הוא / סרינה בואן ואל קנדי

כשאומרים Slow burn, אני מתחלחלת לרוב.
כי למי יש כוח וסבלנות לְסִיפור שלוקח את הזמן, שמתאהב במשיכתו ומשאיר אותנו תלויים על חבל העלילה, עד התמוטטות.

אלא שהפעם, ממש כמו הפתגם על החתול, בחרתי בסקרנות על פני הגיון בריא. הכל, מתוך הבטחה לרומנטיקה בסגנון MM.

אז נכון, חיכיתי לא מעט עד שיקרה משהו, שמישהו יעשה למישהו, שיהיה כבר מרגש. אבל בינינו, לא זו הבעיה של 'הוא'. או, לפחות לא הבעיה העיקרית.

אז מה היה לנו?

שני חברי ילדות, מגוון מושגי יסוד (או לא רק, מי יודע?), שעוסקים רובם ככולם בהוקי עד להגעיל, בדגש על הוקי מכללות עמוס כוכבים כדגל אמריקאי. בהמשך, נחשף גם להתלבטות ילדותית עד מטופשת, ביחס לחידוש קשרי חברות נוטפי זימה והדגשת טקסט מיותר באמצעות הטיית אותיות. 
אלו עיקרי היצירה השטוחה המכונה 'הוא'.

תוסיפו לזה תרגום ועריכה בינוניים/נטולי הגהה וזכיתם בכל הקופה (אבל על זה עוד ארחיב).

רומנטיקה בכפית 

שלא תבינו לא נכון. לפעמים, אני מחפשת יצירה רומנטית, בסיסית עד לא מיוחדת. כמו פיצה במקום קוויאר, פלאפל במקום סופלה. קצת להתערבב בְּבִּיצה חמימה-מוכרת ולהרגיש כאילו חזרתי הביתה אל שמיכה ישנה, חמה ומדובללת שנים.

אלא שבחלקו הראשון של 'הוא', אותה שמיכה רכה, הוחלפה בשמיכת צמר קוצנית להתפאר. שום נועם, שום חמימות ובעיקר, שום רומנטיקה (גברית או אחרת), לא נצפו למרחקים. 
כל זה, נכון לחלקו הראשון של 'הוא'.
אבל אי שם בהמשך הדרך, מעט אחרי עמוד מאה, התעוררתי עם הגיבורים לרומנטיקה אחרת, מתוקה ואמינה יותר.

ויש משהו ברומנטיקה שכזו. סוג אחר של דיאלוגים מוצלחים, שבפשטותם, לא נופלים (לרוב) למתיקות סכרינית, בואכה אינסולין מוזרק היטב. משהו ראשוני באהבת גברים ובחינה (לא רק פיזית), שכוללת את התייחסות החברה ושלל התמודדויות מרתקות, עשו לי נעים בהחלט.

מי קרא?

פחות התרגשתי מרמת הטיפול בטקסט.
משהו בתרגום משובש קלות וחסרונה של הגהה איכותית מורגש כאן לא מעט (זו אני שאמורה לעשות את העבודה?).

כחלק מהפנינים שנצפו, דמות שמכונה "וס", מחליפה לעתים את שמה ל"ווס" ועל אותו עקרון השם "קילפאת'ר", הוחלף לעתים ב"קילפאקר". לא שיש לי התנגדות, אבל בחירה באיות מרכזי אחד, נשמעת לי כמו המלצה טובה.

בהמשך הופיעו טעויות זכר/נקבה בסיסיות כמו, "חלצתי את נעלי והנחתי אותם...", או יחיד רבים בסגנון "לא ידעתי איך אני אמור לוותר...כשהקיץ יגיעו לקיצו". כמו תמיד היו עוד, אבל נראה שהעקרון מובן.
שאלת השאלות הגיעה מכיוון "האם אני בן אדם רע מפני שאני שונא את הוריי? לא. ועל כך שאני מתעב אותם?". 

