד לא אבדה</span></h4><p></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">הדבר היחיד שנוכל לקבל מטקסט שכזה, נוגע לניתוח סיטואציות חברתיות ומשפחתיות, אותו הוא מעניק לקוראיו. אולי זו הכוונה כאן ואולי אני מרחיקה לכת בנסיונות להבין את מהות העלילה ומישהו משתעשע על חשבוני. <br />מה שעוד יכול להיות הוא, שממש בסוף, בין עמודיו האחרונים, מתעורר משהו שאורז כאן משפטים סתומים לכדי סיפור אחד מיוחד. אני, לא מצאתי אותו ומבחינתי מדובר בגיבוב משפטים סטייל טיפול פסיכולוגי, שתובנותיו נוגעות למטופל בלבד (במקרה זה, המטופל הוא לא אני).<br />כולי תקווה שהנוגעים בדבר, נהנו יותר ממני, כשהשתדלו להקים את הטקסט הזה לגבהיו הנוכחיים.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">אני בכל אופן, פרשתי בטרם עת.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>רכבת לג'הנם</i>." כן, ככה זה מרגיש קצת לפעמים.</span></p></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-50186057767489570092021-11-05T23:53:00.006+02:002021-12-06T22:57:41.355+02:00האישה היחידה בחדר / מארי בנדיקט<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhVsAaaqGMdZDyd5MEX_QZINQUO4SZCZCprrZJ5IRvqsEw92GlStiBBwv9XE376rKhsTwjcgM-_XaTwbly8WJ82x5xTkejuq3nbWFkvXL-d1rKApOzpXhRdFb3qW6scKk5ZX2I7gFlJuB0/s790/isha_master%25284%2529.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><span style="font-size: large;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhVsAaaqGMdZDyd5MEX_QZINQUO4SZCZCprrZJ5IRvqsEw92GlStiBBwv9XE376rKhsTwjcgM-_XaTwbly8WJ82x5xTkejuq3nbWFkvXL-d1rKApOzpXhRdFb3qW6scKk5ZX2I7gFlJuB0/s320/isha_master%25284%2529.jpg" width="203" /></span></a></div><p><span style="background-color: white; font-family: arial; font-size: large;">במבט תמים, מעט ילדותי ותיאור בגוף ראשון, מספקת מארי בנדיקט סיפור מיוחד, מעוגן בהיסטוריה לא פשוטה.</span></p><p><span style="background-color: white; font-family: arial; font-size: large;">זה שילוב של היסטוריה עולמית, תקופת עליית המשטר הנאצי בגרמניה וּזליגתו לאוסטריה וּלמדינות אירופה השכנות, עם היסטוריה אישית-אנושית, של נערה שאפתנית ומוכשרת, שרוצה יותר.<br /><br />מדובר בסיפור המושתת על ביוגרפיה של הדי קיזלר שהפכה לימים להדי לאמאר. מכוכבות הוליווד של אמצע המאה הקודמת.<br />היא דמות זוהרת, יפיפיה הולוודית שבנתה עצמה בכוחותיה בלבד וכך ככל הנראה תזכור אותה ההיסטוריה האנושית.<br /><br />'האישה היחידה בחדר', הוא מוטיב חוזר בחייה, שלפעמים משמש לטובתה ולעתים מסמל את ההיפך.<br />אבל יד ביד עם יופיה וכשרונה הבימתי, הדי קיזלר/לאמאר, הייתה כך נראה, אישה דעתנית ומתעניינת, שלקחה חלק בפיתוח מספר המצאות יחודיות. חלקן בתחום הצבאי וחלקן בתחומים שמשרתים אותנו עד היום. אותה קיזלר/לאמאר הייתה, בין היתר, ממפתחי טכנולוגיה ראשונית שהביאה לקיומו של הטלפון הנייד, כפי שכולנו מכירים אותו כיום.<br /><br />בעמודיו האחרונים של הספר ולאחר שנגמר פרק בסיפור חייה של קיזלר/לאמאר, מתארת בנדיקט את מפעליה החלוציים של דמות המופת הזו שנשמעת כמעט טוב מדי.<br />ספרותית, יש בו אלמנטים מעט ילדותיים, שעל שאלת התאמתם לדמות הראשית, או לסגנון הכתיבה, כנראה לא נדע לענות. למרות זאת, 'האישה היחידה בחדר', הוא סיפור קטן-גדול, שנוגע במשהו חם, נשי-אנושי וחזק מאוד.<br /><br />וגם אם לא הכל נכון וגם אם חלק נתון לפרשנות או השערה, יש משהו נעים בסיפור חיים שהוא גם נוצץ וגם כל-כך לא.<br />התחממתי באור חייה של דמות יוצאת דופן, עם ספר שמבחינתי, שווה קריאה ולו רק בשל הרצון להעלות את זכרה ותודעת קיומה.</span></p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-32046820760154139742021-10-31T00:44:00.001+03:002021-11-05T20:56:13.205+02:00מת בשבילה / שרה פינבורו<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg7uHW1uj5vF8S1h7NHHo7YG75qRaO5AQqyU3Afg-RnrkIfSz53EJ5SsndXwvtHhZMnRNq11kM3_MkH80m4YCblYQ-a-YHW1i3XVwmmcMf2zS_s2gVOv6OpxMZ9JStiJrfWXALK3IQpI6Y/s790/met_bishvila_Master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg7uHW1uj5vF8S1h7NHHo7YG75qRaO5AQqyU3Afg-RnrkIfSz53EJ5SsndXwvtHhZMnRNq11kM3_MkH80m4YCblYQ-a-YHW1i3XVwmmcMf2zS_s2gVOv6OpxMZ9JStiJrfWXALK3IQpI6Y/s320/met_bishvila_Master.jpg" width="203" /></a></div><span style="font-size: large;"><span><span style="font-family: arial;">ריבוי דמויות כמעט תוקפני, מקדם את פני עמודיו הראשונים של 'מת בשבילה'. בשלב הזה, קצת קשה לזכור מי הוא מי והצגת דמויות רבות כדמויות מפתח (כולל תיאור אישיותי </span><span style="font-family: arial;">ובעיקר חזותי), מאטה את שטף הקריאה ומחייבת לעתים דפדוף קל לאחור.<br /></span></span><span style="font-family: arial;">אבל הציפייה, שמקורה בתחושת פוטנציאל ספרותי ממשמש, מאיצה שוב את השטף ועוזרת לשמור על עירנות.</span></span><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">זה לא פשוט, אנשים</span></h4><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">נראה ששרה פינבורו יוצרת דמויות שמתקשות ביחסים.<br />הן אוהבות, רוצות ומיחלות לתקשורת אנושית, אבל הקשר בין רצון ויכולת, מוטל כמו תמיד, בספק גדול.</span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">כולם רוצים, כולם לא יכולים ומתחת לפני השטח, כל נציגי החברה הגבוהה משקרים, מסלפים ונוטים למידה של סוציופטיות סביבתית. </span></div><div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">בתוך המרקם השיקרי, הלא יציב הזה, חוגגת פינבורו סיפור מתח כביכול, שמתחיל נעים, הופך מעניין, אבל נוגע </span><span style="font-family: arial;">קלות בלבד </span><span style="font-family: arial;">בהבטחה למתח לשמה התכנסנו. </span></span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">אחרי שנעסוק ביחסים בין המינים ונחפש את המתח שלא היה, נוכל להתשתעשע כאן גם בעינייני מעמדות וכסף, כולל מגוון רגשי הנחיתות שנלווים לאחרונים.<br />כן, הכסף כאן נמדד במיליונים והפסיכופתיה עפ"י משקל (קצת כמו עלילה ממורקת היטב, לסדרת טלויזיה אמריקאית-בינונית).<br /></span><h4 style="text-align: right;"><b style="font-family: arial;"><span style="font-size: large;">תובנות של נשים תבוניות</span></b></h4></div><div><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">'מת בשבילה' נוטף נשיות עוד משלב הכריכה והוא ממשיך לעשות כן מהשורות הראשונות ואילך.