"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

יהיר בחליפה / וי קילנד ופנלופה וורד

תכתבו 'כתיבתנו התדרדרה עם הזמן', או 'ניסיוננו לשחזר את ההצלחה לא צלח'.
זו המלצתי ל 'וי&פנלופה' (כפי שהן חותמות), במידה ותשאלנה אי פעם לדעתי, ביחס לספר הזה.

כי בואו נודה שכולנו (או רובנו), ניגשים ל"יהיר בחליפה", תוך ציפיה למצוא שם את ההילה המשעשעת של אחיו המבוגר (והבוגר) יותר, הלו הוא "ממזר שחצן" המוכר והאהוב. ושלא ניסחף חלילה, אותו "ממזר..." אינו יצירת פאר, אבל מדובר בספר חמוד, מצחיק ולא נמוך בדרכו.
את כל אלא, לא בטוח שאוכל לכתוב על אחיו הצעיר.
כאן, כמעט מהעמוד הראשון, השפה ירודה, הסגנון נמוך והדמויות מנמיכות עצמן (כנראה) לצורך אהבת הקהל (ומי בכלל אמר ששינמוך גורם לי להתאהב?).


בואו נסכם ש...

היא ממוצעת כלכלית, הוא מליונר בלתי נסבל לסביבה, עד שהוא פוגש אותה ומחליף אישיות תוך כדי, מגלה את הצד של 'פשוטי העם' ונלחם בסביבתו וסביבתה גם יחד על מנת לממש את אהבתם.


כשהעלילה נוטה לסגנון 'כבר היינו שם', ממש כמו אצל 'אנה את גריי', 'גדעון את אווה' (של סילביה דיי) ועוד אי אילו מוכרים (ואהובים בחלקם), התעייפתי מהלעיסה החוזרת.

חשוב להדגיש כי כמו אצל האחרים שציינתי, גם כאן, החלקים הנחמדים ביותר לקריאה הם קטעי דו שיח והודעות הטקסט המועברות בין הגיבורים (קצת כמו במציאות, לפעמים).

דרך חתחתים
(או למי להאמין? ולמה?)

חורים בעלילה ובורות לא מוסברים, מצאתי כאן בשפע לצערי, גם אם לא באמת חיפשתי.

הוא מיליונר הנוסע ברכבת (למה?) ומאבד את הטלפון הנייד, כי לא שם לב ש"הטלפון כנראה החליק מהיד שלו" (לא מהכיס/מהתיק... מהיד). לוקח לו יומיים לקבל אותו חזרה ועד אז לא נראה שהוא עושה פעולות חיפוש/ניתוק/ביטול/מעקב/הצפנה או מחיקת מידע כלשהן. כמעט כאילו לא שם לב לעובדת העלמותו.

כשהם קובעים להיפגש היא מספרת שכבר עדכן אותה לגבי כתובת המפגש (למרות שזה לא מצוין בשיחה ביניהם) ועדיין, היא מתעקשת שיגיד לה לאן הולכים (תכנסי לאינטרנט גברת, תבדקי לבד! ותפסיקי לעשות מזה כזה עניין).

כשהיא מקבלת מיילים עם שאלות, או מכתבים שעליה להעלות לאתר אינטרנט מתוקף עבודתה, היא מציינת שאת הטיוטות לתשובה היא כותבת על דפים ומקמטת לכדי כדורים שנזרקים על הרצפה ברחבי החדר. התאור נחמד וציורי כמובן, אבל אין בו שמץ הגיון למי שמבלה את זמנו אל מול מסך.

היו עוד כאלה, אני רק דוגמת עבורכם, ולמה שרק אני אהנה?.

טקסט ותרגום

את התרגום בואו נגדיר כ'סביר' כשהשפה פשוטה עד מדוברת ובחירות התרגום חביבות פחות מהממוצע.

ביטויים כמו "לכפות בכוח", כי אפשר לכפות מרצון?

"עיניים בצבע שוקולד חלב נמס", כי כשהוא מוצק יש לו צבע אחר?
"גוללתי עד האמצע", רוצה לקוות שהכוונה ל'גללתי'.

"הוא לבש חולצת פולו שחורה שהתאימה לחזה שלו כמו כפפה שנתפרה לשרירי החזה", רק אותי התאור הזה מצמרר? (ולמה צריך לתפור לו כפפה לחזה?).


"ארבע קרונות" ו"אחת עשרה קילומטרים", על זה אני באמת מעדיפה שלא להגיב.

"הבטן שלי התהפכה כשהתכוננתי לשאול את השאלה שהייתי צריכה בשבילה תשובה", אה, טוב אם את צריכה תשובה...


ככלל, התרגום, כמו הטקסט המקורי, נוטה ל'טראש סטייל'  לא זהיר (או מזהיר), שמזכיר את "בטי המכוערת", בשילוב קל של פיפטי גריי (הצד שלה/הצד שלו). ולא תאמינו, אחרי שכתבתי (נשבעת), אחת הדמויות הזכירה את אותה בטי עצמה. בהקשר מעט שונה, אבל הזכירה.

בקיצור, אין חדש תחת השמש, גם לא תחת תחת יהיר וחליפתו, ובהתאם 
החוויה כולה שטחית עד שולית אם ניתן לכנות אותה חוויה מהאגף החיובי בכלל.

איך שלא תסתכלו על זה, אם תקשיבו טוב להדי הסקירה הזו, תגלו שככה נשמע צליל של אכזבה.