ככלל

אני חובבת ספרות MM ומוצאת שיש משהו בהתנסויות ראשוניות, בעיסוק בהבהרות מגדריות ובהבנה באיזו קבוצה משחקות הדמויות. ב"הוא", לא מדובר בסיפור גדול. אבל אין ספק שהוא מספק הצצה מתוקה, אולי אפילו מדי, לחווייה ראשונה וראשונית, של אהבת גברים. כמו בסיפור אהבה קולג' סטייל, הראשוניות הזו, מתנגשת בפוליטיקלי קורקט. 

בתמונה הכללית, 'הוא', מתגלה כספר חמוד, קליל, מתוק עד יבשושי בקצוות שעם קצת סבלנות כלפי עריכה לקוייה, ניתן להנות ממני ללא הפעלת תאים עמוקה.
והעיקר שלא נשארנו עם משהו ביד.

בלחש / דורית זילברמן

 'בּלחש' הוא סיפור שפרוסת גזר מבצבצת על ראשו הממולא, מוכיחה יציבות כנגד חוקי הפיסיקה.
כְּסֶפֶר, הוא אוסף בתוכו סיפור פתפתל, חציו אמינות, חציו פולקלור יהודי מתובל ביידיש, בואכה קרפלאך וכבד קצוץ למנה ראשונה.

בהמשך, מרק העוף הזה של הנשמה, יעלה ויוריד אותנו כמו גלים בים סוער.

אז מה היה לנו?

דורית זילברמן פותחת בהשתלשלות אקראית כביכול, במאה העשרים, טרום עליית היטלר והנאציזם. בהמשך, היא מתגלגלת עד ימינו, למקום שבו האקראיות תפנה את מקומה וסיפור עלילה משפחתי ינסה להביא אותנו להבנה/לא הבנה, שלכל דבר יש סיבה ומסובב.

חלק פה, חלק שם

'בּלחש', מורכב ממספר חלקים שמובילות מספר דמויות מרכזיות. נפגוש בו חלקים חמימים/נעימים, כמו בְּסיפור עמוּס שנים, שידע ימים צבעוניים יותר וחלקים אחרים, כמעט שיגרתיים של ימינו.

הקשר בין החלקים, מעט פלסטי, פחות טבעי, אבל ניתן לבליעה מתוך ההבנה והצורך להוכיח את השתלשלות שרשרת הדורות.
סבתא שלי וודאי הייתה אומרת על זה, 'נו שויין'.

"ברור שאם אנחנו מוכנים ללמוד אפשר ללמוד גם מכלבה דבר או שניים על החיים עצמם."

וכמו ש'בלחש', נע בין תקופות חיים שונות, הא נע גם גאוגרפית בין צ'כוסלובקיה, ארצות הברית וארץ ישרוּאל (היא ארץ ישראל של לפני וקצת אחרי קוֹם מדינת היהודים).

הדמויות הראשיות נשיות ביסודן והן, כמו תמיד, שמניעות את העלילה קדימה ורחוק.

כבנות משפחה שהחיים וההיסטוריה היהודית גילגלו אותה, הן ממשיכות ומשמרות הווי משפחתי, ממרחק הדורות.

אחרי הכל, 'בּלחש', הוא סיפור משפחתי חמים על יוצאי אירופה שהיו ביניהם מקורבנות הנאצים והיו שלקחו חלק בבניין הארץ, אוכלים חול וחצץ תוך כדי.

מי מילמל את זה?

"אני צריכה לתלות מטאטא על הדלת מבחוץ, כמו מזוזה רק יותר ארוך."

ה'מכשפות' היהודיות, כפי שמתארת אותן זילברמן, הן שילוב של נשים בעלות נטייה מסטית, עם הנשים הנורמטיביות שהן כולנו. סוג של נשים מכשפות/סטנדרטיות/עכשיות, אם תרצו.

ודווקא הלחש ואותן 'היסטוריולות' (שהן סיפור מיסטי בשימוש לחש), בהן משתמשת זילברמן כתרוץ להמשיך ולתאר את מסורת אבותיה (כך נראה), נעלמו לעתים מהסיפור, כמעט לחלוטין.

הם חוזרים ומופיעים בנקודות קצה וקיצון, בעיקר ברגעים בהם מתגלה צורך עלילתי להסבר שיתן נופך מסתורי לחיי היום-יום.
קצת כמו לנסות ולשכנע את עצמנו שצרוף מקרים, הוא אלמנט מיסטי חסר תקדים, או להוכיח שלסבתא היו 'כוחות', רק כי הִזְהִירה באמצעות נסיון חיים עשיר והצלחה אקראית לראות את הנולד פה ושם וכבר אמרו משהו לְפַני, על דיוקו של שעון תקול (ואולי אני סתם צינית).

