"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

23 מרץ, 2018

גנבת הבורבון / טיפאני רייס

הוא מתחיל מעניין ואפילו ממשיך כזה.
סיפור אלף לילה ולילה מודרני, שמתחיל בשושלת חסרת מזל ומלאת ברכה. 
כשחוסר המזל מתבטא במיעוט צאצאים בעיקר מהמין הזכרי (כי הם משאת נפשו של כל ראש שושלת טיפוסי) ואילו עודף הברכה מתבטא בעודפי ממון.
על זה נאמר, 'כסף לא קונה...' במקרה זה, את המשכה של שושלת (אבל מספק בקלות סיפור פתלתל עד מיותר בחלקו).
יש סיפור מסגרת וסיפור פנימי, שניהם נעימים לקריאה לרוב, אבל שטוחים כמו סיפור מפי חברה (שמדברת המון).

הרקע לסיפור המרכזי הוא אהבה בסגנון 'אילוף הסוררת' בואכה מערבון אמריקאי. תוסיפו מוטיבים אדיפליים קלים ואבק קל (עד כבד) של רומאו ויוליה ואתם מסודרים. כל אלה מעורבים בגזע, דעות קדומות, התנהלות פטריארכלית (שמתובלת בשוביניזם) וצבע עור לרוב.

היא יורשת עתידית של מזקקת בורבון אמריקאית, הוא מנהל האורוות של חוות ילדותה, עד כאן סיפור בנאלי.
אח"כ מצטרפים סבא אימתני, אמא שמתוארת כמו זו החורגת של סינדרלה ושאלת השאלות: מי אח/בן/נכד/קרוב/רחוק/אם בכלל של מי? והרי לכם סיפור (אם נשארה בכם סבלנות כמובן).



מדד איכס גבוה
הסיפור קיים והוא אפילו חמוד, אבל התרגום, השפה וחוסר ההגיון שמאחורי כמה מהם, מעייפים מעט. 

וזה לא שלא ראיתי ספרים שמשתמשים בשפה ירודה ממנו, ראיתי גם ראיתי. אבל כשאיבר מין גברי מתואר כ"תולעת שמנה", 'איכס' היא המילה הראשונה שעולה לי לראש.

"לשונות נגעו זו בזו והזדווגו", "הוא מריח מעשן בישול", "הסיר את כובעו ממסמר דלת חדר השירותים, ודחק אותו לראשו" והיו עוד הברקות/לא הברקות שכאלה,


תוסיפו לזה שילוב כוחות של שפה גבוהה בסגנון "לפלבל בעיניה" עם נמוכה כמו "הוא דלוק עליך", "אין מצב ש..." ו"זיינתי אותה" לרוב, ותקבלו ספר שהשפה בו משבשת לי את רצף הקריאה ומורידה תוך כדי, גם את רמת הערכתי לעבודת התרגום. 

היו גם משפטים שהשאירו אותי אובדת עצות, כמו -
"הם ישבו שניהם משני קטביו של שולחן עץ האלון העגול..." קטבים הם צדדים ולעיגול אין כאלה.

"לוי נעץ בה מבט בשפתיים קפוצות, כאילו רצה להיות נחמד אליה, אבל הנחמדות צמחה כנגד כיוון הגדילה שלו". משפט הזוי שאולי יוכל להסביר גם את כיוון צמיחת הנחמדות שלי.


בואו נסכים שיש כאן סיפור, אבל בכל הקשור לספר הזה בתרגום העברי, הוא כנראה מתאים בעיקר למי שאין לו בעיה עם משפטים שמערבבים בין אונות המוח (כן, עכשיו יש לי אונות מבולבלות).

ספר חמוד, קליל, לא הרגשתי שהתעללו בגופתי, אבל גם לא רצתי פשוטת זרועות אל על, בתחושת סיפוק ספרותי יוצא דופן.
יצאתי כמו שנכנסתי ורוב הסיכויים שלא אזכור אותו בעתיד.

18 מרץ, 2018

החיים ה(לא כל כך) מושלמים שלי / סופי קינסלה


כשזה מתוק, זה ממש מתוק.
מתוק שגורם לי לחייך, להתאהב בדמות הראשית (לרוב אני לא מאגף המתאהבות) ולקרוא מאוד ואפילו מאוד מאוד מהר.

מדובר בסיפור חייה של צעירה בריטית, המנסה 
את מזלה בעולם השיווק והמיתוג הלונדוני, הרחק מהחיים שהכירה כשגדלה בחווה חקלאית שכוחת אל.
מעבר ושילוב של ילדת כפר בעיר הגדולה, תפקיד קטן בחברה גדולה וכסף, או בעיקר מחסור בכזה, הם התפאורה וגם השחקנים הראשיים במחזה חייה של הדמות הראשית. תקראו לה 'קייט', 'קאט', או 'קייטי' (תלוי בשלב ההתפתחותי בו תפגשו בה).

מגוון אלמנטים פמיניסטיים תמצאו כאן, כשדמויות הנשים מתוארות חזקות/דעתניות, (אפילו מניפולטיביות ברובן).
ולמרות ששורפת חזיות אני לא, מצאתי אותן כתובות טוב, אמינות, ואל חלקן התחברתי בשמחה.


יש גם רומנטיקה, אבל אל תצפו לטבוע בה. היא כאן, לגיטימית לסיפור, אבל לא מרימה ראש מעבר למצופה, וטוב שכך.

הכול, כאן כולל תיאורים ציניים, מצחיקים, שמתעקשים להתייחס לחיים הלא כל כך מושלמים של כולנו, כאל רעה חולפת (או לא).