הדברים שאני רוצה / גרגואר דלקור


"תמיד אנחנו משקרים לעצמנו".
כך זה מתחיל ומיד שובה אותך (אותי), פשוט כי אין אמת גדולה יותר.
אותו פרק ראשון מסתיים במשפט החוזר "תמיד אנחנו משקרים לעצמנו. כי האהבה אינה יכולה לעמוד בפני האמת".
(שוקלת אפשרות ממשית של עילפון מאושר ברגע זה).



מה שמוביל אותנו

זה פחד משינוי?, מכסף?, הצלחה?, אולי פחד מהחלומות שלנו?.
אולי זה הגילוי שהדבר המפחיד ביותר בחלומות, הוא לא הוויתור עליהם, אלא ההגשמה של כולם.
כי מי אנחנו ללא החלומות שבונים אותנו?
"הצרכים שלנו הם חלומות קטנים, יומיומיים. המטלות הקטנות שלנו ששולחות אותנו אל המחר, אל אחר הצהריים, אל העתיד".


מסר לאומה
(או, פרספקטיבה בחינם/במחיר ספר קטן)

מדובר בספר מסע על חיים קטנים, נורמטיבים עד צנועים.
היא מוכרת, אח"כ בעלים מכוח ירושה, של חנות סדקית קטנה. מוכרת כפתורים ורוכסנים ומקיפה עצמה למחייתה בצמר, מסרגות ועבודות יד קטנות.

בפועל, היא המראה של כולנו, בלי קשר לסיבה שבגללה נמשיך לקום בבוקר. היא אנחנו כולנו. כי בכולנו מתחבא האיש הקטן שקם מתוך הרגל אל שיגרה צפויה.
היופי, הוא להנות ממנה. לא במילים גדולות או בחיבור קוסמי לתובנות רוחניות.


היופי, הוא פשוט להיות (ולהיות ביקורתי, ציני ורואה פגמים בעצמי ובסביבה, זה בהחלט להיות).
"היה לי מה שכסף לא יכול לקנות, אלא רק להרוס.
אושר.
אושר משלי, בכל אופן. שלי. על פגמיו. סתמי, מינורי, אבל שלי.
עצום, ראוותני. יחיד במינו
."


ספר קטן, (נובלה בת כ-90 עמודים), מהסוג שנשאר איתי. כזה המשאיר חיוך מר-מתוק על השפתיים והשלמה עמוק בפנים.
תקראו, אולי בטעות יהיה לכם נעים, מה אכפת לכם?




הו מכשפה אדמונית / פרנסיס סקוט פיצג'רלד


שנתחיל בשם?
מישהו אמר 'מכשפה', שילב במשפט את התואר 'אדמונית' ולא ציפה למצוא אותי בסביבה?
זו לא אשמתי, האמנתי שקוראים לי.


זה מתחיל מוזר, ומה זה בעצם 'מתחיל' בנובלה בת 38 עמודים?
כי מתחיל, זה ממשיך וכבר כמעט נגמר, 
ובואו נודה שכמו שזה מתחיל, זה גם נשאר (מוזר).
ואין לי דבר נגד מוזרות, גם לא נגד הזיה, חוסר שפיות מכוון (או לא) וההתנדנדות הנעימה בין כאן לאשפוז.
הכול מקובל, שריר וקיים.

דמויות נפגשות, מתאהבות דרך החלון, מדברות מעט, מבינות (כנראה) הרבה, מתחתנות, מחליטות, נשאבות אל צנטריפוגת החיים (עד שבאופן טבעי היא זורקת אותן החוצה והרחק ממנה) ובעיקר דמויות נוטות לדמיונות.

אני מודה שכאדם רציונאלי, היה לי נעים עם השאלות הקטנות שריחפו תוך כדי קריאה.
'זה אמיתי?', 'הוא חולם את מה שקרה כרגע?', 'מדמיין?'... אתם תחליטו, כי אני את שלי כבר עשיתי וכאן, איש איש לנפשו.


קוראים לו מרלין (כמו הקוסם) גריינג'ר, והוא הזכיר לי את ג'ו. אותה דמות אגדית, אדירה, מבריקה וכל כך שנויה במחלוקת, מתוך "את" של קפנס.
כמו ג'ו, הוא מוכר בחנות ספרים, מטפח אישיות גבולית, מדבר אל עצמו מתוך כך, ומתאהב מסיבות שרק הוא מבין.

"הוא קרא לה קרוליין בגלל תמונה שדמתה לה על כריכה של ספר בשם זה בנוצת אור הירח".

אהבתי אותו, שנאתי גם וככלל, העדפתי להימנע ממחיצתו.

יש גם בקורת

מהזן החברתי, כלכלי, פוליטי -
"מרלין פסע עם אוליב לאורך הטיילת שהמתה אדם, פלט את עשן הסיגר שלו וניסה להיראות כמו עשרים אלף לשנה".


אבחנות כרונולוגיות - "תאוטת הימים ותאוצת השנים". תחשבו על זה, יש כאן מסר נהדר.

"השנים שבין גיל שלושים וחמש לגיל שישים וחמש מסתובבות לנגד הנפש כסחרחרה אחת מבלבלת וחסרת פשר".

החיים הם עניין של פספוס - או
you win some you lose some.

"כעת הכול התבהר. בצחקוק מחאה עמום, שכמו ביקש לומר כי היה נהנה מזה אילו הצליח לרכוש בחייו את ההרגל ליהנות ממשהו...".

בקיצור, מדובר בספרון שאינו מהזן הנקרא לשם הנאה (אולי הנעה). כזה שהייתי קוראת לצורך ניתוח באיזה מועדון קוראים פילוסופי או קורס באותו נושא.

