"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

20 נובמבר, 2019

סרוטונין / מישל וולבק

מלבד היותו הורמון חיוני, 'סרוטונין', הוא גם ספר דק מדויק, מהסוג שנשאר ציני, חכם וחזק. מצד שני, הוא עלול לספק חוויית טעם עבש, אבל במובנה הטוב, אם זה אפשרי בכלל. 

מי גיבור של אמא?

הגיבור מתואר כאנטי גיבור בעיניי עצמו, בעיני הסביבה ובעיניי כמובן. הוא ציני, מתנשא לעתים ובעל יכולת התבוננות יחודית במוכר והצפוי, כולל האופציה להוציא מהם את חוסר ההגיון שהצלחנו להתרגל אליו ולעתים גם לפתח כלפיו אדישות רבתי.
זה מעניין, לעתים מרגש ברמת התופעה, אבל גם מעייף קלות.

"אולי לא עשיתי הרבה דברים טובים בחיי, אבל לפחות תרמתי להרס הפלנטה."

קווים לדמותה של אותה דמות ראשית יחידה, יתארו רווק, בעיצומו של העשור החמישי לחייו, שמעדיף את עצמו על פני חיברות לא איכותי וכזה שלא מספק את צרכיו.

"... ואני כבר בן ארבעים ושש עכשיו. מעולם לא הייתי מסוגל לשלוט בחיים שלי."

צרכיו אגב, מלבד השתוממות אזורית בנושא תרבות צרפת/ספרד, ימולאו באמצעות אישה (לעתים רחוקות), חומרים פסיכיאטריים (בקביעות) ומלונות שניתן לעשן בהם (אם שפר מזלו).

ממקומו השלו עד יבש ולאחר שמולאו אותם צרכים, הוא מיטיב להעביר ביקורת על הסביבה ועל עצמו, ומלמד שיעור חשוב על ההליכה עם הזרם (או עם העדר אם תרצו), אל מול ההליכה נגדו.

"היה לי אידאל והתחלתי לבגוד בו."

לעתים, כמו כדי להעיר אותנו, יזרוק כאן וולבק אמירות חצופות וינפנף בביטויים גופניים ארציים, מיד אחרי התקף ניתוח פילוסופי מוחץ.
וכשדמות הגיבור/האנטי גיבור, הוא יצור מיני מצד אחד ונתון בכבלי הסרוטונין שלא מאפשרים לו לפתח ליבידו כהילכתו, עיסוק בנושא בתוספת מבנה ספרותי, יצרו מתווה מעניין, מיוחד וכאמור, כזה שבעיקר משאיר אותי ערה.


מעמד האין אישה

הוא לא זקוק לאיש (או אישה), אבל 'נשים לא נזקקות', כביכול, מרצפות את מהלך חייו, ותקופות חייו מוגדרות עפ"י שהייתו במחיצתן.

כאן ניפגוש באבסורד שמתאר את חוסר הצורך וחוסר הרצון, אל מול חוסר היכולת לחיות לבד ונשתכשך בביקורת, כלפני החברה וכלפי עצמנו כולנו.
כי אחרי הכל, 'סרוטונין', הוא ספר על הגבול הפילוסופי, או כזה שעבר מזמן את הגבול. אין בו עלילה סוחפת לתפארת. אבל הגיגיי הדמות הראשית, אותו מספר יחיד, יספקו כאן הרבה עומק וחומר למחשבה.

"האם יכולתי למצוא את אושרי בבדידות? אני חושב שלא. האם הייתי מסוגל להיות מאושר באופן כללי? שאלות מהסוג הזה, אני חושב, עדיף לא לשאול."

כחלק מיחסיו העגמומיים עם המין הנשי, ניתן למנות גם את אלו שהיו לו איתי. כי עם הגיבור של וולבק ועם ספרו, פיתחתי יחסים הפכפכים. מן כן/לא, ספרותי שמשך אותי אל לב לבו של הטרוף הרגעי וזרק אותי החוצה ממנו ואל מנוחה במחוזות עדיניים יותר. בקיצור, הוא לא רע, אבל קראתי בהמשכים, עד שנשברתי לאור דכאון מתמשך, הכולל Name Dropping אכזרי, של מקומות ומושגים היסטוריים. 
יחסינו תמו בטרם עת.