הסיפור חמוד, אמין ברובו, כך שהצלחתי לבלוע גם את מעט אי הדיוקים שבו, בקלות יחסית.
מעט הסצינות שלוקות בהגזמה הרואית, הרגישו כמשהו בין סגנון ה'סלפסטיק' של שנות השלושים (של המאה הקודמת) לבין 'סייינפלד' משנות התשעים (של אותה מאה ממש). אין בזה רע. 
מעטים גם היו המקרים בספר זה, בהם חשתי צורך להתכווץ אל תוך עצמי בבושה (שזה כשלעצמו הישג לכל הדעות).

המסרים כאן נרחבים, התיאורים נעימים והשפה נמוכה מעט, אבל לא נמוכה עד גועל. יותר ברמת שפת רחוב הגיונית, מעט שטוחה. הבנתי וקיבלה אותה.

כן, יש גם מסר 

"יום אחד החיים שלי כן ייראו כמו הפוסטים שלי באינסטגרם. יום אחד".

בואו נודה שאין מושלם.
אין אנשים, אין ילדים ובהתאם אין גם חיים מושלמים (אבל אלה של אחרים נראים משום מה כל-כך קרובים לשם).

ואם נוסיף לזה את הרשתות החברתיות, נגלה שהדשא שלנו צחיח לעומת זה של השכן, שנראה כמו שדה רווי מים, שרק אתמול נקצר וכבר הבוקר צמח לגבהים לא הגיוניים, ירוק עד להגעיל.

"מי שהתחיל את השמועה שהחיים צריכים להיות מושלמים הוא אדם מאוד מרושע". כן, זה נכון.

כולנו שופטים עצמנו לחומרה, ומקלים בשיפוט סביבתנו הקרובה/רחוקה, כשה'אינסטגרם', ה'טוייטר' וה'פייסבוק', משמשים במה לכל הטוב האנושי הזה, שלא תמיד קיים (ובוודאי לא במינון בו הוא מופיע שם).

"זו הצרה כשפוגשים אנשים בחיים האמיתיים: הם לא מגיעים עם פרופיל מצורף." כן, גם לזה אני מסכימה.

באופן עקרוני, לטעמי, הספר הזה כבר עומד ומוכן כתסריט לשובר הקופות הקליל הבא, שיסחוף את בנות המין היפה אל בתי הקולנוע, בנחיל מסודר על עקבי סטילטו תואמים. 
בעניין הזה, Count me in. מיד נועלת את שלי ומחכה לאישור לצאת לדרך, קדימה!
(Chick flick right ahead).

חמוווד, חמוווד.


17 מרץ, 2018

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון

הורידו הילוך והביטו סביבכם באיטיות. הרי מה כבר נשאר עוד לעשות?.

"תמיד אומרים 'יום אחד', נכון? ואז מבינים שהגיע השלב שאין יותר ימים."


דיור מוגן ״צ׳רי טרי׳ (נטול עצי דובדבן כמתבקש), הוא מסוג המקומות שמסמנים שהגעת לגיל שאפשר להתחיל (וסליחה  על הקלישאה). 

"קראו לזה דיור מוגן אבל לא ממש הבנתי ממה מגינים עלינו. העולם עדיין ארב בחוץ."

זה מתחיל בצעדים איטיים, יבשים משהו, שהולכים ומתרככים כשמיפרקים זקנים מתחממים ואיתם הטקסט מקבל חיים.

אז, אפשר לחקור הווה ועבר דרך עיני זיקנה מבולבלות ולתאר סיפור חיים. חיים כמיקרוקוסמוס למה שהיו פעם, כשעוד היית אישה בוגרת, מבוגרת, לא זקנה. 

"התבוננתי במראה ותהיתי כמה זמן אני נראית זקנה כל כך".

כי עכשיו, כשהמושג 'זיקנה' כבר עמוק בפנים, את אולי עדיין דומה לעצמך, אבל הסביבה השתנתה ואיתה השתנתה גם ההתייחסות אליך.

נשאר לך רק לחיות הכל באמצעות הזכרון (וגם הוא לא מה שהיה פעם).
עכשיו את זקנה.


'חסמבה' לגיל הזהב

"כל מסע דורש אומץ... גם המסעות שלגביהם אין לנו ברירה."

מדובר כביכול, בסיפור בלשי קטן שמתרחש (בעיקר) בין כתלי מוחה המתעתע של אחת מדיירות צ'רי טרי. זוהי פלורנס (או פלו, אם היא תסכים שתקראו לה כך), במסעה הפיזי/נפשי, כשתעלומת עבר סוערת ממשיכה להכות גלים בזכרון מעורער.
הכל נע במקביל לאבדן זכויות בסיסיות, אבדן שליטה ועיבוד הזיקנה כתהליך (ואולי ללא העיבוד).
הסאב-טקסט כאן עצום, והוא מדבר על מה שקורה כשהזקנה והילדות מתערבלות עד מחליפות תפקידים.


"בראש הכל מסתדר לי, רק כשאני מרפה מהדברים הם מתבלגנים."

יש כאן הומור (דק, ציני, מקצתו אפילו ילדותי), יש חרטה וכמה מקסים לשחות בביצת הזכרון של מי שזהו המשאב העיקרי שנותר בחייו, למצוא תובנות קטנות (גם גדולות) וללמוד מפרספקטיבה של זמן.

והנה כמה דוגמאות במסגרת אווירת הדיור המוגן.

תשישות נפש
"היא איבדה מישהו לאחרונה?"
"רק את מי שהייתה פעם."

בעיית שליפה
"ניסיתי להסביר שלפעמים זכרונות לא רוצים שיזכרו אותם, שהם מתחבאים מאחורי כל שאר הזיכרונות בירכתי הראש ומתאמצים לא להתגלות".

