"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

27 אפריל, 2019

החומות / הולי אוברטון


פשוט וטוב.
מדובר בספר מתח נטול יומרות, שמספק את הסחורה בגדול ובצניעות.

"איך אהבה נהיית מעוותת כל כך?"

לפני הכל, הספר הזה תואם את אחת מהנחות היסוד שלי, 
שמבטיחה שכשנראה לכם שהכל טוב, סימן שרע מאוד באופק.
כי טוב הוא ידידותי מטבעו והוא תמיד מביא איתו איזה רע הכרחי.
כמה שלא תנסו ולמרות שאתם כבר יודעים שהוא יגיע, עד רגע האמת, לא תדעו בודאות מה מתקרב.
ממש כמו בספר הזה.


כשההפתעה תוקפת

"היא הצטערה שלא היה סימן מזהה כלשהו, דרך כלשהי לדעת מראש."

הוא מתחיל עדין עד נעים, מתרומם לגבהים ונשאר בהם, משמר מתח עד העמוד האחרון.

- בשלושה! מקרים שונים במהלך הקריאה, חשבתי שהגעתי אל הפיק הספרותי.
- בשלושה! מקרים שונים, חשבתי שמכאן אני יודעת מה יקרה, כזו אני, מבינה, יודעת ואין באמת דרך להפתיע אותי.
- בשלושה! מקרים שונים במהלך הקריאה, טעיתי, הופתעתי והתקשיתי להרגיע את פעימות הלב ההיסטרי שבתוכי.


"כולם משחקים תפקיד מסוים... יש אנשים שעושים את זה טוב יותר מאחרים."

קצב לב מואץ

"כמה אנשים מנהלים חיים סודייםמיהם המתעללים ומיהם הקורבנות?"

כשהמתח נבנה איכותי, והפחד לא נובע מדמות אימתנית שרודפת אחרי במדרגות, אלא ממצבי קיצון/לא קיצון, כאלה שיכולים לקרות לכל אחד (ובעיקר לכל אחת) מאיתנו, אני נשארת (גם כשמתחשק לצעוק ובעיקר לברוח).


כי הגברים כאן נורמטיביים למראה והנשים יפות, אבל לא מדי. הן  מסעירות, חכמות, הגיוניות ואוהבות (אבל לא מדי), ממש כמונו.
"החומות", מספק את סממנים של מציאות מוכרת, עכשיוית, שמצאתי את עצמי משתקפת בה בקלות, כזו של ספר מתח איכותי שקל להאמין בו וקל להילחץ בהתאם.


האישה שהיא כולנו


יש כאן אישה איכותית, אהבת אם חד הורית, שמנהלת את עולמה באומץ לב. תוסיפו אהבה זוגית, הורה חולה ומבוגר, הזדמנות שנייה וזוועות אחרות וקבלתם הצצה צרה לספר איכותי.
יותר מזה, ממני, לא תקבלו.


"היא לעולם לא תהיה חופשייה." טוב נו... מי כן?

25 אפריל, 2019

נערת יום הולדת / פנלופה דאגלס

קיוויתי לספר מרענן, כזה שיחדש לי וישאיר אותי עירנית ומעוניינת.
במקום זה, זכיתי בקלישאות לרוב ובספר שהכריח אותי להשתמש במצבורים סודיים של סבלנות נדירה.

הכל, פשוט כי עד שלב מאוחר מאוד, לא קורה שם שום דבר שדרש ממני להישאר ערה.
מעל חמישים אחוזים מהספר הזה, מספקים המתנה למשהו רומנטי עד אימה, שאולי (ואולי לא) יקרה בעתיד.
כל כך הרבה "כמעט", שכמעט ונטשתי בטרם עת.


בסוף (או לקראתו), העלילה מתעוררת לחיים ואז מתעייפת חזרה אל הבנאלי/הנוטה למיותר.


החלטיות היא שם המשחק

גיבורים חסרי יכולת להחליט, אני אוהבת פחות וכן, לא, כן, אולי, לא וכו', לא מספקים דמויות ספרותיות איכותיות (ובואו נסכים שבדמויות בסיסיות אין לי באמת צורך ולהשתעמם, אני יכולה גם לבד, בבית. בשביל זה לא קוראים ספר).


טיפת מציאות,
או גברים, הם גברים, הם...

כמו בהרבה ספרים מהזן הפחות איכותי, הדמויות כאן לא בוגרות מספיק. בהתאם, הן לא מדברות, לא מלבנות בעיות, ומייצרות עמודים על גבי עמודים של ספקולציות שהיו נפתרות תוך דקה בעולמם של אנשים בוגרים (מהסוג שיודע לשבת, לדבר יחד ולפתור מחלוקות).
יודעי דבר קוראים לזה forced drama.


מצד שני, המסקנה המתבקשת מהספר הזה, היא שגברים נוטים להישאר ילדותיים, בכל גיל בו נבחן את יכולות התקשורת שלהם ותמיד יתקשו לדבר, להסביר ולהגיע להבנות בשיחה פשוטה.