</span></div><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">מעבר לריבוי דמויות בסגנון נשי מובהק, מספקת כאן פינבורו תובנות נחרצות מהסוג שמחייב למלמל 'כל כך נכון', 'כל כך פשוט' וכמובן 'איך לא חשבתי על זה קודם, בעצמי?'</span></div><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span></div><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>כסף, סקס וכוח הם האב הבן ורוח הקודש של החיים מותק. אל תשכחי את זה ונשים יכולות להשיג את כל השלושה אם הן לא טיפשות. אז אל תהיי טיפשה</i>."</span></div><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span><span style="font-family: arial; font-size: large;">למרות שאני לא נמנית על אוהבי נשים בפרט, או אוהבי יצירי המין האנושי בכללותו, יש משהו בחיבור התבוני הזה, שעושה נעים בפנים. קצת כמו ספר עזרה עצמית לרעיה המתחילה, ללא הצורך לפגוע לי במנת המשכל (זר לא יבין זאת וכך גם גברים).</span></div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>בכל מקרה היא דאגה לגמור בקולי קולות. גבר כמו... לא יבין לעולם אורגזמה נשית אמיתית, שקטה, חזקה, חבויה</i>."</span></div><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">כמה טוב?</span></h4><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אם יש מדד איכותי לבחינת משיכה לספר, הרי היא ההודעה שמעדכנת על עליה (של 80% במקרה זה), בזמן השימוש במסך (לאור קריאה דיגיטלית כמובן)..<br />את 'מת בשבילה', קראתי ברצף, לעתים בנטייה לשקיקה. אבל במקביל לאותם רגעים מזהירים, כלל הספר הזה גם נקודות כשל עלילתי ומלל מיותר, שהוריד </span><span style="font-family: arial; font-size: x-large;">לטעמי,</span><span style="font-family: arial; font-size: x-large;"> מרמת העניין בסיפור ומזרימת העלילה.</span></div><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">לא חוזר, חלילה</span></h4><div style="text-align: right;"><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">שלא לטובתי (ואולי גם לא לטובת הספר הזה), לאורך 'מת בשבילה' חיפשתי רמזים מטרימים. כאלה מהסוג שנשתל </span><span style="font-family: arial;">תוך שימת לב מוגברת, </span><span style="font-family: arial;">ב'מאחורי עיניה' (ספרה הראשון של פינבורו, שמוגדר בעיני כטוב מכולם, גם אם שנוי במחלוקת גדולה)</span><span style="font-family: arial;">.</span></span></div><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אלא שבניגוד לאחרון, 'מת בשבילה' התגלה כְּתַבְנִית חלולה וחיוורת, ביחס לאחיו רווי התהפוכות.<br />כאן, המתח/לא מתח לא נגע בי והרמזים שנשתלו, התגלו כבלון ניסוי שלא צלח במקרה הטוב (או סתם כפרט עלילתי מתמשך שכל קשר בינו ובין התקדמות העלילה מוטל בספק). כאילו מישהו ביקש לחזור אחורה בזמן ולבצע שוב את אותו תעלול. אלא שהפעם, נראה כי הלוליין נפל מהחבל לפני תום התרגיל, הבלון לא התנפל לשיא גודלו והפיצוץ בעקבותיו, חלקי בלבד.<br />זה לא רע, גם לא טוב כמצופה.</span></div><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span></div><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>טוב הולך לטוב ורע הולך לרע.</i>"</span></div></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-38774692103147922532021-10-13T10:16:00.011+03:002021-10-30T21:52:55.172+03:00שְֹרָף / אנה ריל<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg8bTXdlofy5J04PTi4nUNSygJ3T5axwswobWnNIONnkkD8Bnylnpf97uCaJB0A4hqgH9rkq-Czm0bzcP015QQl-SLTECibY-pu8H2WFt2lCh0crOWU1DBcxUEtqF5fdO3Ixu3gsiWdX7M/s790/sraf_Master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg8bTXdlofy5J04PTi4nUNSygJ3T5axwswobWnNIONnkkD8Bnylnpf97uCaJB0A4hqgH9rkq-Czm0bzcP015QQl-SLTECibY-pu8H2WFt2lCh0crOWU1DBcxUEtqF5fdO3Ixu3gsiWdX7M/s320/sraf_Master.jpg" width="203" /></a></div><p class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span dir="RTL" face="Arial, sans-serif" lang="HE">הוא מתחיל בנסיון להלום בקוראיו וממשיך כשהוא
מזכיר פה ושם את 'איידהו'', של אמילי רסקוביץ', 'בתו של מלך הביצה' של קארן
דיון ו'שירת סרטני הנהר' של דליה אוונס</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span face="Arial, sans-serif"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></span></p><p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span face="Arial, sans-serif">
<span dir="RTL" lang="HE">כולם, בדיוק כמו 'שְֹרָף', עוסקים בטבע פראי ובאדם המנסה לאלף אותו או לחיות לצידו בהכנעה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.<br />
<span dir="RTL" lang="HE">כולם, גם עוסקים במשפחות שבורות מיסודן, או בכאלה שנשברו
לאורך הדרך ובעיקר, כולם נושאים איתם תיאורי טבע מרחיקי לכת (מי יותר ומי פחות)
ועומדים על גבול העודף</span><br />
<span dir="RTL" lang="HE">בנושא זה (חלקם גם עוברים את הגבול)</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span><span><o:p></o:p></span></span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><b><span dir="RTL" face="Arial, sans-serif" lang="HE">ואם עסקנו בגבולות</span></b><b><span><o:p></o:p></span></b></span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span dir="RTL" face="Arial, sans-serif" lang="HE">שְֹרָף
מותח את גבול הסבלנות כשהוא מסמן טרגדיה, מקרה קיצון שמוזכר במעורפל כבר בין דפיו
הראשונים. בהמשך הוא יעשה הכל על מנת למשוך אותנו באף תוך סיפורי מעשיות משפחתיים
שחוזרים אל עבר מאובק וישנוני</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span face="Arial, sans-serif"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span><span><o:p></o:p></span></span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span dir="RTL" face="Arial, sans-serif" lang="HE">הכל
על מנת למנוע מאיתנו להגיע אל אותו סיפור, שמישהו האמין שנזדקק להמון היסטוריה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span face="Arial, sans-serif"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> On The Rocks, <span dir="RTL" lang="HE">כדי