כי אחרי הכל, המסרים העיקריים כאן הם 'הכל יחסי', 'דברים שרואים מכאן לא רואים משום מקום אחר (מישהו תמיד יסתיר לך בדרך)', וכמאמר "כרובי" (זה הכחול הפרוותי מרחוב סומסום של פעם, וכן, אני זקנה) "אני רוצה להיות שם!, אבל אני כאאאאן".

זה נכון, לפעמים תוקף אותך כישוף. כזה שכבר לא יעזוב. וגם אם נדמה שהוא כבר מאחוריך, תהיה בטוח שהוא עוד יחזור.

אם הפנמתם את המסרים המדוברים, מבחינתי, לפחות ביחס לקריאת הספרון הזה, אתם פטורים.


שעות הקטיפה / אליסון ריצ'מן

רומן היסטורי שמוגש בידי אישה גדולה מסך חייה.

כזה המגיש לנו את אותה אישה, עטופה בסיפור מפואר, אישיות גדולה ונשיות גדולה עוד יותר.
היא שלמדה לברוא את עולמה מחדש, שוב ושוב, משקפת באמצעות סיפור חייה המיוחד, גם את המצב באירופה של אותה תקופה.

הכל מתחיל ב1888 ומתקדם כרונולוגית אל אירופה (בעיקר פריז) של טרום מלחמת העולם השנייה, רגע לפני שהנאצים משנים את האזור לעולמים.
משהו נעים חילחל בי עם תחילת הקריאה, והידיעה שהספר הזה מבוסס על סיפור אמיתי, הוסיפה לו סקרנות שהקשתה עלי להיפרד ממנו.

זה סיפור שבמרכזו נשים והשרדות, הישרדות נשית. כל השאר ובעיקר גברים, הם כלי להשגת מטרת הקיום. אה, כן, ויש גם אהבה.

עדויות סותרות

לא ברור אם מדובר בסופרת לא עקבית, עורך ספרותי כושל או אולי אלו קוראי בטא לא אחראיים (בואו נאשים את הקוראים). איך שלא תסתכלו על זה, היו מספר מקומות בספר הזה, בהם נאלצתי לבחור בעצמי נקודות בעלילה.
ו
אולי זה בכלל תרגיל בעירנות.



"בילדותי אנשים תמיד אמרו לי שאני דומה לאמא שלי. אותו מצח גבוה, אותו אף דק. ואך שצבע עינינו שונה, היה לנו אותו מבט".

" 'אמא שלך...' קולו שינה שוב נימה, ונשמע הפעם כמעט מתגעגע. הוא הרים את עיניו מהשולחן ובחן אותי במבטו, סקר את תווי פני כאילו. זיהה בהם משהו מוכר. 'יש לך את העיניים שלה. ירוק-אפור כזה שמשתנה באור".

אז יש? אין? להחליט לבד?
אולי תגדיו שאני קטנונית, שזה לא משנה לעלילה, אבל אם כתבת, דאגי שזה יהיה מדוייק. ובעיקר, אם המידע לא מועיל לעלילה, עד שניתן שלא לדקדק בו, נראה שניתן גם לוותר עליו.


"רק לעתים נדירות אמי דיברה על משפחתה. אמה מתה בלידתה, ואביה מעולם לא סלח לה על נישואיה לאבי".

"הנהנתי, ידעתי שסבתי מצד אמי מתה כשאמא שלי הייתה בקושי בת שלוש".

מי כאן צודק? ומתי מתה הסבתא המדוברת? (גם כאן זו החלטה שלי?). 

בקיצור, כשיוצא שאני אחראית על הדיוק, 'Houston We Have Aaaa...' .

"ספרים ישנים מכילים היסטוריה שמעבר למילים הכתובות בדפיהם. הנייר, הדיו, אפילו הרווח בין המילים. בכל אלה יש נשמה עתיקה".
כל כך עתיקה, שהיא כנראה לא זוכרת מה באמת קרה. 'לא נורא, תשאירו ככה, אף אחד לא ישים לב'.

מודה, זה התחיל טוב, ואיפשהו סביב האמצע משהו שם פיתח צליעה ספרותית נוקבת. 
וזה לא שהסיפור לא מוצלח, הוא נעים ומיוחד. אלא שהוא גם הזכיר מעט את "אהבה אבודה", מאותו בית יוצר ממש ונראה שמישהו כאן שכח להמציא עצמו מחדש.
זה הולך ככה:
רומן היסטורי - יש.
רומן עבר שנטוע במאה הקודמת - יש.
ריבוי דמויות שלא כולן תורמות להתפתחות העלילה - יש.
אהבה צעירה, אהבה (אחרת) מבוגרת, אהבה נכזבת, אהבה מפוספסת, אהבה... - יש בהחלט.
וכמובן, שילוב תקופת הנאציזם באירופה (שם בצ'כיה, כאן בצרפת), כי כנראה שאי אפשר בלי - יש גם יש.

מדובר ברומן עבר עשיר, יוצא דופן ומיוחד, שמצל בתפארתו על זה העכשיוי, הנשאר שטוח ופושר (אולי הוא ישתפר כשיתבגר).

על זה נאמר, "מי שאוהב ספרים לעולם לא ירגיש בודד", אבל משועמם אולי כן.

היו לי שעות של קטיפה, להג של (ובעיקר על) משי, והנאה (כמו) של זמש אולי? (תחליטו אתם).

נחמד, אבל שום דבר יוצא דופן (חורי עלילה קלים כלולים במחיר ופטפוטי סרק גם).

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק / גייל פארנט

תכירו, קוראים לה שילה לוין.
אבל תעשו את זה מהר, היא בדיוק החליטה להתאבד.