שליטה על סוגרים
"לא ידעתי שהמילים יצאו. לפעמים אני חושבת שהמילים נשארות אצלי בראש, אבל אז אני מביטה בפנים של אנשים וקולטת שהפה שלי נפתח ושחרר את כולן".

מדובר בספר עדין (גם כשצועקים), מקסים (גם כשרע) ומלא אהבה רגישה (גם כשמדברים לא יפה). 

מצאתי עצמי מחייכת תוך קריאה ומפתחת יראת כבוד מחודשת לדור המבוגר, שגם אם לפעמים נדמה לנו שעבר זמנו, שהוא לא עדכני ופחות מותאם לימינו המתחדשים, עוד נשאר לנו מה ללמוד ממנו (כולל קריצת ההתנשאות המתבקשת, של אלו שראו כבר הכל, כמובן).


לקראת הסוף המתקבל על הדעת, דמויות כאן משתנות, מקבלות ומאבדות משמעות. מה שמייצר תחושה עמוקה של עולם נעלם, שנראה שכבר לא יצא לנו לצפות בו באמת... והשלמה מיוחלת גם.

וכמו שחרטה על דגלה ההוצאה המצויינת שטרחה והביאה אלינו את הספר הזה, כן, זה ספר שנשאר (והתרגום מצויין).

משאירה אתכם עם צידה לדרך (בדיוק כמו שסבתא שלי היתה אומרת).

"...פשוט תזכרי שיש בנו הרבה יותר מהדבר הכי גרוע שאי-פעם עשינו." זכרו גם אתם.

געגועי לסבתא...
ולסבא גם.

11 מרץ, 2018

חיים ללא גבולות / נעמה סכר

טוב, סיפור אולי יש, זה עניין של השקפה, אבל העברית ׳בדיוק היתה עסוקה׳.

השפה המקצועית לא תואמת את מקום הפשע.
״אני מבינה את התחושות עליהן אתה מדבר... כל שעליך לעשות, זה להשלים..״, ככה את מדברת עם אסיר?!?!. 

שפה


שפה גבוהה ומאוסה בשיחה עם אסירים אלימים היא מתכון בטוח לכאפה קרבה. אותה שפה גבוהה משמשת כאן גם בדיאלוגים בין אנשי הצוות בכלא ומבהירה בעיקר שלא נערך מחקר. בואו נבהיר כי השפה בין אנשי הצוות, לבין אנשי מקצוע ואסירים בכלא, לרוב מאוד דומה.

ואגב, חניון תת קרקעי במתחם בית כלא, נשמע כמו שילוב לא מוכר בין קניון ומאסר. משהו שהפציע במוחו של מי שלא ביקר בכלא מעולם וחבל (ולו לשם ההכנה כמובן).
בקיצור על תת קרקעי, רחוק מעין כל, במתחם בו אלימות היא שפה, אני פחות ממליצה.



הדמויות


הדמות הגברית הראשית נכתבה בידי אישה.
זה לא משום שאני יודעת, גם בלי לדעת הייתי מרגישה.
״אני שולף את חולצת הכפתורים השחורה. גזרתה הצרה מבליטה את כתפיי הרחבות״. אצל גבר אמיתי המשפט הזה יתחיל ויגמר ב׳זורק עלי את החולצה השחורה, זה נראה טוב׳/׳נראה בסדר׳ או ׳זה נוח׳, אם נהיה אותנטיים ממש.


אה, כבר הייתי שם.


סצינות מובהקות שהריצו אותי לזכרון החיבוק החם של ״איזי״ מבית תמרה ובר. כל כך דומה, כל כך מדוייק שזה ממש על גבול המגוחך (והמביך).

׳מי ערך?׳ או ׳איך ניגבתי את הרצפה עם השפה׳?

משפטים ירודים שחציים שפה גבוהה וחציים יומיומית עד עלובה... למה?!.
״צחוקה המתגלגל מדבק, דבר שלא קורה לי עם אף בחורה״, מי מדבר ככה?.
״רפלקס ההגנה״, ״בתחושת חוסר נעימות״, ״להחטיף לך״, ״מתקילה אותי״, ״מסניף את ריח הוניל״, "המגע שלה מדליק אותי" והיו עוד רבים בפינתנו ׳עברית במיטבה׳.

מה?מה?מה? (מדד בבל״ת גבוה).

״יש לך אינסטינקטים טבעיים..״ (הפרצוף הזה הפך להיות שימושי) בניגוד לאינסטינקטים מלאכותיים?.
׳...הוא מכריז בחיוך רחב עם זכרון קצר׳.
"היא מביאה לי ניר טואלט ואני מעסה באצבעותיי את זרועותיי הכואבות".
״אני מגיע לפורקן גומר ויוצא...״, גם וגם? מפרגנת!.
״מנסה להרפות את הראש מהמחשבות״, בשלב הזה זו לא בעיה...
מגיע גם השלב בו הגיבורה הופכת ל״שלולית בוערת״. באותה הזדמנות היא גם ״מכבה את מתג הבקרה וההגיון..״, את שלי כיביתי לצורך קריאת הספר הזה (לא היתה ברירה).
גיבורנו לעומת זאת מבריק לא פחות, טוען ש״התנועה דלילה ואני עוקף במהירות את הפקקים על האופנוע״.

זה גבר או דודה תרצה?

״ומה אתך? בחורה יפה כמוך, איך אף גבר עוד לא חטף אותך?״, לא ברור.. אבל ברור מה אני עומדת לחטוף ממך.
״לא שותים על בטן ריקה, תסיימי לאכול את המנה שלך״, שלום דודה! מה נשמע?.
״אני יכול לנשק אותך?״, תן לי לחלוק אתך את משנתי רבת השנים. אם שאלת, חבל! התשובה שלילית . אין משהו פחות גברי מלבקש אישור לנשק אותי!!.