להתכונן לקראתו (וכן, באיזשהו שלב, גם אלכוהול לא היה מזיק)</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span><span><o:p></o:p></span></span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"> </span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span dir="RTL" face="Arial, sans-serif" lang="HE">כי</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span face="Arial, sans-serif"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> <span dir="RTL" lang="HE">שְֹרָף</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> <span dir="RTL" lang="HE">מנסה לזעזע תוך ביטול מוסכמות ובניית תרבות אחרת, בעלת נורמות
שהיו מסמרות שיער כל מי שלוקח חלק בציויליזציה בת ימינו (ואפילו לא רק)</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.<br />
<span dir="RTL" lang="HE">צורת הכתיבה שקופצת מנקודת מבט אחת לאחרת ומאפשרת הסתכלות
דרך עיני דמויות מפתח שונות, לא נגעה בי והסיפור על המתח/לא מתח שבו, לא סחף אותי
איתו. ומה משמעותו של ספר מתח, אם לא ישבתי על קצה הכסא ברגליים מתוחות מהעתיד
להתגלות ולא הזכרתי לעצמי שלא לכסוס ציפורניים עד המרפק? ומה טיבו של תיאור רצח,
אונס, או כל מקרה קיצון אחר, אם לא הרגשתי את רטט הפחד מפניהם עמוק בעצמות</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>?</span><span><o:p></o:p></span></span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"> </span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span dir="RTL" face="Arial, sans-serif" lang="HE">לעומת
זאת, לצערי, כמו במקרה מובהק של קהות חושים, הנסיון החוזר ונשנה לזעזע באמצעות
אלמנטים א-נורמטיביים, התחיל (אולי) בזעזוע קל, אבל המשיך בתחושת</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span face="Arial, sans-serif"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> More of The Same.</span><span><o:p></o:p></span></span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"> </span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span dir="RTL" face="Arial, sans-serif" lang="HE">ואולי
זו אני, אבל כשהביקורות היללו ומשפטי מפתח כמו 'לא הצלחתי להוריד מהיד' (נתעלם
מהעברית המקולקלת) ו'אי אפשר להפסיק לקרוא', נזרקו לחלל הספרותי, מצאתי עצמי
מתרחקת וחוזרת חליפות אל בין דפי המהולל, לאורך כחודש או יותר</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span face="Arial, sans-serif"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span><span><o:p></o:p></span></span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span face="Arial, sans-serif"><br />
<span dir="RTL" lang="HE">תאשימו אותי, תאשימו ספרות סקנדינבית, אולי כמו אחרוני
המעריצים, תגידו שפשוט לא הבנתי. אבל עובדה היא עובדה והספר הזה התקשה למשוך אותי
אליו, ממש כפי שהתקשיתי לקרוא אותו ברצף</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span><span><o:p></o:p></span></span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span dir="RTL" face="Arial, sans-serif" lang="HE">ואולי,
אני הלבנטינית צרובת השמש והוא הסקנדינבי הקר כקרח, פשוט לא נועדנו להיות</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span face="Arial, sans-serif"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span><span><o:p></o:p></span></span></p>
<p align="right" class="MsoNormal" style="line-height: normal; margin-bottom: 0cm;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span dir="RTL" face="Arial, sans-serif" lang="HE">מבחינתי,
מדובר בחוויה מגומגמת חסרת פשר שלא הוכיחה את עצמה, למרות הביקורות המהללות</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span face="Arial, sans-serif"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.<br />
<br />
<span dir="RTL" lang="HE">נפרדנו מתוך ידידות קרירה ומרוחקת</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span></span></p><div><div><p></p></div></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-10997790837773403472021-08-07T10:29:00.007+03:002021-08-11T18:24:06.110+03:00ברוח הזאת / אשרת קוטלר<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg6Tjxl645blMcrAHWPs1na3ammZpnk6q9Mi605FS8ZPlJbbRqIVSfM5le9seun9-Q8-M_NVMOVn55nzDYVp1XC839wuT0BiWUnnNWD3WLCwjFm_9kc8HqM56hD4WCO6s8aR4zZ8j4hd_M/s790/wind_Master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg6Tjxl645blMcrAHWPs1na3ammZpnk6q9Mi605FS8ZPlJbbRqIVSfM5le9seun9-Q8-M_NVMOVn55nzDYVp1XC839wuT0BiWUnnNWD3WLCwjFm_9kc8HqM56hD4WCO6s8aR4zZ8j4hd_M/s320/wind_Master.jpg" width="203" /></a></div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">'ברוח הזאת' של אשרת קוטלר, מתחיל תוך עומס תיאורים ימיים מדוייקים להתפאר. <br /></span><span style="font-family: arial;">כְּבַת למורשת יורדי ים, גם אני כמו קוטלר, מכירה מקרוב את אותם מושגים ולמרות זאת, לא נהניתי מתחילתו של הסיפור שמתחַזֵה בקלות ליומנו הטכני של שייט מתחיל. </span></span><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">אבל זוהי כאמור רק ההתחלה. </span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">מי שיצלח אותה, מַשַל הייתה מים סוערים ויֵצֵא בשלום מצידה השני, יגלה ספר מעניין עד מרתק, שבו אותו שלל ביטויים ימיים, פועלים רק כזַן יחודי של Name Dropping, לא הכרחי בהחלט.</span><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">חדי העין שבין יורדי הים, יתקשו אולי לקבל את שלל הביטויים הימיים שעשו כאן 'עַלִיה' וְעוּבְרֵתוּ (מלשון 'עברית', למען הקהל (ולחלוטין יתכן שבנקודה זו, אלו רק הקוצים ואני).</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אזהרת מסע</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">'ברוח הזאת' יפגיש אותנו עם מספר דמויות, שלמרות שיקח זמן לאתר ולהבין את הקשר ביניהן, כִּבְרַת הדרך שנבלה יחד תהיה נעימה, אפילו תשאיר בדל סקרנות ומתח באויר, ממש כמו שצריך.</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אז מה היה לנו?</span></h4><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">הסיפור בכללותו, נוגע ברוחניות ניו אייג'ית משהו ומספק מפגש עם אנשים שהגיעו אל פסגות קריירה, רק כדי לגלות שם קרחת יער משמימה עד מטרידה, שמתחזה לפסגה המטאפורית, אותה קיווּ למצוא. </span><span style="font-family: arial;">הם מגלים את פצעיהם הישנים אותם סחבו במעלה ההר ומנסים לנקותם לכדי גלד איכותי בתהליך ההחלמה. הכל, על מנת לאפשר התמקדות במטרה הגדולה האמתית, פשוט לנשום.