אז אולי הספר הזה בכל זאת נוגע במציאות.


מי האחראי/ת?

באגף התרגום נראה שהעבודה שנעשתה כאן פחות מקצועית מהמצופה וסביר כי עריכה איכותית (או סתם מקצועית) היתה משפרת גם את עבודת התרגום הנוטה לבינוניות.

"כששפתיו מתרסקות על שפתיי", 
"פיו מתרסק שוב על שלי." חזרנו לאתר ההתרסקות הבנאלי.

"האישה הזו יכולה לזרום עם כל עלבון." "אשתי עומדת להיות מישהי שיבוא לי עליה..." עברית זה לא, שפת בלאכס לעומת זאת...



"שיושבות בשולחן". מעדיפה לא להגיב על זה (ולא לערבב עברית עם 'לא עברית' לתפארת).

"ממששת עם ידי" עם מה עוד אפשר למשש?

"זה לא היה כמו שאמי עזבה." אני רוצה לקוות שסתם נפל הכ' והכוונה ל"כשאמי". אחרת, מצב התרגום כאן עצוב, עצוב.


"מוציאה כוס מהארון, מהדקת אותה אל מתקן המים.." איך מהדקים כוס? (מישהו התכוון ל'מצמידה'?).

"כל המקום המזורגג הזה הוא בסכנת שריפה שרק ממתינה לקרות." אז כן, אני מכירה את המשפט באנגלית (מינוס ה"מזורגג" המיותר כמובן), אבל זו לא אנגלית (מצד שני זו כנראה גם לא ממש עברית).


אחרי הכל, נראה שגם המקור לא שואף למדליה בתחום ההגיון


"לפתע הוא תופס את אחורי ומרים אותי, מכריח את רגליי לעטוף את מותניו. הוא מצמיד אותי אל הקיר, מציץ עלי ומניד בראשו. "את לא הולכת לשום מקום". ואז הוא מתקרב שוב...". לאן הוא הלך? יש יותר קרוב מזה? "העור שלו בצבע ירוק כהה", כי סתם 'ירוק'/'חיוור', זה לא אמין?

"אני מנתק את הטלפון לפני שיש לי הזדמנות לחשוב על זה עוד, או גרוע מכך, לשקול מחדש."


בקיצור, הרוב בינוני עד שטוח ומזל שלא כך הדברים כשמתארים את השרירים הנדושים של הגיבור, או את מותניה הצרים עד אימה של הגיבורה.
על זה שהוא רב קעקועים והיא בלונדינית שופעת, תחסכו ממני את הצורך לדבר.


אה, ובמילה 'נדוש' השתמשתי כבר?

אחכה לך במוזיאון / אן יאנגסון

מדובר בפרוזה במבנה מכתבים, שתואמים להפליא את הקשר האיטי המתפתח בין הדמויות.
הכל בסגנון 'אתה תשלח מכתב'.... 'אני אשלח בעקבותיך' ולאט (ממש לאט) אולי נבנה משהו אנושי.


סיפור המסגרת מתאר אישה בריטית כבת שישים, שלמרות שהיא עצמה עדיין לא היסטורית, היסטוריה משום מה מרגשת אותה עד אין קץ, ומלווה אותה בחייה שנים רבות.
סוגייה (היסטורית, איך לא?) מסויימת, מביאה אותה להתכתב עם אוצר מוזיאון מדנמרק, בו מוצג שריד אדם מתקופת הברזל, שמעורר את דמיונה.

מפה לשם, רצף מכתבים ביניהם עובר מעיסוק היסטורי, לעיסוק בטבע האדם, חברות ואהבה מתוך כך.
היא נשואה, הוא אלמן ולא תמצאו ביניהם רומן רומנטי מהזן הנוזלי (או בכלל).
אבל תוכלו להתערבב בחברות לחיים מתוך הבנה עמוקה, וקשר מהסוג שקצת קשה להסביר (ואולי גם לא צריך).


"אני לא יודעת אם אתה מתחיל לכתוב כמוני. אין לי מושג איך אני כותבת. המילים פשוט נשפכות אל הדף. כשאני קוראת את המילים שבהן אתה משיב לי, הן נשמעות כמוך, מזמרות לצלילי מנגינה שהפכה מוכרת לי, ומתוך כך מנחמת."

בתוך סיפור המסגרת מצויים כאן סיפורים קטנים-גדולים, פרורי חיים, הורות, זוגיות וכל מה שתעלו על הדעת כמעט.
זה עושה את המפגש מעניין מעט, אבל גם מתיש, רב נושאי וכזה שדורש לפעמים לדפדף קדימה אל הסיפור הטרחני הבא. 

אבל...