ולסיום פשוט כי אי אפשר יותר (אני מתוסכלת ושבורה)

היא ״גומרת בצעקה חרישית״. חייבת, חייבת, חייבת שמישהו יסביר לי איך עושים את זה? ואיך זה נשמע?.
קחו בחשבון שחסכתי מכם עוד הרבה דוגמאות.

נעים לא היה כאן ונשארתי קצת עם אותן תחושות של הילד שצעק ׳המלך עירום׳.

בינתיים, בואו נחליט יחד, שאם אתם לא חייבים לקרוא את זה, עדיף שתאספו בולים (אומרים שזה חינוכי).

09 מרץ, 2018

גן של התחלות חדשות / אבי וקסמן


הוא מתחיל קליל, מצחיק, ובשלב הזה, בעיקר עשה לי טוב על הלב.
אולי כי הילדים, הכלב, הארנב, האיסוף התמידי מבית הספר וארוחת הערב שחוזרת על עצמה (עד כאן חיי להתפאר) הם ראי משעשע וציני לחיי ההורים שבינינו

(קצת כמו 'ניומן', הדוור האגדי מ"סיינפלד", זה שמשתגע כי הדואר לא מפסיק להגיע).

היא אלמנה פלוס שתיים, שבאגף הבנות מיד זכתה ממני לאהדה רבתי.
חיה את חייה תוך ג'אגלינג מתמיד, כמו רוב האמהות שבינינו, כולל התמחות מיוחדת באגף ההסעות (שוב כמו כל אם ראשונה עד שנייה בסביבה). עד כאן הכל הגיוני.

אלא שבדרך פחות הגיונית, היא נשלחת לקורס גינון בן שישה שבועות, רק כי 
מתוקף עבודתה, היא מחוייבת לאייר ספר על ירקות. נשאלת השאלה האם איור ספר מהאגף הרפואי היה שולח אותה לשבע שנות לימודים (אבל נגיד שבלעתי את הקישור האומלל).

זה ספר על אכזבה (בעיקר שלי), כי הוא 
מתהדר בתקציר מתוק להפליא, מתחיל חמוד ובמהלך הדרך שוכח לספק את הסחורה (נותרתי לא מסופקת, וזה אף פעם לא טוב).
כ
שנחשפתי לדיאלוגים ארוכים ומשמימים על גינון (בדגש על ירקות, אם חייבים להיות מדויקים), נראה שאיבדתי את דרכי אי שם באדמת הגינה. כי תאמינו או לא, אני כבר יודעת איך מגדלים גזר (בחיי) ואין לי בזה עניין מיוחד.

"תפוררו גושי בוץ, תסתכלו עליהם מקרוב ונסו לקלוט את המרקם שלהם". רמז: יתכן ותגלו שהמרקם בוצי.



הומור עצמי

"אני צריכה לקנות לעצמי כיסוי חרוזים למושב הנהג, כזה שאמור לעזור לגב, אבל בסוף הדוגמה תישאר חקוקה לתמיד על התחת שלי, והדבר האחרון שאני צריכה שם מאחורה זה עוד מרקמים".

"לפעמים מצאתי את עצמי שרה בשקט את שיר הנושא של 'ג'ורג' הסקרן' באופן שהעיד ככל הנראה על גסיסת תאי מוח." שיקום ההורה שזה לא קרה לו (ואם לא ג'ורג', אז כל שיר ילדים גנרי. אין צורך להיות קטנוניים).

ציניות אני אוהבת.
אבל כמו כל דבר אחר, אפילו אותה אעדיף במינון מדויק (או לפחות נכון). 
כי גם 'ציניות יקירתי', פחות נוחה לבליעה, כשהיא מופיעה במינונים מרחיקי לכת, או בכל שורה שנייה.

אויש, אבל למה...?

"לשים לק", זה בעברית לא מסובכת 'למרוח', וזה נכון גם לגבי "לשים אודם". בכל מקרה, השורש מ.ר.ח. על כל הטיותיו, אינו מהקשים לעיכול, כך שחבל לוותר עליו לטובת עברית ירודה.
"טלפתתי אליו". באמת?. אני מטלפתת אל המתרגמת ברגעים אלה... ('א-ל  ת-ע-ש-י  א-ת  ז-ה') לא נראה שזה הצליח.

"...אין לו מושג שהלך עליו". גם לי לא היה מושג.

"את רומנטית שחבל על הזמן". אני פחות (ובמיוחד כשמדובר במשפטים בסגנון הזה).

"התפללתי בכל גדילי הדי-אן-אי שלי". כן, 
גם אני הייתי משתמשת בטריק הזה, לו רק הייתי יודעת איך.

"הסינפסות במוחי כנראה התפצחו בזו אחר זו". נשמע כואב, גם אם בלתי אפשרי פיזיולוגית. סינפסות הן החיבורים בין תאי המוח והן לא "מתפצחות" (בכל מקרה, ובמידה ושלה יודעות לעשות משהו ששלי לא, פחות סביר להישאר במצב שמיש מספיק, אחרי הפיצוח, על מנת לספר על זה).

"הרגשתי כמו חרא בטיגון מהיר. זה היה אדיר." האמנם?

"הדעות הקדומות התרסקו בראשי והצטלצלו כשהתנפצו לרסיסים". נשבעתי לי שלא אגיב על המשפט הזה, בצלצולים...

"את מתחרפנת". אכן, זה נכון.


תרשו לי לחלק את הספר הזה לשלושה חלקים עיקריים.

הרומנטי - שיש מעט ממנו, כשיש, הוא מטופל חביבי ולא מעבר ובעיקר הייתי עסוקה בחיפושים אחריו בכוח ובין השורות.
לחלוטין בבחינת too little too late (כן, הוא גם מגיע באיחור).


ההורי/ ילדותי - זה הציני, החמוד עד מוגזם/מיותר לעתים.

ה'גינוני' - המעייף עד מייגע, שממלא את הדפים במידע סתמי.
לא, לא חמקה מעיני המטאפורה המקסימה על גן חדש שפורח וחיים שמתחדשים. בכל זאת, אין כאן בשורה. 


ככלל, כשאני קוראת ספר, אין לי צורך ב'שורות מילוי' חסרות סיבה ספרותית. בהתאם, הן לרוב מרגישות מיותרות, כך היה גם כאן (והיו הרבה שלא תרמו לסיפור).

הספר הזה הגיע אלי ללא סוף (למישהו נשאר סוף מיותר?), קצת כמו גינה שנשכחה בחום הקיץ והתייבשה. אין טעם, אין תכלית וכמו הסיפור כולו, אין סיבה קיומית.

מה שבטוח, בפעם הבאה שתרצו לשוחח איתי בענייני גינון, אני אהיה זו שבוהה בגנן (פחות בוחנת את לחות הקרקע).


חם היום,
לכו תשקו משהו

(ובחרו לעצמכם ספר מעניין יותר).

08 מרץ, 2018

המשוגע האחרון שנותר שפוי / אסף עינצ׳י

להבנתי, מדובר בספר ביכורים לכן פחות נעים לי להביע דעתי.
מצד שני, חייב להיות רף מינימלי, אם זהו ספרך הראשון או החמישה עשר. בעיקר משום שהשקעתי מזמני, קראתי את מה שרצית לומר וכאן, יש בעיה.

מהעמוד הראשון היה לי מה להגיד (ולכתוב). כידוע לכם יקיריי, זה לא מורה על שום דבר טוב.

תאורי גיפופים שכלתניים באוטובוס, ״הרצת״ ניסוי במגע, פיתוי קלוקל ובלבול בין מספרים ״פייב?״, ״חמש?״, ״או אייט?״. קפיצות אחורה בזמן (כן הגעתי עד שם) אך השפה לצערי לא השתפרה. מצאתי עצמי ממשיכה, עוד קצת בכל פעם, מתוך תקווה שהקטעים העילגים מייצגים משהו, שהיתה בזה כוונה ובעוד רגע היא תחשף ואבין למה?. במשמרת שלי, זה לא קרה.

הכתיבה

פשוטה, יומיומית, אין בזה רע. כמו כתיבה למגירה לפני שקראתי שוב ושוב ושוב, עד שיצאה לי הנשמה. או שאולי היא פשוט יצאה כבר קודם, מעצם הכתיבה. עריכה לעומת זאת, לא הרגשתי שבוצעה כאן (ספרותית ולשונית גם יחד).

עברית? מה?

לצד ׳לא עברית׳ מובהקת, יושבים בנחת מספר ביטויים שלא תואמים את הנוף.
״הלימה״, ״חצות היום״, ביאליק היה גאה.
לעניין ״הלימה״, כדאי שתדעו, ״היא רצה באמוק לעבר האופק כששדייה החשופים מקפצים לשמיים. הם רוקדים מעלה מטה לקול הרוח הנושבת. הם מתנגחים זה בזה. אין הלימה ביניהם״. טוב שלא פספסתם, תודו.
״הדום״, מילה מכובדת ללא ספק, ״ששרוכי בד נוזלים ממנו״ (׳שרוכי בד׳ גם הם בבחינת עברית צחה, רק חבל שהם נוזלים).
ואם רצינו ׳לא עברית׳
״הראשון שמגיע תופס מקום בשולחן״
״רציתי להיות אכבר נקי״. ערבית כן (ואין בי התנגדות), עברית זה לא.
״אני הולך על מכופתרת לבנה שיושבת עלי טוב״ ושוב, השפה העברית ׳יושבת׳ עליך פחות..

הסיפור

קיים אולי, מצחיק בעיקר. אין בזה רע.
אני יכולה גם לצחוק עם מישהו, לא חייבת לצחוק עליו. אלא שכאן לא כל כך מצאתי את ה׳מישהו׳. הוא ריחף על אדי ׳אלוהים יודע מה׳. דמות מבולבלת לא ברורה שמתארת קורותיה ב׳גוף ראשון עילג׳ (ואולי מצאנו כאן הטייה חדשה). בעיקר בלטה ההתפלשות בחוסר הבטחון, כאילו זהו היופי האניגמתי של הדמות.

״יכול להיות שהיא... אולי... במקרה... מפלרטטת איתי?״. לא ילדון, היא חולצת שדיה ורצה אל הים, קוראת לך לבוא בעקבותיה, כי היא משתוקקת שתבדקו יחד את מפלס המדוזות בסביבה.
הדימויים (או, גם אני רוצה את מה שהוא לקח).

״פטמותיה מסנוורות מרחוק״, אוף!! עד מתי אתקנא באלה שפיטמותיהן זוהרות?.

״אני משליך את כל יהבי בנסיון לגרום לעורה החלק והנעים להתכדרר״. אה, הפעם לא מקנאה ואין צורך שתנסה את זה על העור שלי, תודה.

״ממש אין לי חשק לשיחות הפוליטיקה האלה עם בחורה כזאת מדהימה״, אה, אם היא היתה מכונמת ורצוצה, היית אוסף אותה תוך כדי צליעה ומציע ׳יאללה, בואי נדבר על עזה, יו״ש ומה שביניהם׳.

״אחרי כמה ימים. לקראת הפרידה הצפויה שאחריה כל אחד הולך לדרכו. אני מחליט לשים את הקלפים על השולחן״. אז ככה זה עובד? אני בדרך כלל נפרדת ונשארת (ולא אמרתי דבר על עבר, הווה ועתיד באותו משפט, ללא סיבה).

