אין לי מושג, נפלתי בפח וקראתי.
אפשר להגיד שהכתובת היתה..., או שלפחות יכולתי לצפות את הנפילה. אבל לפעמים, רק לפעמים, נולדים ספרים שהם לא הכי טובים, הכי יפים והכי זוהרים בשמי הספרות, אבל יש בהם משהו. אולי מן משהו מתוק שנשאר, לזה ציפיתי (ובמקרה זה, אפילו הטראומה שבמפגש עם ספרות ירודה ותרגום שנותן לה fight ברמתו הנמוכה, התפוגגה אל תהומות הזכרון או אל גבעות השכחה).
מה שהיה בינינו ומה שנשאר
כאמור, מדד ה׳משהו שנשאר׳, הוא מדד לא רע לבחינת חוויה ספרותית (והמושג ׳חוויה ספרותית׳, הוא בחינה בפני עצמו).
אלא שכאן, על מנת לכתוב את הסקירה, נאלצתי לחזור ולדפדף, להבין מה קרה ומה קראתי ולנסות, ממש לנסות להיזכר.
בעזרת סימוני משפטים קשים נזכרתי, או נזכרתי קלות.
על זה נאמר ״My eyes, My eyes"
(או מדד בלאכס גבוה)
״אני רוצה שתשבי לי על הפנים. בטח נגיע לגיהנום כי היום יום ראשון, אבל לפחות כל הדרך תשבי בכסא ממש נוח.״
״תן לי רבע שעה לארוז פה ולחוש הביתה.״ הכוונה ללחוש חי מהר?
״ראשי נחבט בחלון האוטובוס הקר והרקה שלי מצליפה בזגוגית בחוזקה.״ אוף! גם הרקה שלי השתחררה לחופשי ומצליפה בדיוק עכשיו (ראו הוזהרתם).
״שניות לאחור חולפות עד שהיא מתעשתת.״ זה כמו ׳חתולים מחשבים את קצם לאחור׳?
״הלכתי הביתה והבאתי ביד עליה.״ צרוף מקרים מצחיק, אני הלכתי הביתה והקאתי מהמשפט הזה.
״שואפת בחדות כשהוא מחטיף לה על אחוריה ביד טעונה מינית״ אוף! רק אצלי הידיים לא נטענות (חייבת לעדכן גרסה).
״האנחה שלי מוחשית.״ אין לי מושג מה זה אומר, אבל גם שלי!
קלישאתי, קלישאתך, קלישאתן, קלישאת...
עד מתי כותבי ספרים?!
עד מתי יכתבו ספרים עם קלישאות פלסטיק מן המוכן, כמו שורות קבועות מיוצרות בייצור המוני שרק מחכות למישהו שישתמש בהן (הב לך קלישאה מן המדף, רק לחמם ולהגיש).
״אני חש בה לפני שאני רואה אותה״, שוב הטריק הזה שעוד לא הצלחתי לבצע.
״אני שואפת את האויר בנשימה שלא ידעתי שעצרתי.״ זה מהמדריך לאסטמתי המתחיל?
חילופי משפטים זהים מזכר לנקבה ובחזרה (כי כאלה אנחנו, דוגלים בשיוויון מגדרי).
״אני לא אמור להרגיש״, ״אבל אני מרגיש. לעזאזל.״
״אני לא אמורה להרגיש אליו כלום, אבל אני מרגישה, לעזאזל.״
בכל אופן, אם נחזור לסבסטיאן ה׳דושבאג׳ הנודע, מדובר בחוויה עקומה עד עגומה, שלא מותירה ספק, דושבאג מי שכתב, קרא ועוד יקרא (ויש סיכוי שגם עבודת התרגום מעידה על דושבגיות קלה).
״הבחור הזה? הוא דושבאג nbsp₪ בד׳ רבתי״ (נשבעת, נשבעת, נשבעת שכך כתוב).
לסיכום, נשארנו נטולי סיפור, עם עודף תאורי זימה לא חינניים (יש חיננניים כמובן, אבל לא! בספר הזה) ושאלה אחת שחוזרת על עצמה כי ׳מה זה בכלל ׳דושבאג?׳ ומה החלופה בעברית?
