"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

28 דצמבר, 2019

תגידי שאת שלי / אליזבת נורבק

ההתחלה הרגישה כמו ספרות נוער (אני לא מחובבי הז'אנר) וההמשך, לעומת זאת, הזכיר משהו קר, מנוכר, מסוכן ולא ריגשי. קצת כמו הליכה על קרח דק מעל אגם עמוק, קפוא למחצה. 
ייחסתי את העניין לעובדה שזהו מפגשי הראשון עם ספרות שוודית, אבל לכו תדעו...

מדובר כאן בספר מתח, כביכול, כולל תעלומה, מקרה קיצון, דמויות מסתוריות ופרספקטיבת עבר/הווה.

הרגשתי את הדרמה עוד לפני שנחתה בסביבה.

"בסוף הוא יגלה מי אני באמת וזה יגעיל אותו, הוא יפחד ממני."
"אף אחד לא בודק מי מסתתר מאחורי המסכה. אף אחד לא רואה כמה אני מזוייפת, נבזית, מושחתת ומעוותת. לאף אחד אין את קוד הכניסה
."


בהתייחס לדרמה שמספק "תגידי שאת שלי", אולי נכון יותר לכנות אותה Forced Drama, מהסוג שמחייבת להגיב ב"אוי, אוי, אוי" בכייני, או פשוט להגדיר אותה כ'דרמה בלחץ', אם תרצו.

"האמת - בניגוד למה שכולם חושבים - לא באמת משחררת. ההיפך הוא הנכון. האמת כואבת. האמת הורסת ומחריבה. האמת פוצעת." ותודה על בבל"ת לא איכותי.

מי אמר 'מתח'?
או
משהו לא עובד.

מסיבה כלשהי לא נקשרתי לדמויות הנרוטיות והסיפור לא החזיק מים או עלילה. בהתאם, קראתי אותו באותו יובש יחסי השמור לספרים שלא לקחו אותי איתם לחוויה מסעירה. המשיכה לחזור ולקרוא בו לא התעוררה, הרגל לא קיפצה בעצבנות מוכרת וגם לציפורניים שלום.
בקיצור, בעניין הגדרת 'תגידי שאת שלי' כספרות מתח להתפאר, אני בספק.


הוא נמתח, נמרח וההיסטריה שחולקות הגיבורות, יכולה הייתה,  מבחינתי, להיפתר פרקים רבים לאחור.
כי כמה אפשר לשכנע את המשוכנעים ולדפוק בראש לאלה שלא ישתכנעו לעולם? ועד מתי ניתן לתהות 'האם זו היא?' בלי, לדוגמה, לגשת ולברר.


מודה, אני לא קוראת דגולה של ספרי מתח ולמרות שהמגוון אליו נחשפתי בסוגה הספציפית רחוק מלהיות ראוי לציון, הצלחתי לצפות בקלות את קווי הסיפור וכל שנותר היה לראות איך הסופרת יוצקת מהם הסברים מרחיקי לכת (ולפעמים מרחיקים מדי).

מכאן שהחוויה שסיפק "תגידי שאת לי", קרובה עד זהה לכזו שתקבלו תוך צפייה בסרט, מהסוג בו ברור לכם, כבר 
מהדקות הראשונות, לאן הוא מוביל.
לטעמי, בעברית קוראים לזה מאכזב, או מיותר.

הנשים שאנחנו (לא)

"פחד מבהיל וחרדה משתקת משתלטים על גופי, פולשים אל מחשבותיי ורגשותיי." "פחד מבהיל"? 

אם יש כאן משהו מיותר, זהו הפן הנשי/היסטרי/חפרני משהו, כשהנשים עסוקות בלספר לעצמן סיפור (ולספר, לחזור ולספר) והגברים עסוקים בחייהם הנורמטיביים, כולל הרמת גבה אל מול ההיסטריה הנשית המוגשת כאן, משום מה, במנות גדולות.
אם היינו מורידים את אחוזי ההיסטריה הנשית שבין הדפים, "תגידי שאת שלי" היה נגמר בארבעה עמודים פלוס-מינוס, (כולל ה'תודות'). 

סביר שאז הייתי פחות מתביישת להיות חברת המין הנשי, כפי שמצייר אותו הספר הזה, הכתוב, לצערי, בידי סופרת בת אותו מין, לא פחות.

אם גבר היה כותב את היצירה המדוברת, ניתן היה בשקט להכריז כי מדובר בשוביניסט מתנשא.

התעייפתי!

"למה, לעזאזל, את חייבת להפוך כל דבר לדרמה?" בדיוק מה שהתכוונתי לשאול.

בנימה אישית, את קריאת הספר הזה גררתי תקופה לא קצרה, כשכל ספר שעבר בסביבה קיבל עדיפות על פניו. 
נשאר לי רק להצהיר, שאם אחת הגיבורות, פסיכולוגית במקצועה, לא תיכנס לאישפוז מרצון, בעקבות קריאת "תגידי שאת שלי", ספק אם אסרב להחליף אותה.

על זה נאמר, 'עיזבי אותנו בבקשה', כבר ביקשתי די!

24 דצמבר, 2019

חיים קטנים / האניה ינגיהארה

לפני שהחיים כאן קטנים, הם קשים, או אולי לפני, תוך כדי ואחרי. בהתאם גם קריאת העמודים הראשונים קשה ולא מהסיבות הנכונות. היא בעיקר מייגעת, עמוסת דמויות ופרטים, אבל מושכת באותה מידה ממש.