״אני חש פגוע. מאוכזב. זה נוגע בי במקום הריק- זה שנמצא איפשהו בין הסרעפת, בית החזה והבטן״.
אז, עם כל הכאב על הפגיעה, לא הצלחתי להבין איפה זה נוגע. פיזיולוגית, מה נמצא בין הסרעפת, בית החזה והבטן?. אגב, אם היו שואלים אותי, הייתי מהמרת על מקום ריק באזור פיזיולוגי אחר, גבוה יותר.

״כשבחורה סקסית קוראת לך - אתה בא. בחורה כזאת אף פעם לא צפויה, אבל אם היא מציעה זה אומר שיש משהו שהיא רוצה, ואתה צריך להיות שם ומוכן כשזה קורה. אם לא אתה, היא תבחר בבא בתור. צריך גם לקחת בחשבון שכמובן, אי אפשר לדעת מה היא רוצה כי בחורות לעולם אי אפשר להבין, מהסיבה הפשוטה שהן עצמן לא מבינות את עצמן. כמו במשוואה מגעילה עם שני נעלמים מימי התיכון... . הן א-מובנות, מלידה!״ ואני א-(ע)לולה, להפוך אלימה! (ולהתנסות בשפה עלובה).


נסיון קלוקל להסביר את התופעה (או ׳גם אני רוצה מהחומר הזה'/׳תשאיר גם לאחרים סוציומט׳).

״ככה זה כשאתה מזל תאומים מסתבר. קראתי על זה פעם בהורוסקופ והבנתי שיש בתוכי כמה אנשים״. גם אם אתה מאמין בגרמי שמיים ויכולותיהם, מזל תאומים אמור להיות מורכב משניים. אם יש בך ״כמה אנשים״, כהגדרתך, הייתי פונה לטיפול, יתכן וזהו מקור הבעיה.

מיותר לציין ואציין בכל זאת, את הספר הזה לא צלחתי בגבורה. 

כך שאם באורח נס, הוא משתפר עד מאוד בהמשך, אתכם הסליחה. לטובת המצפון, ניסיתי ׳לקפוץ׳ מעט קדימה והמצב לא השתנה.
בינינו, גם אם כן, עצם העובדה שלא הצלחתי ולא זכיתי להגיע אל החלקים הקריאים שבו, היא בעיה גדולה.


עד שיוכח אחרת, מבחינתי, הספר הזה כנראה נכתב תחת השפעת חומרים ממכרים.. ויתכן ואפשר להנות ממנו, תחת אותה השפעה (בלבד).


תחליטו בעצמכם מה אתם מעדיפים...

04 מרץ, 2018

שקרים קטנים גדולים / ליאן מוריארטי



ליאן מוריארטי חוזרת אל החיים הסטיגמתיים בפרוורי אוסטרליה (תפאורה שמשמשת בסיס לספרים נוספים פרי עטה). מדובר במקומות בהם מעשיות 'מתרחששות' תחת פני השטח, אבל גם מעליו (ככה זה כשרחש ולחש מתחברים).
 

כי הכל בסדר והחיים תקינים חסרי משמעות מיוחדת. אבל כשנחשפת האמת, באמת, נראה שלכל אחד סודות, וכמו אצלנו, לכל אחד רכיב דרמתי נסתר באישיותו, או בחייו (ולעתים גם וגם).

זהו ספר על נשים, לנשים ומפי נשים בעיקר.


"אומרים שעדיף להשתחרר מטינה, אבל לא יודעת, אני די מחבבת את הטינה שלי. אני מטפחת אותה כמו חיית מחמד קטנה."

צעירה, מבוגרת, חד הורית, מוכה, חסרת בטחון ונוטה לריב. מגוון הדמויות רחב עד מעייף מעט, והרכילות שוכנת בכל (ובקול גם, כמובן).


הסצינות היומיומיות, הזויות ומציאותיות גם יחד, תואמות הורות מודרנית. מי שמגדל ילדים קטנים, ירגיש לרוב שהתיאורים כאן, הם תחליף הולם לראי חייו (וזר לא יבין זאת).

על חיי נישואים
"היא תתנצל בבוקר. טוב, לא בקול רם, אבל אולי תכין לו ביצה רכה, והוא יבין את המסר".


על ה'אחרי' של חיי הנישואים
"אני לא הייתי מסוגלת לגור באותו יישוב עם בעלי לשעבר. אם הילדים שלנו היו הולכים לאותו בית ספר, בטח הייתי רוצחת אותו. לא יודעת איך הם חשבו שזה יעבוד...".

"צריך לחוקק חוק נגד התרבות של בעלים-לשעבר".


על בריונים (כן, יש כאן כמה כאלה)
"הוא היה גבר. בריון דוחה ושגרתי. לא חסרים כמוהו. עדיף לא לשכב איתם. אבל היא שכבה".

המבנה מיוחד, מן 'רומן מתח בחסות רכילות עסיסית', שחושף אותנו כבר בהתחלה למקרה מצער, כנראה רצח, שהתבצע במסגרת פעילות ועד ההורים בגן הילדים (ובואו נסכים שקיים הגיון מובנה במקרה רצח שמקורו במסגרת כזו).


הסיפור מתגלגל כשיחזור
 לתקופה שקדמה לארוע המצער. מתגלגל, מתגלגל, ותוך כדי, מעלה את סף החרדה כמו גם את מפלס חוסר הסבלנות. למרות שנהניתי מהספר, הסבלנות שלי לא הספיקה על מנת שאסיים אותו רגועה ומרוצה.
שלא תבינו לא נכון, סיימתי, אבל רגועה ומרוצה? לא בבית ספרנו (ואין משפט הולם יותר מהאחרון לתיאור הספר הזה).

