"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

צבע החלב / נל ליישון

"אני לא טיפשה. ולפני שתגידי אני גם לא איטית. אני בכלל לא כל מה שאתם אומרים עלי."
צודקת, היא לחלוטין "לא כל מה" שחשבתי עליה גם אני, והיא הרבה הרבה יותר.


מדובר בספר עילג עד אימה, כשהדמות המרכזית תופסת את המקום הראשון על במת העילגות הכל כך מכוונת הזו, ומסיבות טובות כמובן.
עילגות שכזו ילדותית עד פגועה, מתארת את הדמות המדוברת טוב יותר מכל סממן אחר, ותוך כדי, היא גם נוגעת ומעירה בי נימים רכים של אמפתיה לא אופיינית.
מה שמבהיר שמישהו עשה כאן עבודה רגישה, מדוייקת, מיוחדת ופשוט טובה.


- "אני יכולה לשמוע בקול שלך שאת אוהבת אותו."
- "אני לא יכולה להחביא שום דבר בקול שלי, גברת
."



"אני איכרית"

כן, בהיעדר ביטוי מדוייק יותר, זה בדיוק מה שהיא. צעירה בת ארבע עשרה, מבית יבשושי, קשה יום וקשוח מתוך כך, שמגדל ילדים לצורכי מחייה והאכלת ילדים (מן הגיון שכזה).
אם בהתחלה האמנתי שמדובר בדמות פגומה ובעייתית, הרי שמהר מהצפוי מתברר שהיא ילדה-נערה נבונה וחדת לשון, הסובלת בעיקר מפיגור סביבתי (וזה כידוע ניתן לשינוי (לפחות חלקית).
בהתאם ויותר מכל דבר אחר, 
הספר הזה מזכיר אלמנטים מרכזיים  ב'פיגמליון' של ג'ורג' ברנרד שו.

מלבד חוכמת חיים פשוטה וייחודית, וכיאה ל"שנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחת למושיענו..." נקבל כאן גם תאורים כפריים, חוכמת פרי, שדות רחבים וחיי משק דלים עד מסעירים (אבל בסתר).


"ספרתי את כולם. היה עשרים וזה מזל לא טוב כי ביצים צריכים להיות תמיד מספר לא זוגי אז שמתי אחד בחזרה מתחת לתרנגולת ואז היה תשע עשרה."


אהבתי את הדקויות, את המנעד העשיר של חוכמת החיים הכפרית, מהסוג שהתרחקנו ממנה לפני עשורים רבים, (אולי אפילו מאות) ואת ההומור הציני לעתים.

- "תיזהרי לא לעבור את הגבול, הוא אמר, שלא תהיי נערה פוחזת."
-
"אני יכולה להיות משהו, שאלתי, גם אם אני לא יודעת מה זה?".
- "אני חושב שכן, הוא אמר. השועל יכול להיות שועל בלי לדעת שהוא כזה."
- "אני לא שועל."


"כל בנות האיכר הן פיקחות כמוך? היא שאלה.
"לא הבנתי מה אמרת, גברת."



שפה היא יותר משפה
מפגש עם שפה עילגת לרוב מזיק לבריאותי (והרופא לא ממליץ), אלא שכאן קרה משהו אחר. מיד כשהבנתי כי העילגות מקורה בבחירה מודעת, וסגנון הדיבור הנמוך, בא לתאר ולבנות דמות ייחודית, נרגעתי. מיותר לציין שלפני התובנה המסעירה, היה פחות נעים לשהות בסביבתי (אבל זה עבר מהר).

בסופו של דבר, נראה כי יכולת ההתעלות, הדילוג מעל הצורך להעיר ולפרש, בכל הקשור לקטעי טקסט עילג, הם תרגיל ייחודי ומעניין שלא יצא לי להיתקל בו עד היום.

ובנימה אישית
"צבע החלב" התחיל רך, נעים ופסטורלי (כי כשמישהו אחר עובד בשדה, אני לרוב לא מזיעה), אבל המשיך צורם עד הופך בטן לקראת סופו, כשאלמנטים א-נורמטיביים משתלבים כביכול בקלילות, בעלילה.

בסוף, נשארתי בעיצומו של ויכוח עצמי סוער, ביחס לרמת ההיזדהות המקובלת עם הטקסט המדובר ותוצאותיו.

בקיצור, מעניין עד מרתק לבדוק את גבולות מצפוננו דרך עיניי ילדה -נערה נבונה, עילגת, עשירת מחשבה ודלת שפה.

"אנשים אך פעם לא רואים את הרע... שהוא קרוב אליהם. כמו חזיר ששוכב בתוך החרא של עצמו." 
ומי מאתנו יכול להתווכח עם זה?

'צבע החלב' הוא מסע בזמן ובמחילות המצפון, שבהחלט שווה קריאה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה