"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

22 מרץ, 2020

הנוסעת האחרונה / טל ניצן

זה סיפור על גבול מעשייה 'תלאביבית', כשבחורה טועה, תועה, תוהה ברחבי העיר הגדולה.
המסע, דמוי תאור חייו של חתול רחוב, מוכה גורל. כזה שנרטב וטרם ייבש פרוותו המדובללת. 
בדיוק בשלב הלא מחמיא, כשהשערות עומדות והעולם נראה אומלל דרך עיניו הרטובות, הוא תואם להפליא לגיבורת 'הנוסעת האחרונה'.

נינה מה?

מדובר בדמות תלושה שמטפחת עולם מבולבל ומתגלגלת איתו ממקום למקום. קצת מבחירה, הרבה מצורך ומעט בנסיון לעצור.המהות ההזוייה, שקופצת לעתים אל ילדות לא יציבה ונעורים רבי נסיון כימיקלי, מוכיחה דמות שמתקשה לקיים סוג של יציבות בחייה ונסחפת אחרי עצמה ואחרים.
מכאן, ש'הנוסעת האחרונה', מספק מגוון תחושות בהן רצון להתרחק, לשפוט, כמעט לחבב, דמות עלובה לתפארת.

לא פיתחתי כלפיה הזדהות ותחושת חוסר הסבלנות נוכח 'התמסכנות' מכוונת, מילאה לי את חוויית הקריאה.

"מה שלא יקרה לי, הפעם זה מעשה ידיי. מסתבר שלא איבדתי את הכשרון להסתבך."

מה על העלילה?


"איבדתי אבדה גדולה וקרתה לי אהבה, שזה תמיד מוזר ואצלי במיוחד."

הסיפור כסיפור, הוא נובלה בלשית-מקומית, בסגנון שטוח מעט. אבל הרבדים העמוקים של הרעיון, מחייבים ניתוח מעמיק וכמה תובנות אופציונאליות/מעניינות.

לצורך מה?

מה שבטוח, מדובר בסיפור מוזר, יצירה שמרגישה כמו נוצרה פחות בשביל לספר סיפור, יותר על מנת לאפשר ליוצר לשחרר תובנות עצמיות/מכאיבות בסגנון "מי שלא יְקַרה לאמא שלה, אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים. היא יכולה לגשש, אבל כמו עטלף ששולח גל קול ושום הד לא חוזר אליו, אין מי שישמח איתה כשתעשה צעד נכון, שיציע לה מעקה כשכמעט תמעד. אין מי שיחרד איתה מנפילה."
קחו ממנה מה שתקחו, מדובר ביצירה חביבה, בלתי מזיקה, לא ארוכה (כבר ציינתי), שספק אם תישאר איתי לאורך זמן.
סיבות לסופרלטיבים שהיא הצליחה להוציא ממספר קוראים, טרם מצאתי, אבל פה ושם היה נחמד, כולל ניחוח קל של תרגיל בכתיבה (אבל תרגיל לא רע בכלל).

"מה שהתאמצתי לשכוח, לא תמיד הצליח לשכוח אותי." לצערי, לא בטוחה שתהיה לי ביה באגף השיכחה.


נו, שיהיה.

רוצים עוד?