</span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">אותן דמויות 'מצליחות', 'בעלות שם', יביאו אותנו להבנה שכל אדם נושא עימו את שריטותיו ומוסר ההשכל הזורם כאן כזרם תחתי, יתייחס לעובדה שבריחה נראית הכרחית במצבים מסויימים, אך רק התמודדות פנים אל פנים מול הסערה, תאפשר ככל הנראה, את קיומו של תהליך ההחלמה המבוקש.</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">עברית שפה יפה</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">הכתיבה איכותית, טובה ולא מתנחמדת והשפה נעה בין עושר לשוני ובין התייחסות יום-יומית, איכותית לא פחות.<br />חוויה נעימה ממש כפי שהייתי מצפה.</span></p><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">פילוסופיה לנש(י)מה</span></h4><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span>"</span><i>אני חושב... אבל זה לא אומר לי כלום... אני לא יותר קיים או פחות קיים כשאני חושב. אין לי שום ודאות שמשהו מכל זה אכן קיים</i><span>."</span></span><div><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;">תוך איזכורים שונים כמו זה הקורץ אל דקארט כאן מעל, מספקת קוטלר טקסט איכותי ועשיר ברבדים, שניתן לחפור בו וניתן גם לשוט עליו כמו על מים רגועים (שלא תדעו, אבל 'ים תחת...' קוראים לזה בין הימאים והעיקר שלא תזהו סביבכם קומולונימבוסים). </span><div><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br />אם ננקה את הניו אייג' סטייל, נמצא כאן סיפור נעים, ים תיכוני במהותו, על אנשים ששכחו מה חשוב וחזרו בדרך הקשה, על מנת להיזכר.<br />מן מטאפורה לחיים המודרניים של כולנו ואולי לא רק.<br />כדי להקשיב ךרחש הגלים הנסתרים, כאמור, נאלץ להוריד את הציניות לחצי התורן.</span></div><div><p></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;"><span>אני אוהבת את זה, אבל זה בהחלט לא מתאים לכל אחד. <br />קצת כמו קוטלר עצמה </span>ואין בזה רע.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>דחיית סיפוקים זה כל הסיפור בחיים</i>."<br />כן, גם זה.</span></p></div></div></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-53536793856321003172021-08-01T10:30:00.008+03:002021-08-07T10:31:12.857+03:00חתול שחור / דריה מעוז<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjxM6xyBNGDx8dvsMj32D-8rVhilYYkqkVqLyNLr_Hg4yyXNVbNjYUxpWAv6DbEUfmlNeFvUFz2QDHwbL9WtOV9u2Sm4wn1HBSyxxaNfIKmbBnNODzMYd4nz7qDw6Qxse-b-9DBSrilQNI/s279/Image_Hatol_Shahor_Master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="279" data-original-width="177" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjxM6xyBNGDx8dvsMj32D-8rVhilYYkqkVqLyNLr_Hg4yyXNVbNjYUxpWAv6DbEUfmlNeFvUFz2QDHwbL9WtOV9u2Sm4wn1HBSyxxaNfIKmbBnNODzMYd4nz7qDw6Qxse-b-9DBSrilQNI/s0/Image_Hatol_Shahor_Master.jpg" /></a></div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">אני מחבבת חתולים שחורים וגם את הכתיבה </span><span style="font-family: arial;">של דריה מעוז. </span><span style="font-family: arial;">נסיון העבר לימד אותי שכדאי לשים לב אליהם, לחתולים מכל הגוונים ולכתיבה איכותית.</span></span><p></p><h4><span style="font-family: arial; font-size: large;">זוגי זה הכי</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">ב'חתול שחור' פורמת מעוז את הזוגיות של כולנו. באמצעות החתול השחור המטאפורי, שנדחף ומתערב בין הדמויות, היא מאפשרת לנו להיות פחות ביקורתיים, יותר אוהבים (גם את עצמנו) והרבה יותר מאפשרים לעצמנו פשוט להיות. וכשזה נעים, זה באמת הכל.<br /></span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">"</span><i style="font-family: arial;">היא - מתעניינת בנפש האדם, הוא - תכלילתי וארצי. היא - אוהבת רומנים סוערים, הוא - ספרי עיון כבדים והיא רצתה להגיד לו: 'אנחנו החלום, לא הים והדגים.'</i><span style="font-family: arial;"> "</span></span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">זה מתחיל בסקירת מערכת יחסים זוגית. קצת כמו מערכות היחסים ארוכות החיים של כולנו. ממשיך אל הפחדים, הסיפורים שסיפרנו לנו ולאחרים, האמונות המוטעות (גם המדויקות) והמתח ששורר בכל.<br /></span><span style="font-family: arial;">ויש בו, בחיבור הזה, מן אישור והכרה, שכולנו דומים וכולנו חווים בגדול, את אותן החוויות בדיוק.</span></span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">אלא שהכתוב עד כאן מתאר רק את תחילתו של הסיפור, כשמעוז מקפידה ומצליחה להרגיע ולאפשר לנו לשחות על מי מנוחות מוכרים, בבחינת 'מה שהיה הוא שיהיה', מבלי שנחשוד בהמשכו של הסיפור.<br /></span><span style="font-family: arial;">הו אז, היא תיקח אותנו ביד מכוונת, אל מסע במים גועשים שכל קשר בינו ובין חלקו הראשון של הסיפור מוטל בספק (ואולי סתם התגלגלנו באופן טבעי אל הרע ההכרחי-המציאותי שבכולם). </span></span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">כשמשלבים בטוב הזה גם משולש רומנטי (ואולי משולשים), מתמודדים בנוסף לאהבה ולתשוקה, גם עם כוחניות, חוסר בטחון, רכושנות ושאר אלמנטים פסיכולוגיים.</span></span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">אפשר להודות שלאורך הדרך, הופך </span><span style="font-family: arial;">'חתול שחור' </span><span style="font-family: arial;">מספר עדין על חיי נישואין, כזה המספק הצצה אל חיי כל זוג סטנדרטי באשר הוא, לספר מתח פסיכולוגי שמחייב התמודדות מסוג אחר לגמרי. הוא ישאיר אותנו מתוחים ויבהיר שהמתיחות העדינה ביחסים הזוגיים שהטרידה אותנו בעבר, היא הקטנה שבבעיותינו. <br />כי כמו שידענו מראש, 'הכל יחסי'.</span></span></p><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אחת משלנו</span></h4><span style="font-family: arial; font-size: large;">הדמויות של מעוז ארציות, יום-יומיות וקלות להזדהות.<br />הן שבורות מבפנים, נושאות בתוכַן את המכות שצרבו בהן החיים, אך משמשות כלפי חוץ, כמופת מרהיב של שלמות.</span><p></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>יציר הדמיון שלה שכנע אותה שהיא פחדנית, מרחפת ומקולקלת, וששום דבר טוב לא יצא ממנה. הוא נזף בה, התווכח עימה וביקר אותה ללא הרף, אבל גם רשעותו לא הרתיעה אותה</i>."</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">'חתול שחור', נקרא בשטף ומעוז מקפידה ליצור אוירה אישית, ביתית משהו. כזו המתפתחת תוך שיחה עם חברה טובה, בדיוק ברגע ההבנה שגם היא, כמוך, 'מזייפת' קצת עם סידור המטבח, בוררת מה להשאיר לטיפול העוזרת ומאשרת לילדים, רק היום, להתקלח כבר מחר, כי מאוחר.