כמי שנעה בין מרמור להתנשאות וחיה (ואולי כבר לא), במרוץ אל הבעל הנכסף, בין אלפי נשים בעלות פוטנציאל זהה או כזה העולה על שלה (והיא יודעת את זה), שילה מחליטה לשים לזה סוף! ומתיישבת לכתוב מכתב פרידה.

זה הזמן להעלות את רגעי השיא (המעטים) ואת ההשפלות/הנפילות/ התקריות העלובות (הרבות) בחייה של יהודיה, רווקה ניו יורקית (או ניו יורקרית).
בדרך היא גם חובטת רעיונית בכל מי שנקרה בדרכה, צוחקת על עצמה ועל הסביבה ובוחנת מחדש את אמונותיה (ואת שלנו תוך כדי), תפלות או לא.

"ליקקתי מעטפות במטה של המפלגה הדמוקרטית כי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות עם הלשון."

היא (Jewish American Princess (JAP
וההגדרה הזו, היא ללא ספק
 הביטוי הראשון שהיה קופץ לי לראש, אם הייתי צריכה לתמצת בזריזות את הנובלה הזו (כ-160 עמודים בתצורה דיגיטלית).

"את המומה אמא? את מתמוטטת, והרוסה כי הבת שלך התאבדה? אני באמת מצטערת אם הבכתי אותך. את יכולה לספר לחברות שלך בהדסה שהמאהב הקנאי שלי רצח אותי. הלוואי."

ואגב, אם סימנו וי על JAP, נוכל לעבור מיד ליידישע מאמא (כן גם היא פה, סטיגמות והכל).

"לא היה נורא כל כך בסירקיוז. שם איבדתי את בתולי. מהר, אבא, את מלחי ההרחה! אמא שוב מתמוטטת."

"הוא לבש חולצת פלנל, כמו זו שאמא שלי היתה מכריחה אותי לקחת למחנה קיץ."

מדובר בספר מצחיק שלא מחדש דבר, אבל מתאר את המוכר בקווים הומוריסטיים לא מתנצלים.

"יש לי רגשות אשם בגלל אמא, ורגשות אשם בגלל אבא ורגשות אשם בגלל שאני מייחלת להיות יתומה".

שילה היא דמות מצחיקה מיסודה, חדת לשון וצינית להפליא, שחולקת איתי את תאריך יום ההולדת, ומסתבר שאיתנו גם מחברת ספר זה עצמה (כן, אנחנו שלישיה נהדרת). רוצים להגיד שזה מסביר את הנטייה לציניות? אולי (
בכל מקרה, הספר הזה נכתב עוד לפני שהייתי בתכנון, כך שלפחות כאן, יצאתי הצעירה מבין השלוש, גם זה משהו).

"כן, אמא, כן, אבא, נטולת דייט. גם אני הייתי המומה, אמא. את תמיד אמרת לי שאני הדבר הכי יפה שראית אי פעם. שיקרתי לך בשיחות הקבועות שלנו בימי ראשון בערב, כשהתקשרתי הביתה ואת שילמת על השיחה. המצאתי שמות של בחורים והכול. למה האמנת לי? מה גרם לך לחשוב שהייתי כל כך פופולרית? באמת ציפית ששילה שלך, שבעים קילו המתפרשים על פני מאה שישים ושניים סנטימטרים, תהיה מלכת הנשף?".


אפקט טורט

מכירים את המחלה האיומה שתסריטאים בעיקר, נוטים לייחס לה פן הומוריסטי לא איכותי?
אז לקרוא (ובטח לדבר) עם שילה לוין, מזכיר במעט את התקשורת עם הלוקים במחלה. היא פשוט לא מפסיקה לדבר ומבליטה דברים שראוי או לא ראוי להגיד על בני המין האנושי, ובעיקר על זה הגברי (אבל כאן נראה שלרוב בצדק). חלק מצחיק מאוד וחלק מקורו בליהוג נשי שמתחשק להשתמש ב׳ידה ידה׳, על מנת לתאר אותו במדוייק.

ואם כבר 'ידה ידה', (שהזכרתי שלא במקרה), ברמת ההומור כמו גם בסגנון בניית הדמויות, מופיעים כאן אלמנטים סיינפלדיים או הפוך (כי אם נדייק כרונולוגית, שילה קדמה לסידרה של סיינפלד). ובעצם, יכול להיות שאין צורך להתרגש מהקישור, הרי מדובר בהומור יהודי עד ידישיי, על החיים בעיר הגדולה ניו יורק.

אז קבלנו רווקה, בוגרת קולג', שמנמנה לא אטרקטיבית (לטענתה בלבד, אני מתנערת מההקשר), שכל משאת חייה להתחתן, אבל תקשורת עם המין הגברי זה פשוט לא היא. זכינו גם בחברתה, שדווקא מצליחה ליצור יחסים עם בני אותו מין מבוקש, אבל פוסלת אותם כי "אל תגידי לי שהוא הצביע לניקסון" או 'הוא לא מעריץ את סלינג'ר'. תוסיפו מגוון דמויות משנה קומיות, גרוטסקיות וכאלה שהגיעו כדי למלא את חלל הזמן של כולנו ותקבלו את חייה (ומותה בטרם עת) של שילה לוין.


השפה
ותשמרו על הפה!

מדובר בתרגום מצויין לטעמי. כזה המשתמש בשפה טובה, קולחת ועברית שהיא עברית.
הכי כיף לי ככה.


הספר מצחיק (וכמה שאני אוהבת קומדיות שחורות), חמוד מאוד, עד מייגע מעט.
אבל נראה שכאלה הם גם חייה של שילה לוין, אז מי אני שאשפוט.