בהמשך, מצאתי עצמי מחכה לחזור ולקרוא ומזיזה דברים בלוח הזמנים כדי לשוב ולפגוש את הגיבורים. מכאן ניתן להבין שהחוויה השתפרה כמובן.

מה היה לנו?

"העבודה שלו (בקפאון מוחלט), חיי האהבה שלו (לא קיימים), המיניות שלו (לא פתורה), העתיד שלו (לא ודאי). ארבעת הסעיפים תמיד היו זהים".

בגדול, נפגוש כאן ארבעה גברים, חברים. כולם מנסים בשלב כל שהוא להרים את חייהם מאשפתות מטאפוריות (אך לא רק), במסע שמתחיל בגילאי העשרה המאוחרים ונגמר הרחק משם.
החברות הלא מוסברת ביניהם, משמשת כקורי עכביש עדינים, דקים עד לא נראים מצד אחד וחזקים עד עיקשים, מהצד השני (כמו שרק קורי עכביש יודעים להיות), הדיסוננס הוא שם המשחק ויותר מהכל, הוא גם הנורמה המרכזית.

"הוא פחד מכל דבר, כך נראה לפעמים, והוא שנא את זה אצל עצמו.פחד ושנאה, פחד ושנאה: לעתים קרובות נראה שאלה שתי התכונות היחידות שלו. פחד מפני כל אחד; שנאה לעצמו."

מי שייך למי?

באופן פשטני ניתן לומר שכולם שייכים לכולם ובאופן עמוק יותר נראה שהם ניזונים אחד מהשני ומקבעים את חייהם סביב הקשר המיוחד, שנרקם אי-שם, לפני שנים, בין קירות הקולג'.

"עדיף לבטוח או עדיף להיות זהיר? אפשר לקיים חברות אמיתית אם חלק בך תמיד מצפה לבגידה?".

"הוא ניסה לשמור על עצמו במצב של מוכנות תמידית; הוא ניסה להכים את עצמו לאכזבה, גם כשנכסף להיווכח שהוא טועה."

כולם שואפים להיות משהו אחר ומבכים את גורלם בסתר, או בהצגה פומבית, תוך השלמה רגעית עם הזוועה הזו שנקראת 'החיים'. 

אבל יש שווים ויש יותר, ממש כמו שיש מוכים ויש הרבה, הרבה יותר.
לחלק מהדמויות ובעיקר לאחת ספציפית, נרקם בין הדפים סיפור חיים שמחזיק את הספר כולו (וגם אם היה מדובר בטרילוגיה, אין בסיפור חשש למיעוט סצינות מעניינות).

זה סיפור מהספרים על חיים של אחרים, כשהמשפט הבא מתאר אותם טוב מכל משפט אחר שמצאתי (והיו רבים).

"אנחנו לא מקבלים את המשפחות שמגיעות לנו.." וזה ככל הנראה נכון מאוד.

תרגום קטן

מדובר בספר איכותי לכל הדעות, אבל בחירות תרגומיות בסגנון "התבאסה", או "פתאום דיברה קצר ולעניין", "דלוקה עליך", "שוכב בספה", דיקקו פה ושם, את החוויה הגדולה של 'חיים קטנים' (והיא גדולה ללא ספק).
למרות הכל, אותן 'נפילות' תרגומיות פה ושם, הוכיחו (אולי), שהחיים קטנים, אך לא פגעו בחוויית הקריאה הגדולה, שמספק הספר הזה.

משהו קרה לי כאן

בניגוד לקצב הקריאה שמאפיין אותי, "חיים קטנים" הפך אותי ל'צב קריאה', כשכל משפט או מילה הרגישו חשובים, איכותיים ובלתי ניתנים לריפרוף. בהתאם, היו גם קטעים שקראו לי לחזור ולקרוא אותם שוב והכל על מנת להבין ולהפנים את המשמעויות.
כי "חיים קטנים" מדבר על נושאים קטנים וגדולים גם יחד וכולם מטופלים באותו אופן, ללא דרמות ספרותיות חסרות טעם.
הסיפור עצמו, שמתגלה כאן אמיץ, מציאותי, חזק ומדויק, מספק את הכוח להתגלגלות העלילה (והיא מתגלגלת ללא ספק).

עד כאן

יכולתי לכתוב הרבה על "חיים קטנים" ואף פסקה לא היתה מצליחה לתאר את גודל החווייה. הוא סיפור שמספק מציאות מחוספסת וחריפה, כזו שקשה להכיל וקשה לעזוב (קצת כמו תאונת דרכים קטלנית ברגע ההתהוות). מתוך כל אלה, מדובר בספר שהידהד והעשיר אותי במהלך הקריאה ואין לי ספק שימשיך גם אחרי.

לכן, במקרה זה, אני נוטה להסתפק בהמלצה חמה, לתאר בקצרה את מה שעשה לי ובעיקר, בעיקר שלא כהרגלי, לשלוח אתכם לקרוא (ולשבת על חלקכם עד שזה יקרה).

תעשו לעצמכם טובה ותכירו אותם, את מלקולם, ג'יי-בי, וילם וג'וד, על העצב, הכעס, השמחה, החברות והרי הכאב ששזורים ביניהם. 
הם עתידים להיכנס לכם אל מתחת לעור.
(וואו).

רוצים עוד?