</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">שפה יפה</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">העברית כמצופה, עדינה ואיכותית. מאפשרת מנעד רגשות מתוזמר היטב, ללא דרמה מיותרת ופסגות גבוהות. ממש כמו בחיים.<br />מעוז שכידוע אַמונה על מספר ספרים איכותיים, משנה כאן כיוון ספרותי אך מקפידה להישאר איכותית כתמיד.</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">ומה בסוף?</span></h4><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">התובנה המתבקשת מ'חתול שחור', קשורה בעובדה שהפער בין ה'נורמלי' לַפחות, קטן עד מאוד, שכולנו מוּעדים לחוסר איזון כלשהו ושמערכות יחסים הן עבודה מרתקת, תמידית, שאם הצלחנו, אולי נמצא בה את שכרנו.<br />אחרי הכל, כולנו קצת מעורערים והאבחנה בין יציבות ובין אותו ערעור, היא עניין סובייקטיבי, רגעִי, ששייך לעיני המתבונן.<br /></span><span style="font-family: arial;">ואולי בכלל האהבה, היא הדרך הבטוחה לשיגעון ובחזרה.</span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">בכל מקרה, נראה שכולנו זקוקים לאיחולי הצלחה.<br />ספר עמוק, מעניין ובהחלט שווה קריאה.</span></p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-72187301024370463072021-06-24T22:46:00.003+03:002021-07-04T23:35:48.901+03:00סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjqgn1-oux-YF8xJjynfpGimH14hgXxp54uW4KhSXnH53oKYJjyeZXaDn_m1O6YQiIrzKSdzgA8R-wCWrSfEtVzFl5wjYTqhShtbE0zikCqLNSqcCdDBf6jOCYXtWSn5EGHgfN5rXMXLSc/s790/Sex1stEdition_Master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjqgn1-oux-YF8xJjynfpGimH14hgXxp54uW4KhSXnH53oKYJjyeZXaDn_m1O6YQiIrzKSdzgA8R-wCWrSfEtVzFl5wjYTqhShtbE0zikCqLNSqcCdDBf6jOCYXtWSn5EGHgfN5rXMXLSc/s320/Sex1stEdition_Master.jpg" /></a></div><span style="font-family: arial; font-size: large;">הגיגים על סקס, פתיחות ראויה לציון מהסוג שמושיב אותך על הכסא כמו על קוצים, אולי אפילו כניסה לעובי הקורה של הטאבו האולטימטיבי ופוטנציאל (נפיץ משהו) של עולם של מטה.</span><p></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">זה מה שניסו, ככל הנראה, להשיג מלקטי ספר <br />הסיפורים הקצרים הקרוי 'סקס'.<br /></span><span style="font-family: arial;">רוב הסיכויים שאותו פוטנציאל, הוא שמשך אותי לקרוא אותו </span><span style="font-family: arial;">(לא בלי לבטים עמוקים).</span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">ויש לציין כי הסיפורים הראשונים, נתנו תחושה של תמורה סבירה לאותו פוטנציאל. כן, במחצית הראשונה, נראה היה שהעבודה השתלמה.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">אלא שאז, הגיע חציו השני של 'סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים'. אולי אפילו קודם חציו, כבר התברר, שהסיפורים הולכים ודועכים אל עולם אישי עכור ומבולבל, שכל מה שניתן לשאוב ממנו הן השאלות המתבקשות, 'מה הקשר בין מה שקראתי כרגע ובין ספר שעיסוקו סקס, פתיחות ויצר למשעי?', 'מה קראתי כרגע? ובעיקר למה?'.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">כשהבנתי שהסיפורים לא אחידים ברמתם וברמת העניין שהם מספקים, הבנתי גם שבמסווה של אותה פתיחות מבוקשת, נפלתי בתרגיל השיווקי העתיק ביותר בספר (תמיד עדיף לשים את הטובים קרוב לפתיחה).</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">יחסים שלא צלחו</span></h4><span style="font-family: arial; font-size: large;">נטשתי כשחצי תאוותי הספרותית בידי, בעיצומו של סיפור פתלתל ומיותר, שקדמו לו שניים דומים לו ברמתם.<br /><br />הבטחתי לעצמי שלא אכנס לניתוח מעמיק יותר, אז נשאיר בצד הפעם, את מה שיש לי להגיד (לדוגמה), על הביטוי 'רוקם עור וגידים'. שיהיה.<br /><br />כן, The Joke is On Me.<br />תהיו חכמים, אל תהיו עינת. </span><p></p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-2197142103582077152021-06-05T19:54:00.005+03:002021-06-05T21:05:58.833+03:00לרשת את אידית / זואי פישמן<span style="font-family: arial; font-size: large;">תקופה לחוצה הביאה אותי לבקש לי ספר קליל. </span><div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi62pDsGQ8E-seLXibtGS74LNjRUtEuoKWiBLlL9UjRVa9YVE6zE0OYz_i2Ok_gPqQ52Ru5qF1swBGjdjXIRKAQIYf9WExlsSn5ErwzpRb_jHX3Zxxezv5SYr_YOmuDz62ZZGXezG87XVU/s790/InheritingEdith_Master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><span style="font-size: large;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi62pDsGQ8E-seLXibtGS74LNjRUtEuoKWiBLlL9UjRVa9YVE6zE0OYz_i2Ok_gPqQ52Ru5qF1swBGjdjXIRKAQIYf9WExlsSn5ErwzpRb_jHX3Zxxezv5SYr_YOmuDz62ZZGXezG87XVU/s320/InheritingEdith_Master.jpg" /></span></a></div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">כזה שיחמם את הנשמה ללא חובת השימוש במשאבים </span><span style="font-family: arial;">קוגניטיביים מרחיקים.</span></span></div><div><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">הו אז, נתקלתי ב'לרשת את אידית', שתוך גישוש בין עמודיו, ניתן היה לחוש באותו פוטנציאל חמקמק, של ספר קליל מידות וסיפור.<br /></span><span style="font-family: arial;">אלא שכבר בעיצומו של הפרק השני, נאלצתי לתהות האם אני שותפה לירושת אידית (אותה זקנה מרירה שכמו בסרט הוליוודי בסיסי, מתקשה להיפתח) ואם כך, למה לי בכלל?</span></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אז מה היה לנו?</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">אידית היא קשישה חביבה למראה, שקשיים בחייה הביאו אותה אל גבולות הקוֹצַנִיוּת האנושית. <br />כשבתה מסיימת את חייה ומורישה אותה על ביתה, לחברה (שהיא במקרה גם עוזרת הבית), ניתן להבין את מורת רוחה.</span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">החברה מצדה, מגיעה חמושה בחביבות (על גבול הילדותית) ובילדה כבת שנתיים. <br /></span><span style="font-family: arial;">אבוי לתמונת הפתיחה.</span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">וכשנשלב פירורי ילדות, זִיקְנה דמנטית ומה שביניהן, נוכל בקלות להתדרדר אל ציטוטי דיבור תינוקי-משובש ולקוות יחד, שלפחות הילדה שביניהן, תתבגר במהירות.</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">תבלבלו עם שטויות</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">'לרשת את אידית' ניחן באותה תופעה עלובה שמכה ספרים רבים על גבי הגלובוס. זו שניתן לתאר אותה כעודפי מידע מיותר, שקשר בינו ובין התפתחות, התגלגלות ואפילו גילויי עניין בעלילה, מקריים בהחלט אם בכלל.