שילה לוין אני לא
(למי מודים על זה?).
דעו שגם הסופרת הצהירה שהיא לא, ותאמינו שכתבתי לפני שקראתי את שלה.

עכשיו תודו גם אתם ולכו לקרוא.




 



אחותו של צייד המכשפות / בת' אנדרדאון

במהלך הקריאה נעתי באי נוחות (רוב הזמן). לא כי הספר לא מוצלח (הוא מוצלח ואפילו מאוד), אלא כי דיכוי רעיוני וממשי ותחושת חוסר היכולת הנשית, יצרו בי אי שקט (אי של אי-שקט). 

מה שמוכיח אגב, כי הסיפור הזה חדר לעצמות הנשיות/עצמאיות/מרדניות שלי, וזה חזק לכל הדעות.



זה ספר בן ימינו על סיפור של אז, המתכתב יפה עם "סיפורה של שפחה" של אטווד (גם הוא בן ימינו אבל עוסק בסיפור עתידי, עתידני, ואולי לא).
כמו אצל אטווד, גם כאן הדמות הראשית, הנשית מוחלשת, אבל נשמעת (רק באזנינו), בקול רם וברור.
בהתאם, הספרים הזכירו לי אחד את השני ובהתאם אהבתי (ושנאתי רעיונית) את שניהם.


כשחושך בחוץ
ובפנים

"אבל לא הבחנתי בסכנה. עדיין חשבתי שהכול יסתיים כמו בעבר - פרץ טינה חזק וקצר מועד, שניים או שלושה חודשים לנאשמות בבית הכלא, ואז משפט, וזיכוי."

חשכה מחשבתית, חשכה דתית ומעמדות מיגדריים שמאפשרים לגברים לנהל את חיי הנשים שסביבם, כל אלו הם ניסיון להסביר השתלשלות אירועים שהובילו להאשמות מרחיקות לכת ועלו בחייהם של אנשים (ובעיקר נשים).


'קראנו לרופא, פעם אחת. הוא אמר שהיא סובלת ממחלת מוח,' אמרה לו אחות הלילה. 'אבל אני לא מאמינה במחלות של המוח. היא בברור אחד מיצורי השטן' ".

תוסיפו לזה רצון להשתלב בקהילה, פרוביניציאליות, שמועות, מלחמה באופק ופחד, פחד, פחד, וקבלתם תמהיל חולני של פוגעים, נפגעים ופגועים (ולעתים גם וגם וגם באותה דמות).



כשמתחשק לצעוק 'לא יכול להיות!'
או, 'תביאו לי אישה'


"פתאום הזדחל לתוכי הספק בניצחונו של ההגיון", "כמה יומיומי היה הכול, ועל כן, כמה נורא".

מעמד הנשים הוא מושג לא מוכר באנגליה של המאה ה-17 והדמות הגברית המרכזית כאן, מרחיקה לכת עם חסר ההגדרה (ותרשו לי להימנע מהמילה 'גיבור).


בכל הקשור לדמות הגברית הספרותית, (ובואו נקרא לו בשמו, מת'יו הופקינס), מדובר בדמות היסטורית, שאפילו אם זכתה בקווים ספרותיים ועובתה כאן קשות, ניתן להניח כי גם במקורה הייתה על גבול המפלצתית (בעיניי) ואולי אף עברה את הגבול.


 "אחיך אף פעם לא היה בחור שסולח על פגיעה, אפילו קטנה".


מעבר להתייחסותו לנשים ולתפקידו רם המעלה כצייד של כאלה, מת'יו הופקינס מתעלל נפשית (ולא רק), גם באחותו האהובה (לכאורה). כחלק ממערכת היחסים המעוותת ביניהם, היא נוטה לפחד ממנו מתחילת הסיפור (פשוט כי היא אישה והוא אחראי על כלכלתה). פחד שמובהר, מוצדק ומתגבר עם השתלשלות הארועים.

אותי זה צימרר.

"אני בטוחה שחרף כל למדנותו, אחי עדיין מאמין בקיומו של השטן כעובדה ממשית, כפי שאתם או אני מאמינים בירח שבשמיים."


שפה זה כאן

השפה טובה, קולחת ונטולת תקלות לרוב ולטעמי. היו מעט מילים שהרגישו כאילו נמצאו ע"י המתרגמת, בחור מילוני נידח, כמו "לסוטה", (שהוא פריט הלבוש הידוע כ-וסט, באנגלית) ו"קמטר" (שהוא ארון קטן או שידה).
אבל לרוב, בחירת המילים תואמת תקופה ונראה שנעשה כאן נסיון, שצלח, לשמור על סגנון המקור. שאפו על זה.


לא קל כאן

הנושא לא קל ובעקבותיו גם הקריאה. לא מדובר בסיפור בסגנון פרחים ופרפרים שעושה טוב על הלב. אבל הוא סיפור מרגש, חשוב ומלחיץ (ועוד יותר כשמבינים עד כמה שורשיו נטועים באמת היסטורית).

"אין ספק שהרוע אכן נוגע בחיינו בני החלוף מפעם לפעם, אבל - כך אני נוטה לחשוב כעת - לא באופן שניתן להסבירו. או אולי, לא באופן המאפשר לנו לדעת את מי להאשים".


חשוב לקרוא, חשוב להבין, ומאוד חשוב לברך על ימינו. 


כי גם אם יקראו לי 'מכשפה' (ובואו לא נתעכב על זה), אני כאן, עדיין מאמינה שזה לא יוביל אותי אל חבל התלייה.