ואנחנו, אולי גם לנו, ממש כמו לאנטי-גיבור של וולבק, יועילו חוסמי הסרוטונין.
שיהיה לכולנו בהצלחה.

05 נובמבר, 2019

מה יש לאהוב בדורון / מירב הלפרין

אולי חיפשתי יותר מדי, אבל לצערי 'מה יש לאהוב בדורון', לא סיפק את הקסם המצחקק שסיפקו ספריה הקודמים של מירב הלפרין (שגם ביניהם, לטעמי, קיים הבדל ניכר).

ואפילו שברמת העלילה, הוא עמוק יותר מקודמיו ומצויד בעלילה קיצבית, הוא חסך ממני את הצחוק המתבקש לו חיכיתי כל כך. 
העובדה שהכתיבה עמוסה בעברית עכשיוית וטובה, הייתה אמנם נקודת אור, אבל לא הצליחה, לעורר בי עניין מספק.

למה ככה?

מהרגע הראשון משהו ב'מה יש לאהוב בדורון', מופץ לעולם טרחני מעט (ומדי).
הדמויות מוכרות בסגנונן ואין הבדל מהותי, לטעמי, בין גיבורת ספריה הקודמים של הלפרין ובין האחרון. מעבר לזה, משהו בהתבגרות הפולניה המעייפת עד מייגעת, עייף גם אותי ובעיקר, סיפק More of the same ביחס לספרים הקודמים (ואולי פחות).


למה שוב?

הדמויות סטיגמטיות להפליא, כשהאשה מטפחת בטחון עצמי נמוך להתפאר, והגבר מטפח כרס.
הוא כמובן, אינו מודע לעצמו, היא, תנתח עצמה עד עומק הקרביים
, תוך התבוננות רגעית בראי.

"אישה מאוהבת היא שק של חרדות, טירוף ואנרגיה. המון אנרגיה..."

מכאן מתחיל מסע הזוי, שנע בין חיפוש משמעות, לחיפוש אחר זוג שיסכים לקחת חלק ב"חילופי זוגות" עפ"י הספר.
כולם כאן מחפשים עד לא מוצאים, ואנחנו מצטרפים לסחרחרת (קרוסלה) מדויקת, של חיפוש-הזוי-חסר-סיכוי, עם יותר מדי נסיונות מתועדים.

"הוא בעלי. למה אני צריכה לאהוב אותו?"

"מה אהבה שייכת לנישואים."

לאן מועדות פנינו?

"מה יש לאהוב בדורון?", גרם גם לי לתהות בעניין אותה שאלה בדיוק וחבל ששם הספר הוא כמו הרמה איכותית, להנחתה שקשה להתעלם מקיומה.
יש כאן להג על אהבה שלא הגיעה לכדי מיצוי, נישואים שמוצו מזמן, יחסים קיימים/לא קיימים/מיותרים וילדותיות מוגזמת, שיחד גרמו לי לרצות להיפרד (והפעם לא מבן הזוג, אלא מספר אחד ירוק במיוחד).

"תזכרו את זה: שעמום מוביל להתאהבות" וגם להיפך, ככל הנראה.

איך זה קרה לנו?

בשלב הזה, תהיתי ביני לביני, איך יתכן שספרים פחות טובים (בעיני), לרוב מוציאים ממני חוויה קוצנית עד עוקצנית במיוחד, ואחרים שדעתי עליהם זהה, מצליחים לחסוך (ממני ומעצמם), את מופע האיימים של דעותי המשתלחות.
כמסקנה, נראה כי הראשונים סובלים מריח זלזול בוטה, או ארומה ירודה, שמונעים יחד, חווייה הגיונית, ספרותית ובעיקר טובה.

לא כך קרה ב"מה יש לאהוב בדורון?". 
כי הספר הזה ניחן בעברית טובה, עריכה רהוטה ושימוש ציני ומדויק בנבכי השפה העברית של ימינו.
כאן, לטעמי, משהו פשוט לא עבד.
הרעיון נחמד, לביצוע, בלשון המעטה, לא התחברתי.


"מה יש בזוגיות שמוציא מנשים את הצד המכוער הזה?"
שאלה טובה.


ולגבי השאלה המופיעה על הכריכה,
לצער
י, לא תתפסו אותי עונה.

רוצים עוד?