ליידי צ׳יל / סיגל אביטן

אם נצטרך לסכם (ובעצם רק התחלנו), ספרה החדש של סיגל אביטן עוסק בגלים. 
יש בו גלים של אהבה, הערכה (אולי הערצה), גלים של שנאה וגם אכזבה ומעבר לכל אלה, מככבים כאן גלי החום.

כי ׳ליידי צ׳יל׳, עוסק בין היתר, בגיל המעבר הנשי (המנאופוזה וגם המונח הזה, כמו דברים אחרים, נשמע טוב יותר באנגלית). הוא מתערבב בטירוף הקטן/גדול שתוקף נשים בתקופה זו ומוכיח שבהחלט ניתן לתלות באותו טירוף את האשם לכל פעולה חסרת שחר או היגיון בסיסי.

ככה זה כשלפי סיגל אביטן, כולנו הופכות בשלב כל שהוא, לְחַיות פסיכולוגיות, שלא לומר פסיכיאטריות לעתים (נשאר רק לקוות שהמציאות אופטימית יותר).

מי בלש של אמא?

׳לידי צ׳יל׳ מתחיל (וממשיך), כסיפור בלשי. אבל התעלומה הבלשית כביכול, משחקת כאן תפקיד משני, אחרי מסכת קשרים חברתיים, רומנטיים ומה שביניהם.
התחברתי אליו ואהבתי אותו.
אביטן משכילה כאן לבנות דמויות איכותיות, שמספקות מונולוגים מעניינים עד חשובים.
אותם מונולוגים מגוונים במספר אמירות שרציתי להמשיך לשאוף ולקרוא עוד ועוד.

״כשהנכון מגיע הוא מנמיך רעשים, מסדר לך כרית לידו ואומר, ׳שימי ראש׳.״

הדמות הראשית (נשית) של אביטן, מוצלחת, אהובה, דעתנית ונבונה. אבל אפילו ככזאת, היא מצליחה לראות בעצמה בעיקר את הקשיים. אחרי הכל, אין נשי מזה.

נשי זה אישי

״אשה זה לא שלך, זה איתך, או שלא.״

יש בו ב׳ליידי צ׳יל׳ מסר מחבק לנשות המין האנושי בימיהן החמים והבנה עמוקה למצבן (כולל טרפת עונתית מוכרת לכל, כמובן).
הכל ראוי לצחוק ומטופל בהומור איכותי (גם עצמי), שמסופק כאן בליטרים.

קצת כנות לא תזיק

ממש כפי שאהבתי אותו, אני מבטיחה להשתנק מפליאה, אם יתברר שגברים מצאו בו עניין (את האפשרות שיאהבו אותו ממש, אני מתקשה לדמיין).

״אף גבר לא רוצה ליד האשה שלו גבר שמצחיק אותה.״

כי ׳ליידי צ׳יל׳, איכותי, בוגר, מצחיק, עצוב, אינטלינגנטי ומובהק בנשיותו.
אם אתן נשים, קחו אותו איתכן, שבו ותהנו (וככל שאתן רבות בשנים, כך עדיף).
אם אתם גברים, הימצאותו של כרומוזום Y, מיותרת במקרה זה ותקשה עליכם להתחבר. 
ראו הוזהרתם.

צ׳יל ליידי צ׳יל.
ניפגש בין גלי החום.

אנונימיות מובטחת / גריר הנדריקס ושרה פקאנן

זה סיפור שיתגנב אלינו קטן-קטן, כמו ניסוי באנושיות שהשתבש עד אימה ותוך כדי, ישאיר אותנו חשופים לאלוהי הפסיכולוגיה.
בדרך, נהנה כמובן מהנסיון להבין את תחושותינו, מעשינו וההגיון שמאחוריהם ונתפתל בין שאלות על מוסר ומחירו של השקט (גם של האמת).
בסה״כ, נעים.

״אני לא פוחדת מזרים. למדתי שפרצופים מוכרים עלולים לגרום הרבה יותר נזק.״

ואז, כשניתן את עצמנו לסיפור, פתוחים ומשוחררים, נגלה שמישהו עיצב לנו קבלת פנים מיוחדת והיא מלחיצה, תובענית ואולי כבר לא שווה את החוויה.
אבל היא כן, ברור שכן.

כי ב׳אנונימיות מובטחת׳, כולנו ניצבים וכולנו חלק מאותו ניסוי פסיכולוגי שמוגש לנו למנה עיקרית (אם נרצה וגם אם לא).
תובנות עמוקות, שכר ועונש, אנושיות בווליום גבוה, מתיחת גבולות הממוסר והתייחסות למגבלות הכח והמוח האנושיים, כולם ישמשו כאן בערבוביה הזויה עד קסומה.

״לכתוב על מחשבות כמוסות זה כמו לשטוף את האיפור ולראות פנים חשופות.״

היינו צריכים לדעת

הנדריקס ופקאנן עושים את זה שוב והפעם, טוב מבעבר.
ממש כמו בספרם ׳הבעל של שתינו׳, הם לוקחים את חוקי הפסיכולוגיה וגבולותיה ויוצקים באמצעותם סיפור אנושי ומפותל שמוכיח (שוב) שכולנו קצת מוגבלים, הרבה מעורערים ובעיקר גובלים לרוב, במצב פסיכולוגי מטריד.

יש פה אישה, גבר, עוד אחת וגם אחרת. כולם חלק מתסבוכת יחסים/לא יחסים.

אלא שבניגוד לקודמו, ספרם הנוכחי מקצועי יותר, מהוקצע יותר ובעיקר משאיר יותר שאלות פתוחות כחומר למחשבה.
תוך כדי קריאה, ננוע בין הזדהות עם דמות אחת ובריחה מאחרת, כשבסופו של דבר, אם נשפוט ממקור הציפור, כולם מוסריים וגם לא, בהתאם לקלפים שחולקו להם במשחק הזה שנקרא חיים, אנשים וחיי נישואין.
יש כאן שליטה וגם חוסר ובין היתר, שולטים קצת גם בנו, הקוראים.

״הכל כל כך הולם ומדויק ולא שפוי.״

מי שקרא את ׳את׳ (YOU) של קפנס, יגלה כאן סגנון כתיבה דומה. כזה שקצת מחזיר אחורה.

וכמו במקרה של אישפוז פסיכולוגי למי שאינו זקוק לכזה ונקלע אליו במקרה, העובדה היא שכל מה שתאמר להגנתך, יראה כאילו אתה מאושפז לגיטימי מן המינן, שמנסה להוכיח שהוא לא.  

״לכל אחד יש מחיר. שלך טרם נקבע.״, כן, גם זה.