הוא נקרא בקלילות, שטוח כביכול (שפה ותרגום טובים), אבל כולל בין דפיו ביקורת ורבדים ציניים נסתרים ופחות. כמו לשמוע רכילות שכונתית, או סיפור מרושע מפי חברה, ולתהות למה באמת היתה הכוונה.


אומרים ש...
או, חוכמת ההמון

"שקרים מסתבכים".

"אנשים לא אוהבים לפספס מסיבה".

"יש להיות מודעים לקיומו של רשע, לעשות את המעט האפשרי, ואז לאטום את הראש ולחשוב על נעליים חדשות", תמיד עובד.


ולסיום, תובנה קטנה ומשחררת, מוקדשת להורי הילדים הקטנים שבינינו.
"בינתיים התחילה המורה של כיתה ו' למחוא כפיים בקצב סוחף, הייתה לו השפעה קסומה ומהפנטת על הילדים שמיד הפסיקו לדבר, הביטו קדימה והצטרפו למחיאות. (בבית זה לא עבד. מדליין ניסתה)."
צודקת! גם אני.


מה שבטוח, שימרו נפשותיכם מועד ההורים.

"זה יכול לקרות לכל אחד".

01 מרץ, 2018

נטע אהובתי / אורית פטקין

וואו!, מכירים את המקרים בהם יש לכם כל כך הרבה להגיד עד שלא ברור איך תתחילו?.

כשטקסט נשמע גרוטסקי (שלא במתכוון), עד שמתחשק לפנות לכותבת ולפדבק אותה בנחמדות על שהכירה, זכרה וזיהתה נכון את כל אותיות האלפבית... כי זה הדבר המוצלח ביותר שמצאתם ביצירה.

לא נראה שיש צורך, אבל אני אמשיך (בשוונג, אם מתחשק לכם לתבל עילגות בקמצוץ סלנג לא איכותי).
אחד האורות הגדולים בספר הזה, היה הגילוי שעומדים מולי 195 עמודים בספירה דיגיטלית. הכוונה ל.. רק! 195 עמודי בבל״ת לא אחראי.

באגף התוכן

מהרגע הראשון נטע לקויה (וזה בלי לדבר על מי שכתב ואישר את הטקסט ההזוי הזה, רק נטע כרגע). לא כמו קלרה הזקנה הדמנטית אותה היא מכנה ״פגומה״ (בבחינת הפוסל, במומו...). לנטע אין סיבה טובה באמת, לשטויות שרצות לה בראש (ומנסות למלאה תוך כך גם את שלי).

לתומי, חשבתי שזה סוד קסמה, שעילגות/ילדותיות /תלותיות וכו׳ הן שעושות אותה למי שהיא וזו אכן הגדרה טובה. אלא שאת מי שהיא, אני פשוט לא רוצה, לא מעוניינת ותודה!. לא לקרוא, לא לשמוע ולא להתקשקש עם נפשה האומללה (כי נפש פצועה היא לא חידוש גדול. לכולנו היתה/יש/עוד תהיה שכזו. אבל נפש אומללה ומיוסרת.. משטויות! זה למתקדמים ו.. לא תודה, אין צורך, אני מהמוותרים).
נטע ׳לא יוצלחית׳ נוראה... אפילו בלהתאבד היא לא מבריקה. אפשר לספור (באמצעות החתכים), את מספר הפעמים שניסתה וכשלה.
טיפת המודעות העצמית שבה, מבהירה את עומק הבעיה. ״תמיד ידעתי שאני נראית טוב, הבעיה היא שאני פשוט פסיכית, בפנים אני פגומה לחלוטין״.

ובאגף הגברי, יחסים מתפתחים מאפס למאה באהבה חסרת הגיון. רצוי עם בחורה שהפכה התאבדות להובי מאכזב... בעלת נטייה קשה לכאוס פנימי ואלרגיה חריפה לכבוד עצמי בסיסי.

ככלל, גברים שמגיעים בתצורת נמושה נמצאים ברשימת הנושאים הקצרה, אותה אין לי עניין לקרוא. לרשימה הלא מכובדת, נכנסים גם גברים מהזן ה׳משחק׳, ׳מקפץ׳ וזה המאמין ש׳לרקוד׳ על כמה חתונות זה לגיטימי, אם יש לך הסבר טוב או סיבה (ולא, חברי הנמושיים, לא קיים לזה הסבר מספק או אחר). אותם יצורים משולים בעיני לסריסים, או עדיף היו כאלה לטובת האנושות ועתידה.

נשים, שכותבות חומרים כאלו, הן בבחינת בלאכס קיומי אחד גדול! (או בלאחס.. אתם תחליטו).

התוכן הזוי, הולך ומדרדר אל תהומות האשפוז הכפוי

בשלב מתקדם בעלילה, מתפתח בליל ארועים הזויים, בהם דמויות מפתח חותכות זו את זו, חלקן מדממות מטאפורית וגם לא, מכחישות ובעיקר נוקמות. נקמה מוגשת קרה, גם חמה ובשלל צבעים. גובה להבותיה לא אמין ואינו תואם את החטא המקורי ומיסתורין על גבול המוזר אופף סיטואציות אלימות. יש כאן כמעט הכל, מן תרגיל בכתיבה שהצורך להתנסות שלח אותו אל רוחות השמיים. מתוק, חמוץ, מתוח, אנרגטי, רומנטי ובעיקר חולני מסתחררים יחד. אם היה ז׳אנר שהגדרתו ׳מבולבל׳, מדובר בספר מייצג בהחלט.
תאורי הסקס משמימים ומעטים יחסית (גם זו נחמה), מטופלים יותר כמו אונס יבשושי מאשר מפגש רטוב ומלא תשוקה. הוא מגיע, מופיע ונשלף, מוצא דרכו בהפתעה תמיד!, מתנועע דו כיוונית באופן לא בטוח, ללא כיסוי ובסגנון ילדותי משהו... בקיצור, נעים...אבל פחות.