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>אידית שיחקה בכפתורי המעיל הבז' שלה</i>" (ושימו לרגע בצד, את ה' הידיעה המיותרת).</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">תוסיפו לזה עומס מידע על סגנון ודרך שטיפת הרצפה, כולל "<i>מגי שטפה את הדלי באמבטיה והניחה אותו במהופך בתוכה ליבוש. היא שטפה את ידיה בכיור, ייבשה אותן במגבת וזחלה בחזרה למיטה</i>" והרי לכם מידע מיותר בעליל (אלא אם הטרידה אתכם שאלת רמת ההגיינה של הגיבורה, כמובן).</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">עבריתָה לא פַשוּטָה</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">מתברר לעתים שעברית היא עניין בעייתי וכשנתקלים במשפט כמו <br />"<i>מפולת של ברביות</i>", "<i>ויני ניגש מסביב כדי לפתוח את דלתה, אור השמש בהק על רצועת הפלסטיק השחורה של כובעו כמו זרקור</i>." ו"<i>הזכרון שלף אותה מתוך המצב רוח הרע</i>", ניכר ששפת הקודש לא עשתה חסד עם מתרגמי אותה יצירה עייפה.<br /></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">הפוסל במומו</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">ככלל, אני אוהבת למצוא בספרים 'משפט מחץ', שמתאר את הספר על הוויתו. ב'לרשת את אידית', מדובר במשפט ההחלטי "<i>אפשר להפסיק לדבר על הנושא המגוחך הזה? סיננה אידית</i>."<br /><br />כן אידית, הפעם אני איתך. </span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">יכולתי להמשיך ולזחול בקריאתו של ספר פושר עד סתמי, שטוח כמו פלטפוס רב שנים. כזה המספק עלילה איטית כצעדי קשישה, שמניין הימים שהקדשתי לקריאתו, שוות ערך למספר שנותיה של הגיבורה (והיא לא צעירה). אבל הפעם, בחרתי בי וחדלתי בעיצומה של החוויה. <br />אי שם בעמוד 141, מתוך 247 דפיו (בתצורה דיגיטלית), נפרדנו חד צדדית, ללא חזרה.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">תקראו/לא קראו, See if I Care.</span></p></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-46506125281328627062021-05-18T21:10:00.006+03:002021-05-18T23:50:21.906+03:00מרוב תשוקה / יוסי וקסמן<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgQXEYH56F5MQjFcynXpM1BATf_mFptJ9hRQOW4ykyzfloJtEAKiOATcZZpDEIU3x7vDkkIw-veT1Eh4D4nfENtXoV-GyihcPL5Fcr6egMd95a4yffJ0MlcWoh7dnF8bqMFKoU0KAowaNU/s790/merovtshuka_master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><span style="font-family: arial; font-size: large;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgQXEYH56F5MQjFcynXpM1BATf_mFptJ9hRQOW4ykyzfloJtEAKiOATcZZpDEIU3x7vDkkIw-veT1Eh4D4nfENtXoV-GyihcPL5Fcr6egMd95a4yffJ0MlcWoh7dnF8bqMFKoU0KAowaNU/s320/merovtshuka_master.jpg" /></span></a></div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">'מרוב תשוקה', סיפרו של יוסי וקסמן, עמוס קסם לרוב. <br /></span><span style="font-family: arial;">משהו בשיח הגברי/לא רק גברי, שיח נטול רומנטיקה לחה אך מלא ברגשות, מכאיב, מושך ומחמם את הלב, מזכיר לרגעים</span><span style="font-family: arial;"> את '<a href="https://misskipod.blogspot.com/2017/12/blog-post_74.html" rel="nofollow" target="_blank">די כבר עם השקרים שלך</a>', של פיליפ בסון (זכרון שאין חיובי ממנו).</span></span><p></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אז מה היה לנו?</span></h4><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">וקסמן מספק גיבור/אנטי גיבור, שמחפש את דרכו בעולם רומנטי, מיני וּמבולבל. במאבק אל מול</span><span style="font-family: arial;"> ההגדרות 'הטרוסקסואל', 'הומו', 'דו-מיני' ומה שביניהם, </span><span style="font-family: arial;">תשוקתו המינית מפילה חללים ובעיקר אותו</span><span style="font-family: arial;">.</span></span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">אבל </span><span style="font-family: arial;">אותן הגדרות, מסמנות רק את המערכה הראשונה בסיפור וכשנתעמק בו מעבר להן, נפגוש בחיפוש אחר מהות שאבדה, </span><span style="font-family: arial;">החמצת חיים ו</span><span style="font-family: arial;">נסיונות השלמה כושלים. </span></span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">"</span><i style="font-family: arial;">השקרים, כמו הסטיות, הם חלק מהחיים, אבל מעולם לא היה מסוגל לשמור אותם לעצמו ויצא שכמעט הפסיד את חייו בגללם</i><span style="font-family: arial;">."</span></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">אומרים יש אהבה בעולם</span></span></h4><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">ב'מרוב תשוקה', בוחן וקסמן את מהות האהבה. הוא מחטט בנפש דמויותיו, מערטל אותן מנורמות ובוחן אותן מול שכבות של 'מה יגידו'.<br />האהבה של וקסמן שורשית, ארצית, מיוסרת ומיסרת, מחפשת את עצמה ואוגרת רסיסי חיים לרוב. </span></span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">"</span><i style="font-family: arial;">הוא חשב לא פעם להתאבד בגלל הסטייה שלו, בגלל האהבות שתמיד מתחרבשות לו, אבל לא העז</i><span style="font-family: arial;">."</span></span></p><p><span style="font-size: large;"><span><span style="font-family: arial;">יחד, נצא למסע חיפוש כואב, אחר מהות האהבה.<br /></span></span><span style="font-family: arial;">בסוף, נישאר רצוצים וּכאובים ונחכה יחד לקשת שמעבר לענן, במן אופטימיות זהירה שמקורה בהשלמה.</span></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">כותבים, סיפור אהבה</span></span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">הכתיבה שונה ומיוחדת, עמוסה תיאורים מדוייקים בעברית עכשיוית עד יפה, שמתובלת בביטויים מעולמות מיניים, מוקצנת ולעתים גם חדה.<br />יוסי וקסמן מתשמש בעברית כבסכין חותכת, בנסיונות כירורגיים להוכיח כאב עד שפל מדרגה. הוא גם מצליח בזה לא רע.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">משום שזה ספרו הראשון של וקסמן אליו נחשפתי, לא ברור אם מדובר בכתיבה מייצגת, או ספציפית לספר זה ובכל מקרה, סגנון הכתיבה המשלב ציטוטים, שימוש בגוף ראשון, שני ושלישי לסרוגין, תורם כאן את חלקו למערכה הכוללת.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">אותו סגנון כתיבה יחודי, גובֵה את מחיר ההתאקלמות, כשלוקח רגע או שניים להשתלב בו. אבל מרגע שהשתלבנו זו בזה, נהניתי לרוץ איתו עד הסוף.