מה שבטוח, מלמלו "כוזו במוכסז כוזו" (שרק בעקבות הספר הזה, גיליתי שמדובר במשפט שמופיע בחלקו האחורי של קלף מזוזה תקני).

אולי זה יעבוד. 

"תודה לאלוהי המקרה". 

שמונה עשרה מלקות / אסף גברון

זה מתחיל כסיפור מחוספס. מן אנקדוטה מחיי נהג מונית תל אביבי, שחושף את חייו הפשוטים/המפוספסים משהו.
בהמשך, מנסה 'שמונה-עשרה מלקות', להפוך למשהו שעמד ליד סוגת המתח, מן 'חסמבה לגילאי הארבעים העייפים', (כשיתכן בהחלט, שהאֶלִימֶלֶך זוּרְקִין שלהם, עבר מזמן את גיל שמונים). מפה לשם, מתעייפים גם הקוראים (או אולי זו רק אני).

אז מה היה לנו?

בשפה בסיסית, יום-יומית, כולל "אחי", "סְפֶּצִית", שאר מרעין-בישין מילוליים ומגוון תיאורים מעשיים מדי, משתדל אסף גברון לעניין את הקורא במשימת בילוש. אלא שמקורה של המשימה במתח בינוני משהו, שמוגש כאן בטמפרטורת החדר במקרה הטוב ולצערי, לא מתגלגל אל שיאו. 
בהתאם, ממש לא אכפת היה לי מי עשה למי (אם בכלל) ורמת העניין הנמוכה, אך קיימת רגעית, שליותה את הקריאה, נבעה בעיקרה מהרצון להבין איך יפתור עצמו הגיבור מאותה תעלומה/לא תעלומה שהוצגה כאן, לעוסה מתמיד. בבחינת, נשארתי רק כדי לראות עד לאן ירשה לעצמו הסיפור להגיע (או להתדרדר). 

בניסיון לדבוק בסיפור אנקדוטלי/היסטורי למחצה, משלב גברון בין אותה משימת בילוש מטופלת בידי בלשים/לא בלשים ובין מגוון סיפורי רקע שלא מחזיקים מים או עלילה ראויה לשמה. עוד נראה, שכחלק מהנסיון לעבות את היצירה ולהוסיף לה נופך ואווירה, משובצים בה איזכורים ומידע לא קשור, שלא ברור איך הם מועילים להתקדמות העלילה.

"שלושה רוכבים על אופניים ירוקים של תל אופן חלפו על פנינו. שלושתם הרכיבו משקפי שמש". כאן תאלצו לבטוח בי, כשאצהיר שאין שום קשר בין משפט סתמי שכזה ובין התעלומה שעל הפרק (והיו נוספים).

למה ככה?

מכירים את זה, כשספר עמוס תיאורי זמן, מקום ובעיקר אווירה, עד שלא ניתן לעלילה את המרחב לו היא זקוקה על מנת להתהוות בשקט? כשכל פעולה מתוארת בפירוט יתר, כולל חזרה עקבית ומעיקה, שמטרתה, כך אני מקווה, לוודא שכולנו מצויים באותו עמוד ולהשאיר אותי ערה.
מתברר ש'שמונה עשרה מלקות', מתהדר קשות בתופעה (ולא, למען הסר ספק, זה לא עושה אותו מוצלח).

התבלבלו...

המִישְלַב הלשוני מעורבב. מְשַלֵב ביטויים כמו "בשוגג" ו-"התקנתי לי אספרסו", עם "בתחת" ושאר בחירות ירודות משהו, שגרמו לי להרים גבה וגם שיחררו פיהוק פה ושם.

ואולי, למרבה הצער, ישאר איתי כאן משפט אחד מדוייק "לעשות ילדים זו רגרסיה מטורפת. הם עושים אותנו מפגרים. יאללה תביא צ'יריוס."
טוב, אולי רק בלי הצ'יריוס.