בממלכת תאורי הגוף

גופו ענק וצינורו עמיד, גם של השני ככה (כן, כן, ג׳אגלינג צינורות, שמעתם נכון). רגלייה דקות וארוכות ובטנה שטוחה (היא לא אשמה, זו פשוט גנטיקה טובה). וכאן  אני מפנה בקשה נואשת לאלוהי הבנאליות.. אפשר די בבקשה? או אפשר לקבל כאן גיבורים שלא הוכנו אינסטנס סטייל מתוך רשימה ידועה, פלסטית, מוכנה מראש?. קצתי בגיבורי לגו מוכרים, שנטחנו עד דק בכל ספר שני שחרט על דגלו אלמנט בסיסי כל שהוא מהז'אנר הרומנטי הזול.

חזרתיות, מרגיזה! (ואז מה אם זו לא מילה)

״הוא ראה...״(שמחה בשמחתו). ״הוא לא נרתע... ״(זה גבר!). ״הוא עדיין לא...״ (עוד נמושה?). ״הוא מרגיע..״ (רגיש/בנאלי/עם חוש..). ״הוא נשכב...״(אוה, עכשיו יהיה קצת מעניין)... ״הוא מבקש... ״(אוי, Turn off). רגע, על מי דובר? אה, הוא!.... והכל באותו משפט! (היה לי חשוב שגם אתם תהנו).

השפה

לפעמים עברית ולפעמים ׳לא עברית׳ הידועה. חוסר אחידות שפתית מאפיינת, כמו השתקפות לנפשה הלא יציבה של הדמות הראשית. יחד הן מנדנדות ושולחות אותי לתהות מי מדבר? זה ד״ר ג׳קל ״יושב בספה״?, או מיסטר הייד מבקש ״פקחי עינייך למעני״?. שני הציטוטים מגוף הספר, בסגנון שונה, רמה ושימוש כנ״ל.

הטקסטים שטוחים, הדיאלוגים יומיומיים מהסוג הנמוך ביותר, מלווים בהסברים מרחיקי לכת רק על מנת לודא שהבנתי את הירוד שבירודים. למען הסר ספק ואולי תתפלאו לגלות, הבנתי לבד.
אם היתה לי חברה שמדברת כך, מספרת סיפור ברמת עילגות שכזו...לא, לא היתה לי חברה כזו.

משפטי ׳מישהו אמר בבל״ת׳

״אין לי כוונה להתאהב אחרי שהתעוררתי מהסיוט שהייתי בו. סיוט שגרם לי לנסות לשים קץ לחיי. חיי לא הגיעו אל קיצם..״. וואלה?! אכזבה! ואני קיוויתי שסוף סוף הצלחתי לנהל שיחה עם מישהו from beyond. ד״ש לסבא וסבתא... לא הפעם.
״את מלוחה...מהכלור של הבריכה״. אה, זה לא אמור להיות פשוט ׳את מסריחה׳? 
״אולי בהייה בכוכבים תעזור לי לשכוח את מה שקרה כאן כרגע״. לפי רמת התפקוד המוחי, לדעתי את מסודרת עם אבדן הזכרון גם בלי הכוכבים... וה׳בהייה׳? היא אכן חלק מהעניין.
״...דניאל, שמביט בי בחוסר הבנה עוזבת את המקום״. מעניין, ׳חוסר ההבנה׳ שלי הוא דווקא היחיד שנאות להישאר בסביבה. הגיון, שלווה, בינה, סבלנות, ערך עצמי, ניצול זמן נכון... כל אלה ורבים נוספים, נטשו כבר מזמן.
״אנחנו יכולים להיות אנשי שיחה אחד לשניה״. באותה מידה יכולים להיות גם ׳אנשי מיטה׳, ׳אנשי אמבטיה׳, ׳אנשי עשינו את זה כנגד הקיר׳, ׳אנשי.. מוזמנים להמשיך בלעדי. רק קחו בחשבון שהביטוי ׳אנשי הארון׳ כבר נתפס.

במסגרת ההזיה

בלי ספויילר מיוחד, אחת הדמויות היא סופר, שמסביר כי הוא עסוק בפגישה עם העורך שלו (לא מילים שלי). האם לא מדובר בלעג לרש? מי שגר בבית זכוכית? בביתו של תלוי? ועוד שכאלה...
חשוב להדגיש חיפשתי, בחיי שחיפשתי, שם של עורך נכבד בין דפי הספר הזה, כמו בין דפי ״לורי״ מאותו בית יוצר (שגילוי נאות מחייב אותי להבהיר כי אותו לא הצלחתי לקרוא). בשני המקרים, לא מופיע שם עורך.


תחזיקו חזק לסצינת הסיום

שם נופתע יחד מסוף פתוח. מודה שיותר מהכל, הבגרות הספרותית שבהשארת קצוות פתוחים (כך אני רואה את זה), הכתה אותי בהלם מתסכל. אז שאפו! על הסיום המטריד, אם לא על שום דבר אחר.
ומשפט היום.
בואו נקרא לו ׳משפט אופס׳ , כי יריה כזו ברגל, מזמן לא היתה.
״עכשיו אני לגמרי סקרנית לדעת מה הוא כותב. אני חושבת שמה שהאדם כותב בהחלט מאפיין אותו או לפחות מעיד מעט על האופי שלו״.

הישמרו מהלא מודעים לעצמם.

ראו הוזהרתם.

רוצים עוד?