תכתבו 'כתיבתנו התדרדרה עם הזמן', או 'ניסיוננו לשחזר את ההצלחה לא צלח'.זו המלצתי ל 'וי&פנלופה' (כפי שהן חותמות), במידה ותשאלנה אי פעם לדעתי, ביחס לספר הזה.
כי בואו נודה שכולנו (או רובנו), ניגשים ל"יהיר בחליפה", תוך ציפיה למצוא שם את ההילה המשעשעת של אחיו המבוגר (והבוגר) יותר, הלו הוא "ממזר שחצן" המוכר והאהוב. ושלא ניסחף חלילה, אותו "ממזר..." אינו יצירת פאר, אבל מדובר בספר חמוד, מצחיק ולא נמוך בדרכו.
את כל אלא, לא בטוח שאוכל לכתוב על אחיו הצעיר.
כאן, כמעט מהעמוד הראשון, השפה ירודה, הסגנון נמוך והדמויות מנמיכות עצמן (כנראה) לצורך אהבת הקהל (ומי בכלל אמר ששינמוך גורם לי להתאהב?).
בואו נסכם ש...
היא ממוצעת כלכלית, הוא מליונר בלתי נסבל לסביבה, עד שהוא פוגש אותה ומחליף אישיות תוך כדי, מגלה את הצד של 'פשוטי העם' ונלחם בסביבתו וסביבתה גם יחד על מנת לממש את אהבתם.כשהעלילה נוטה לסגנון 'כבר היינו שם', ממש כמו אצל 'אנה את גריי', 'גדעון את אווה' (של סילביה דיי) ועוד אי אילו מוכרים (ואהובים בחלקם), התעייפתי מהלעיסה החוזרת.
חשוב להדגיש כי כמו אצל האחרים שציינתי, גם כאן, החלקים הנחמדים ביותר לקריאה הם קטעי דו שיח והודעות הטקסט המועברות בין הגיבורים (קצת כמו במציאות, לפעמים).
דרך חתחתים
(או למי להאמין? ולמה?)
חורים בעלילה ובורות לא מוסברים, מצאתי כאן בשפע לצערי, גם אם לא באמת חיפשתי.
הוא מיליונר הנוסע ברכבת (למה?) ומאבד את הטלפון הנייד, כי לא שם לב ש"הטלפון כנראה החליק מהיד שלו" (לא מהכיס/מהתיק... מהיד). לוקח לו יומיים לקבל אותו חזרה ועד אז לא נראה שהוא עושה פעולות חיפוש/ניתוק/ביטול/מעקב/הצפנה או מחיקת מידע כלשהן. כמעט כאילו לא שם לב לעובדת העלמותו.
כשהם קובעים להיפגש היא מספרת שכבר עדכן אותה לגבי כתובת המפגש (למרות שזה לא מצוין בשיחה ביניהם) ועדיין, היא מתעקשת שיגיד לה לאן הולכים (תכנסי לאינטרנט גברת, תבדקי לבד! ותפסיקי לעשות מזה כזה עניין).
כשהיא מקבלת מיילים עם שאלות, או מכתבים שעליה להעלות לאתר אינטרנט מתוקף עבודתה, היא מציינת שאת הטיוטות לתשובה היא כותבת על דפים ומקמטת לכדי כדורים שנזרקים על הרצפה ברחבי החדר. התאור נחמד וציורי כמובן, אבל אין בו שמץ הגיון למי שמבלה את זמנו אל מול מסך.
היו עוד כאלה, אני רק דוגמת עבורכם, ולמה שרק אני אהנה?.
טקסט ותרגום
את התרגום בואו נגדיר כ'סביר' כשהשפה פשוטה עד מדוברת ובחירות התרגום חביבות פחות מהממוצע.הוא מיליונר הנוסע ברכבת (למה?) ומאבד את הטלפון הנייד, כי לא שם לב ש"הטלפון כנראה החליק מהיד שלו" (לא מהכיס/מהתיק... מהיד). לוקח לו יומיים לקבל אותו חזרה ועד אז לא נראה שהוא עושה פעולות חיפוש/ניתוק/ביטול/מעקב/הצפנה או מחיקת מידע כלשהן. כמעט כאילו לא שם לב לעובדת העלמותו.
כשהם קובעים להיפגש היא מספרת שכבר עדכן אותה לגבי כתובת המפגש (למרות שזה לא מצוין בשיחה ביניהם) ועדיין, היא מתעקשת שיגיד לה לאן הולכים (תכנסי לאינטרנט גברת, תבדקי לבד! ותפסיקי לעשות מזה כזה עניין).
כשהיא מקבלת מיילים עם שאלות, או מכתבים שעליה להעלות לאתר אינטרנט מתוקף עבודתה, היא מציינת שאת הטיוטות לתשובה היא כותבת על דפים ומקמטת לכדי כדורים שנזרקים על הרצפה ברחבי החדר. התאור נחמד וציורי כמובן, אבל אין בו שמץ הגיון למי שמבלה את זמנו אל מול מסך.
ביטויים כמו "לכפות בכוח", כי אפשר לכפות מרצון?
"עיניים בצבע שוקולד חלב נמס", כי כשהוא מוצק יש לו צבע אחר?
"גוללתי עד האמצע", רוצה לקוות שהכוונה ל'גללתי'.
"הוא לבש חולצת פולו שחורה שהתאימה לחזה שלו כמו כפפה שנתפרה לשרירי החזה", רק אותי התאור הזה מצמרר? (ולמה צריך לתפור לו כפפה לחזה?).
"ארבע קרונות" ו"אחת עשרה קילומטרים", על זה אני באמת מעדיפה שלא להגיב.
"הבטן שלי התהפכה כשהתכוננתי לשאול את השאלה שהייתי צריכה בשבילה תשובה", אה, טוב אם את צריכה תשובה...
ככלל, התרגום, כמו הטקסט המקורי, נוטה ל'טראש סטייל' לא זהיר (או מזהיר), שמזכיר את "בטי המכוערת", בשילוב קל של פיפטי גריי (הצד שלה/הצד שלו). ולא תאמינו, אחרי שכתבתי (נשבעת), אחת הדמויות הזכירה את אותה בטי עצמה. בהקשר מעט שונה, אבל הזכירה.
בקיצור, אין חדש תחת השמש, גם לא תחת תחת יהיר וחליפתו, ובהתאם החוויה כולה שטחית עד שולית אם ניתן לכנות אותה חוויה מהאגף החיובי בכלל.
איך שלא תסתכלו על זה, אם תקשיבו טוב להדי הסקירה הזו, תגלו שככה נשמע צליל של אכזבה.