"נזכרתי אז איך אבא אמר לי פעם, שהדבר המפחיד ביותר שאני עלולה לפגוש בקצהו של שביל חשוך הוא אדם אחר. אבל אין זה כך... הדבר שתפגוש בחשכה הוא אתה עצמך. וזה אכן דבר מטיל אימה".


אלו הסיבות הקטנות, הפרוזאיות, שמובילות אדם להרוג אחר. 



"... 'מדוע הם שיקרו בנוגע למה שקרה במשך כל הזמן הזה?', 'בגלל הבושה , אליס'. "


זיכרו שהכל בסוף (ומההתחלה), קשור באמא... גם פרויד אמר, ולכו, חבקו את הקרובים אליכם.


ברוך שעשני אישה במאה העשרים.

סוויט טומי / אריאלה באום

את טומי מצאתי, המתיקות עדיין בחיפושים.
אם היה כאן נסיון לשימוש דואלי בביטוי המתיקות (1. קונדיטור , 2. בחור ״מתוק״), את אחד הדימויים אבדתי בדרך.

טומי ירוד... מצטערת לאכזב. הוא גם חמוד מינוס, פושר, משעמם, קליל בהתנהגותו, שמנמן בדימוס ומצוייד היטב!. (ואם המידע הלא רלוונטי משמח אתכם, אני מפרגנת).

מודה, שמנמנות העבר שלו, יצרה בי אמפתיה, יותר מכל סממן פיזיולוגי פחות מחמיא אחר, כמו אילו היה בעל שיער דליל, אף נשרי, פזילה וכו׳ (note to myself...שווה בדיקה). בין היתר, מכך נבעה המשיכה שלי והבחירה לקרוא ספר זה. אלא שהאמפתיה התפוגגה לה עם המשיכה, דקות ספורות מהרגע בו התחלתי לקרוא. בדיוק בשלב בו טומי בוחר להשתמש בביטויים נדושים, אותי הוא איבד.

מיד בהתחלה

הטקסט הפותח נמוך לטעמי, מתאר את סיפור חייו של הגיבור בשטחיות שמזכירה את החיבור הראשון שכתבנו בחופש הגדול. מה גם שהגיבור, הוא לא באמת גיבור שמסוגל להחזיק על כתפיו את העלילה. אז בואו נכנה אותו, במקרה הטוב, ״הדמות המרכזית״.

**קבלו ספויילר קטן**

הדיאלוג הראשון מאוס מעט, מתאר מפגש אינטרנטי שטחי וחסר מעוף שאינו מספק את הניצוץ לו הייתי מצפה מצ׳אט באתר הכרויות (ולא משנה איזה אתר). כי אחרי הכל בסיטואציה כזו, אם אין ניצוץ, אנא ממך, שחרר אותי מנוכחותך ותן לי לחזור לכלים (או לספר טוב, אם שפר עלי מזלי)..

** ועוד ספויילר קל**

טומי, אוי טומי,
גבר שהצליח לפספס את עובדת התפלשותו ב׳אתר הכרויות למטרות סקס׳ במחשבה שמדובר באתר הכרויות סטנדרטי?! נו באמת... כמה קלולס אתה יכול להיות?. מה גם שבואו נסכים, שכשכולם מסביב ׳חושבים סקס׳ וה״גיבור״ (שוב) הגבר! בתמימותו, חושב על שיחות סלון, אמינות הסיפור בעיני נופלת ונסדקת (לכל הפחות).
״ליידי: עכשיו, אני מבינה איך פספסת שזה אתר להכרויות דיסקרטיות. הגורל הוביל אותך אלי״...
(טוב נו... לי היה הסבר אחר).

למרות אורכו של הספר הצלחתי למצוא בו לא מעט משפטים תמוהים, שעוררו בי תהייה ולא במובן החיובי (קבלו מספר דוגמאות).
״ההורמונים שלי פתחו במלחמה נגד כל האיברים, התאים ושאר גופי... המוח בכלל פצח בשביתה.״
אוי, כמה שיש לי לכתוב על זה!.
כשההורמונים פותחים במלחמה על הגוף... (מממה?!) זו מלחמה כוללת, משהו בסגנון שימוש לא אחראי בנשק יום הדין. הורמונייה הלוחמניים של הדמות המדוברת תוקפים את תאי הגוף, את האיברים (שמורכבים מאותם תאים, אז למה הכפילות?) ואת ״שאר הגוף״... ואני רוצה להבין מה נשאר? מה לא הותקף??
לא עדיף פשוט להגיד ׳ההורמונים תקפו את גופי׳ או את ׳כל גופי׳ אם חייבים ביטויים שנתפסים ״רציניים״. הרי כבר נאמר (ולא על ידי) שמעט (מדוייק ומסוגנן), יכול להיות כל כך הרבה.

אחרי כל זה, שימו בצד את העובדה שהורמונים לא נוטים למיליטנטיות לא זהירה... הם לא תוקפניים.

לעניין העובדה ש״המוח... פצח בשביתה״, זו דווקא יכולה לספק הסבר הגיוני למשפט כולו!.
״יש לי חולשה לגברים עם עיניים יפות״. (ואוו! That's a first , כי... כולנו כאן מעדיפות כעורים למראה. אם אפגוש אחד יפה.. שולחת אותו אליך מיד, מבטיחה!).
״יש לך שתי אפשרויות, לנתק את הקשר הזה, או להמשיך אותו״. בחיי שזה הציטוט המלא!.
למה היינו צריכים משפט כזה? או שתוסיפי מידע, ״לנתק את הקשר הזה״ ואז תרגיש כאילו עדר פילים שועט לך במורד החזה... או ״להמשיך אותו״ ואז... תצטער כל ימיך על שקשרת גורלך בגורל הכונפה.
בקיצור, תכתבי משהו! או לא בכלל!. (משפטים סתמיים גם אני יודעת לכתוב ואין שום סיבה שתרצו לקרוא! אותם!. למעט שורות אלה, אולי ).
באופן עקרוני הספר הזה לחץ לי על כפתור ה- high speed באגף הציניות.