</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">מינימינימיני</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">מינוניי הביטויים המיניים, התגלו לי כמדוייקים. אבל כאחת שידועה בסיבולת גבוהה לאותם אזכורים, אני לא האדם הנכון לברור הנקודה ויתכן שרכי לבב ממני ימצאו עצמם מזועזעים (ראו הוזהרתם ו... לי זה היה נעים).</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>היום היא מבינה שאפשר למות מרוב תשוקה, עד כמה שזה נשמע אידיוטי, כמו בסרט רומנטי, כמו בשיר מפגר של אַזְנָבוּר</i>."</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">כן, זה כנראה אפשרי.<br /><br />"<i>לכל אחד יש את היער שלו</i>."</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">גם זה.</span></p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-53580581128683375982021-05-02T19:22:00.001+03:002021-05-02T19:47:10.620+03:00להלל את החול / שרון מולדבי<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiH6457Hi4DcniYzREblsZAFDXblfYBHnIdNYFGUIQpERtcIhtMQsTVfrbdrt9wSUdIFKZAoid6XdIUMIKpOiXlasLhFk2xic6ZTLL8lpe3dsiL_YvFXeBvmkHX2KcUc6LZabZozxv643Q/s790/praisetheordinary_master%25281%2529.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiH6457Hi4DcniYzREblsZAFDXblfYBHnIdNYFGUIQpERtcIhtMQsTVfrbdrt9wSUdIFKZAoid6XdIUMIKpOiXlasLhFk2xic6ZTLL8lpe3dsiL_YvFXeBvmkHX2KcUc6LZabZozxv643Q/s320/praisetheordinary_master%25281%2529.jpg" /></a></div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">זה חם ומתוק.<br />כך, במשפט הבנאלי משהו, המתנגן, אני בוחרת לפתוח בכתיבה על ספרו החדש, הראשון אם לא טעיתי, של שרון מולדאבי.</span></span><div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">כי מי מאיתנו, בנות המין, לא חיכתה שישירו רק לה, שורה זו בדיוק? שחם וגם מתוק, יהיו מהדברים שיִצַרְבוּ בה... ובו. <br />ומי לא שומעת ממש עכשיו, את הקול החם, הצרוד משהו, ששר שורה אלמותית למענה בלבד.<br /><br /></span></span></div><div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">מולדאבי, לא מבוגר מספיק כדי ליצג את פסקול חיי </span><span style="font-family: arial;">(וּבְלי לשים לב, גלשנו אל מחוזות הקוּטְנר). </span></span></div><div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">אבל למרות הבדלי הגילאים הקטנים עד בלתי נחשבים ש</span><span style="font-family: arial;">בינינו ('בלתי נראים', זה כשאובדים משקפי הקריאה), נראה שמולדבי כַּבש בכל זאת, חלק קטן ואיכותי באותו פסקול.</span></span></div><div><span style="font-family: arial; font-size: large;"><br /></span></div><div><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">אל מולדאבי הכותב, הגעתי בעקבות המלצה של חבר פייסבוק (הוא, קורא לזה 'חברבוק', אני, מחבקת את ההגדרה בשמחה). הרי </span><span style="font-family: arial;">אם לא מוזיקאי פעיל, סופר רגיש ואיכותי, יתקבל במחוזותינו באותה התעניינות, אם לא יותר.</span></span></div><div><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">כהמשך ישיר לאותה חיבה יתרה שפיתחתי אל אלו ששרו את רִגְשותיי (אז, כשעוד היה נכון ונעים לשיר אותם), נחשפתי אל הספר שמהלל את החול והחול במקרה זה, מתייחס לאותה שיגרה מעיקה ונהדרת, שכולנו חווים (לא אל הפַן הגרגרי, המאוס, של המילה). </span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"...<i>השגרה שלנו,... השגרה הזו היא שמתרגלת ומאמנת את הנפש ומובילה אותה בכיוון הנכון. אמון, ביטחון, עוגן, בית, יסודות, מקלט - מילים ענקיות שפעם סימלו את כל מה שהכרתי רק אצל אחרים ואת כל מה שהכי קינאתי בו, הופכות לאט-לאט גם לשלי, למנת חלקי</i>."</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אז מה היה לנו?</span></h4><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">מדובר באוטוביוגרפיה שמנסַה לדייק את תהומות הנפש ואת הגלים המציפים את הנשמה, הורסים ובונים אותה. </span><span style="font-family: arial;">מולדאבי מספר כאן פרק בסיפור חייו והוא ארצי, רגשי ושטוף ביקורת עצמית. עם מגוון תהיות בנוגע לתפקידנו על הכדור, קצת כאבי ברכיים ו'קְרֵחְצֵן' כללי (כמו שהייתה אומרת סבתי, בוודאי), הוא משמש בין היתר כַּמַרְאָה המזדקנת (קַלוֹת ובחֵן), של כולנו. </span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>וגם אם אני מתאבל בכל יום על האמן שכבר לא אהיה, הרי באותן עוצמות רגש אני שמח ומברך על שנקלעתי לעולמות אחרים, מעניינים כל כך, מתגמלים כל כך</i>."</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">'להלל את החול' נוגע בשלושה תחומים עיקריים. חיבוטי נפש, שמקורם בהתפתחות אישית ארוכת שנים (אותם אהבתי מאוד), סקירת ספרות מוזיקלית והסברים מרחיקי לכת על מציאות רבודה (שניהם מעולמות התוכן של מולדאבי). אותם שניים אחרונים, רחוקים מתחומי העניין שלי ובהתאם התחברתי אליהם פחות. לעתים, חוויתי במחיצתם עומס מיותר, על גבול הטרחנות המילולית.</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">החיה שבִּפְנים</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">נראה שנשאר בו, בשרון מולדאבי של היום, משהו נשכני מהרוקר הלא מתנחמד שהוא רצה להיות (רצה ואולי לא בדיוק יצא). כזה ששובר גיטרות באקסטזה מעושה וצועק על הקהל 'סתומים! למה באתם?'. <br />מתוך הֵבְזֶק ה'שברו את הכלים' הכללי ותוך נסיון להיות כֵּן ושלם עם עצמו (נסיון שצולח ברובו), מולדאבי, סוגר פה ושם חשבונות עם הסביבה. ברשימת החיסול הקטנה שחבויה בתוך 'להלל את החול', נמצא חבְרַת עבר ש'זרקה' אותו לטענתו, אתר הכרויות, שלטענתו שוב, עסוק רובו ככולו בסינון מעמדי, מתופף שקילל אותו, קצת הבעות דעה פוליטיות ועוד. <br />את עקבות ה'לא שַֹם זין', אהבתי בו אז וגם היום. </span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">" '</span><i style="font-family: arial;">אנחנו מכריזים בזאת על החרבת מדינת ישראל', כתבתי מתחת לתמונה ההיסטורית... שבה אורן חזן חשוף בטן מצלם סלפי עם ראש הממשלה...</i><span style="font-family: arial;">"</span></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">קוויקי</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">'להלל את החול', אינו ארוך. כי כמה עוד נוכל לבקר את עצמנו וחמוּר מכך, כמה עוד נוכל לדרוש את סבלנותם של אחרים? <br />ואולי סבלנותנו, הקוראים, נבנית בין היתר, על חורבות אותו יצר מציצנות צמא דם, כמו חיה פראית שלא יודעת שובע.