ילד בן תשע (9!), לא מחליט החלטות על סמך הרציונאל שקרבה פיזית למקום מסויים תקרב אותו רגשית לדמות נעדרת/נחשקת.

״אבל אחרי כמה שעות בבית... הבנתי שרק בממלכה הקסומה שלו... ארגיש קרוב אליו״ (הילד גאון!!, רק שיפסיק לטחון עוגיות והוא מסודר) זהו כמובן הסבר מאוחר שמתאים לאדם מבוגר.
באופן עקרוני בספר הזה, הרגשתי כאילו לא סומכים עלי (ואולי זה כך). הכל פתור, לכל משפט שיכול לפתח שאלה/תהייה/קונפליקט/רצון לקרוא עוד פרק כדי לברר... מסופקת תשובה מיידית והיא פשוטה ונטולת עומק. כאילו רוצים לוודא שנבין.
כקוראת (ובכלל), אני מעדיפה שלא יזלזלו לי באינטליגנציה, מזערית ככל שתהיה. משפטים בסגנון
״ברדיו נשמע שירו של רמי קליינשטיין, מתנות קטנות, והבנתי שעבור אמא שלי כל ביקור ושיחה הן מתנות קטנות. אני חייב לתת לה יותר מתנות קטנות כאלה״, הם לעג לעוס ליכולות החשיבה שלי.
אז בואו נחליט אחת ולתמיד!, אם הוחלט שהגיבור הבין, ניתן להניח שגם אני אבין את הרמז. מבחינתי המשפט היה אמור להגמר אחרי שהוזכר הביטוי ׳מתנות קטנות׳ בפעם הראשונה (כמו שאגב נהוג בדרך כלל באיזכורי שמות שירים שמטרתם להבהיר ניואנס בעלילה.. ויש כאלה בהרבה ספרים).
קבלו מינוס במחלקת התחכום.
באופן עקרוני הספר גדוש בניסוחים נמוכים גם במקומות בהם הייתי מצפה לתקשורת איכותית יותר (ואם לא בין הדמויות לפחות מול הקוראים).
ושוב, חזרנו לנושא השפה...
״כשאני מנסה ליזום, היא ממציאה איזה שהוא תרוץ, למה היא לא יכולה״ עברית רבותיי עברית!!
לא יודעת אם העילגות היא אצל הכותב(ת), העורך(ת), או אצל טומי האומלל. בכל מקרה, זה לא נעים לי ולא מקובל.

פיסוק זה כאן

בעניין סימני הפיסוק בהם נעשה שימוש לאורך הטקסט, ראו הוזהרתם!. כמה (די הרבה) פסיקים שלא במקומם גרמו לי לחנק רגעי ועד עכשיו אני מתלבטת בין שני פרושים אפשריים לכמה משפטי מפתח.
*נסו לקרוא את המשפט הבא, כולל נשימה קטנה בכל פסיק (עדיף בישיבה).*
״אנחנו יוצאים, היום בערב, לראות סרט אקשן חדש, כבר שכחתי את שמו״.
כאילו מישהו אמר:׳ממ, דווקא נחמדים הפסיקים האלה, בואו נזרוק כמה לצרכי עיצוב׳, שים שים לי פה עוד...

וכמה מילים ממני אליך מר נבך יקר.. (או סוויט טומי, אם תרצו).

1. כשאתה מצ׳טט שלוש! דקות עם אשה, אל תספר לה שהיא ״נורא מעניינת״. זה גם לא ממש בעברית וגם מייצר סביבך שלולית טובענית של חוסר אמינות דביקה. זה נכון אגב, גם אם אתה מאמין בשטויות שלך עצמך והרגע שילמת מקדמה על האולם.
2. לעורר רגשות אשמה בגברת שהרגע פגשת (או בכלל), its unappealing בכל קנה מידה!, גם לדמות וגם לקוראות הנכבדות. ״אה, אז את לא רוצה לדבר איתי..״ (הפרצוף העצוב במקור). לא! כשאתה הופך ליישות נזקקת, מיד אחרי שהכרנו (או בכלל)אני לא רוצה לדבר איתך, זה נכון.
לסיכום, כל האמור יוצר חוויית קריאה לא מרשימה (בלשון המעטה).
הדמות המרכזית לא אמינה בעיניי ובעיקר מעייפת! (ויש ספר המשך).
אלמנטים ייחודיים בתחילת הדרך, מתפספסים וגולשים אל הסטנדרט הנמוך (טומי שהיה שמן בעברו, הפך לגבר שרירי, חסון ויפה תואר.. באמת? כי כאלה חסרים בספרות?. למה לא יכולנו לקבל גבר שמן, אפילו נאה, שמודע לעצמו.. וכך לצפות בו מנהל מערכות יחסים?).
גם העקרון שמאחורי רצונו לתת מעצמו לאחר, לתרום למען חבר (בלי ספויילר) הוא בחירה יפה במקורה. אבל הטיפול בה מעייף, משעמם ורחוק מלשאול את השאלות הנכונות לטעמי.
טומי אולי מתוק, לפחות ברמת שמו.. אבל אותי הוא שבר.
מדובר בספר קצר (כ-180 עמודים), במחיר (דיגיטלי) סטנדרטי..
אז..תעשו בעצמכם את חישוביי הכדאיות...
ואם התבלבלתם בספירה, אם אתם זקוקים גם לאצבעות שלי, אני כאן בשבילכם.
רק קחו בחשבון שבמקרים בהם נהניתי יותר לכתוב סקירה, מלקרוא את הספר עצמו, יש לנו בעיה.
לצערי, זה המקרה כאן.

חיי השדונים / מוריאל ברברי

הנובלה הזו מגיעה מבית היוצר של 'אלגנטיות של קיפוד' והיא מיוחדת מאוד.
צורת הכתיבה אחרת, שונה ומחייבת תשומת לב יוצאת דופן לסיפור.
ואם ציינתי סיפור (או את הסיפורים), מדובר בכזה על גבול האגדה, או מעשיית פולקלור, שנע בין אויר ההרים הכפרי של צרפת של המאה ה-17, לבין מדרונות הכפר החלקלקים באיטליה של אותה תקופה ורומא העיר.

"אתם מבינים, זה סיפור אגדה, כמובן, אבל זוהי גם האמת. מי ידע להפריד בין השניים". לא אני.

ייתכן ואפשר לחפור כאן ו'להוציא' את הסיפור היבש, ה'אמתי' (ובעיקר אם אתם בנויים להאמין לחבורת קשישות אדוקות דת, קצרות רואי ומבולבלות מעט), אבל איפה הכיף בזה?

הרבה יותר נעים להקשיב לסיפור הזקנות המבולבל מעט (או מבולבלות הרבה) ולנסות להבין את מה שמסתתר תחת הסיפור עצמו. 
בינינו, גם אז, רוב הסיכויים שלא תצליחו במיוחד.


זה נס שאנחנו כאן

מחרוזת חרוזי תפילה הופכת מקל הליכה בעת מצוקה רגעית, חצים שחורים ומאיימים מרחפים באויר, ארנבות ועצים מלחשים בדאגה וסוס אחד לבן, חש מצוקה לשמע השאלה ״מה שמך?״. יש גם מוזיקה שמתפתחת על גבי גלי מוח אינטראקטיבים, ומגיעה מרחק קילומטרים רבים בדמות חזיונות ספציפיים על אנשים בהם נקשר הגורל.

"ניכר היה שהאיש נולד משופע באותו חסד המזין את האקסטזות הגדולות ואת הבערות שאינן מתכלות, וקלרה ידעה שהוא יפה משום שהוא נושם כמו העצים, בנשימה רחבה שעושה אותו אוורירי יותר וזקוף יותר. הודות לנשימה השמשית הזאת, התחבר אל העולם בזרימה שבני אנוש מגיעים אליה רק לעיתים נדירות, ויחד עם האויר ועם הקרקע יצר הרמוניה שעשתה אותו לאמן מופלא".

לפני שהפנטזיה הוגדרה פנטזיה, היא היתה ספרים בסגנון הזה, וכן, אני מודעת לעובדה שהוא נכתב בשנת 2015, אין צורך לבלבל אותי עם העובדות.
יודעי דבר עדכנו כי יתכן ומדובר כאן ב'ריאליזם מאגי' או 'סליפ סטרים'. ואני מודה בפניכם שאין לי שמץ של מושג לגבי שני התחומים גם יחד.


השפה

טובה עד מאוד ומיד כשהבנתי ששם המתרגמת מוכר לי, הבנתי גם שבנקודה זו לא צפויות לי סערות גדולות ואכן, הכל טוב, איכותי ועל מי מנוחות.

אלא שברמת הסופרת והסיפור המקורי, היו מקרים שהרגשתי עודפי יצירתיות קשים חובקים את הדפים (והנה גם אני מליצית מעט).

"האוסמוזות הקדושות הקושרות את היצורים החיים לאדמתם", רק לי זה מרגיש כמו התלהבות יתר מקשקוש יתר? או מן תחושת 'נראה כמה רחוק אוכל להגיע עם זה? (בטרם יאשפזוני כמובן, למען בטחוני)' שאפפה את הסופרת תוך כדי כתיבה.

"דרכי הגורל... מזיזים שן שום כמה מילימטרים והעולם משתנה לגמרי; שינוי פעוט בסדר הדברים משנה את מיקומם האינטימי של רגשותינו ומשנה את חיינו לתמיד". והנהנ אפקט הפרפר הנודע, שלא מחדש לנו דבר ברמתו הרעיונית.


כשלא זזים

הכל כאן מתפתח לאט, ואפילו לאט מדי. לא מדובר מבחינתי בספר קל שקריאתו זורמת ונינוחה.
עד אמצעו הרגשתי כמו ילדה מחוץ למעגל החברתי, זו שלא ממש מבינה.
מוריאל ברברי, על מגוון דמויותיה הייחודיות (שרובן גם לא מבינות זו את זו), השאירה אותי בחוץ.
מדובר בחווייה מתסכלת ברמת הקריאה ובכלל.

הספר לא רע, אלא שונה, מיוחד, אחר, קצת כמו עם צרכים מיוחדים (או סתם קשור בעוד אי אילו מושגים שתכניסו למכבסת המילים שמשמעותה, 'לא משהו בכלל' לטעמי).

האוסמוזות הקדושות שלי לא עמדו בנטל, ונטשתי בהתאם (אם אשוב לקרוא, אשוב גם לעדכן).

זכרו ש"האמונה האמתית, זה ידוע, לא כל כך זקוקה לבתי תפילה, היא מאמינה בחיבור מסתורין למסתורין".