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">מולדאבי מצידו, מצטייר כאדם מבולבל מן השורה. כזה שאור הזרקורים שהיה סביבו, דעך והשאיר בו סימנים. הוא כותב בנשימה אחת, ללא פרקים מרובים, נטול כרונולוגיה לרוב וללא סדר מחייב. <br />קצת כאילו הספר הזה, היה חייב להתנקז מתוכו וכך עשה.</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">'זה לא קל, אבל מה יש עוד בינינו?'</span></h4><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">לא קלה דרכו של מולדאבי ולא קלה גם דרך הקורא(ת). כי כדרכן של אוטו-ביוגרפיות המכות על חטא, גם 'להלל את החול', מוכיח לעתים נפילה אל אגף הטרחנות. אלא שזו, מוכרת, מוסברת וניתנת לבליעה לרוב. </span><span style="font-family: arial;">מדובר ביצירה חשופה, מוּכַּה, שלא משאירה מקום מסתור. </span><span style="font-family: arial;">יחד איתה, מתקיימת פה אותה תחושה שאולי עדיף היה שלא לחשוף הכל. בבחינת 'תשאיר משהו לספר בבית'. אבל אולי זו רק אני.</span></span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">כך או כך, הכל נשכח</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">אחרי הכל, נראה שמולדאבי מאושר בדרכו. זה מבצבץ קלות מהשֵם הנבחר שעל הכריכה ונוזל בין שורות כל משפט שני בממוצע. שַם, העבר מתואר עבש עד אפל, רווי פחדים וכעסים ובהווה, השמש זורחת פה ושם.<br />קצת כמו נשים הריוניות שרואות סביבן בעיקר את דומותיהן תפוחות הבטן, מולדאבי מוצא קרן אור בסובבים אותו, אך מקפיד להבהיר שלא תמיד כך היה.<br /></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>בגיל עשרים ושש הייתי פקעת של בעיות של קשרים בלתי מותרים, מבוכים ומסדרונות שמעולם לא הלכתי בהם... עכשיו אני רוצה להאמין שאולי אני זקן בן חמישים ושתיים, אבל מנטלית אני במלוא אוני</i>."</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">בקצרנותו היחסית, 'להלל את החול', מספק תמונה שורטת של התמודדות אישית, מול אכזבה, כאב נפש וגוף וּכמיהה בלתי נגמרת. <br />ויש משהו מפתיע עד מרגש, בהבנה שמישהו שלרגע היה לו הכל (או כך זה נראה מבחוץ), מתגלה כאנושי, חַבוּט ולא נטול דאגות, בלשון המעטה.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;"><i>" 'ווינר או לוזר, מי אני מביניהם?' שר איגי פופ והתשובה הפרטית שלי אינה ברורה לי עד היום."</i></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;"><i>בשלישו האחרון לערך, 'להלל את החול' עייף אותי עד עילפון. אבל אז הגיעו מִינֵי ארועים גורליים, שהושיבו אותנו יחד על קצה הכסא.<br /></i><br />כשניגשי אליו לראשונה, קיוויתי ש'להלל את החול', מגיש תובנות לגבי התמודדות עם שיגרה מעייפת. משהו בעל פריסה גלובלית אוניברסלית. בדיעבדף, הוא מתאר את החול והקושי של כותב הספר ופל=חות מספק תובנות להדיוט שכולנו.<br />חם ומתוק, לרגעים.</span></p></div>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5697244864423441271.post-36819339629479486642021-04-21T23:13:00.004+03:002021-04-21T23:14:09.632+03:00מכתב של אלמונית / שטפן צוויג<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjGNG6XQoNwD8eqWpgsuTsZEpuM8FstGKg0D78bMLsnJJc1LZPwLbZkiOkiLw7ERUzEzYoYWlU-1GiSkvHkb7ZD_u0rhOLyyAkogCmNXTLpOkfKQz3QuZmcPpZaS1KPX1x_SFhhaQfkU5o/s790/anonymous_letter_master.jpg" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="790" data-original-width="500" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjGNG6XQoNwD8eqWpgsuTsZEpuM8FstGKg0D78bMLsnJJc1LZPwLbZkiOkiLw7ERUzEzYoYWlU-1GiSkvHkb7ZD_u0rhOLyyAkogCmNXTLpOkfKQz3QuZmcPpZaS1KPX1x_SFhhaQfkU5o/s320/anonymous_letter_master.jpg" /></a></div> <span style="font-size: large;">'<span style="font-family: arial;">מכתב של אלמונית' הוא סיפור על אהבה גדולה, <br /></span><span style="font-family: arial;">או אובססיה חולנית. </span></span><p></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>לא זיהית אותי, לא אז, גם לא אי -פעם, מעולם לא זיהית אותי. כיצד אוכל לתאר בפניך, אהוב, את מפח הנפש של השניות ההן</i>...".</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">אז מה היה לנו?</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">מדובר בנובלה קצרצרה, מהודקת ומדויקת, בה דמות אחת מרוחקת, כמעט לא מוכרת והשנייה, ארצית, פתוחה, חמה וחושפת במפגיע את סיפור חייה.</span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">הסיפור קיצוני, מכמיר לב ועוסק רובו ככולו בפספוס ואכזבה.<br /></span><span style="font-family: arial;">אלא שגם ברגעי האכזבה הגדולים, משהו באהבה הגדולה משתמר ומושך אותנו אל עבר מחוזות האובססיה. </span><span style="font-family: arial;">כי כמו ברוב המקרים, גם כאן, ההסבר משתנה בהתאם ל</span><span style="font-family: arial;">נקודת המבט.</span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>מאז התעוררתי מן הילדות, מה היו כל חיי כי אם ציפייה</i>..."</span></p><h4 style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: large;">כואב אבל...</span></h4><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">איך שלא נסתכל עליו, 'מכתב של אלמונית' מספק את תמצית הכשלון. סיפור כאוב שבאמצעותו שולח שטפן צוויג אגרוף בבטן קוראיו ומשאיר אותם נטולי אויר באופן פתאומי (ואולי זו רק אני).</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">מספר הדמויות המינימלי, הדיווח המתקבל במעמד צד אחד בלבד וסיפור החיים הצר, ממלאים כאן את הדפים באופן שקשה להסביר.</span></p><p><span style="font-size: large;"><span style="font-family: arial;">מדהים איך באמצעות טקסט קצר שכביכול עוד לא הספיק לחדור לי אל מתחת לעור, כל-כך מעט מילים וכ-40 עמודים בתצורה דיגיטלית, ה</span><span style="font-family: arial;">צליח צוויג למשוך אותי אליו ולערער אותי בו זמנית</span><span style="font-family: arial;">.</span></span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">אחרי הכל, 'מכתב של אלמונית', הוא טקסט קצר,שורט ופוצע, נעים עד צורם כמו ציפורניים על קיר, מעניין ומיוחד, שווה קריאה.</span></p><p><span style="font-family: arial; font-size: large;">"<i>גלה נא סבלנות כשאספר לך ממש הכול, מההתחלה ואל נא תתעייף מלהקשיב לי רבע שעה, אני לא התעייפתי לאהוב אותך חיים שלמים</i>."</span></p>misskipodhttp://www.blogger.com/profile/08229592333837198245noreply@blogger.com0