אז כן, "אחכה לך במוזיאון" לוקה בצורך טרחני מעט להסביר, לתאר ולהעריך (ולהאריך גם), כולל עיסוק בפרטים קטנים, עד בלתי חשובים בעליל. מתוך כך, הרגשתי לעתים שאני (קצת כמו הדמויות), חופרת בטקסט ומשתדלת לחשוף בדרכי, את החיבור האנושי, המעניין והחם (אך הדל משהו) שבין הדמויות.


עדינות בלתי נתפסת

יש כאן משהו עדין, מסתפק במועט ושמח בחלקו (לרוב), כשנוצת פסיון שנשלחה מרחוק, משמחת אדם בחייו השיגרתיים עד יבשושיים.
קראתי, ראיתי, הבנתי ולצערי, אפילו משהו מכל זה, לא נגע בי ממש (ואולי אני פשוט צינית מהמקובל).

לרוב אני נחושה בדעותי, אבל כאן הצלחתי להתבלבל.
אז בואו נבהיר ונסייג, שבחווייה שלי, התוכן כאן, לעתים מעניין עד מסתורי ולעתים יבש וחצצי.
מה שבטוח, התרגום איכותי, כיאה וכמצופה מבית ההוצאה.


בינתיים, מצטערת, עברתי לנמנם לי בשנת החורף, אולי אחזור באביב.
אל תחכו לי במוזיאון.

בתו של מלך הביצה / קארן דיון

היא שרדה את התופת כשגדלה בביצה עם אביה ואמה, שנחטפה לחסותו בהיותה נערה. וכל הוויתה, נצר לאותה נערה חטופה ולגבר אגרסיבי, מתעתע, ממוצא שמחובר לטבע ומגלה נטיות סוציופתיות.

"פסיכופתים כמו אבא שלי ניחנים לא פעם בקסם אישי רב."


הוא מגדל אותה כמרכז עולמו (כל עוד העולם מובנה על ידו) והם מתקיימים יחד בתוך ביצה טובענית (תרתי משמע), רחוק מציויליזציה.

זה סיפור שאם נחפש בו ממש, נמצא קרעים מסיפורי הזוועות על נערות שנחטפו ללא סימן והתגלו נטושות בביקתה מרוחקת, אוחזות תינוק, או יותר.


"גם אם נדמה לנו שהיינו נאבקים כמו חתולי בר, רוב הסיכויים שהיינו נכנעים, וככל הנראה בשלב מוקדם מאוד.כשהנסיבות הן כאלה שככל שנאבקים כך נענשים בחומרה, לא נדרש זמן רב ללמוד שמוטב לעשות בדיוק את מה שדורשים ממך. זו לא תסמונת שטוקהולם; פסיכולוגים קוראים לזה חוסר אונים נרכש."

במקרה זה, קשה להבין אם מדובר בסיפור אמיתי, אבל הוא ריאליסטי, חזק ולא מתנחמד, לכל הפחות. כי מעבר לעלילה הזויה עד קורעת לב, יש כאן דמויות שמתפתחות, הבנה מרתקת של חוקי הטבע (שכנראה לא תהיה לי לעולם) ונחישות יוצאת דופן (שגם אותה, אני בספק אם אסגל לעצמי, אי פעם).
אבל יותר מהכל, יש כאן שילוב של הווה מלחיץ עם עבר מקומם, מסעיר ועולה על כל דמיון.

"זאת היתה הפעם הראשונה מני רבות שברחתי. ובמובן מסוים אפשר לומר שמאז לא הפסקתי לברוח."


מציאות מעוותת

"הייתי צופה בו פרק זמן ממושך אחרי שמצאתי אותו, ומדמיינת איך זה יהיה לירות בו במקום בעץ שלידו. איך ארגיש אם אהרוג את אבא. מה אמא תגיד שכשתגלה שעכשיו אני ראש המשפחה."

לא מדובר בספר קל לבליעה והדמויות בו רחוקות מלהיות רכות ונעימות.
למרות זאת, באופן מפתיע משהו, קל עד מאוד להזדהות איתן, מכל כיוון שלא נסתכל.


הפסיכולוגיה כאן מרתקת, אבל לא תמצאו אותי מגדירה את 'בתו של מלך הביצה', ספר מתח פסיכולוגי.
כי למרות שפסיכולוגיית החטיפה, הישרדות והחיים המנותקים, השאירו אותי עירנית עד מאד, 
המתח ברובו, לא נגע בי. 

"דברים רעים קורים. מטוסים מתרסקים, רכבות יורדות מהפסים, אנשים מתים בשיטפונות וברעידות אדמה ובסופות טורנדו. הרוכבים על אופנועי שלג מאבדים את דרכם. כלבים נורים. ילדות נחטפות."

בכל מקרה, היה מעניין עד מרתק לרוב.

24 אפריל, 2019

יום השנה האחרון / ליאן מוריארטי


תעלומה.
הספר הזה הוא תעלומה שמחזיקה מים, מחזיקה סיפור והכי הכי, ה
חזיקה את הסקרנות שלי עירנית, ממש עד סופו (אחרי הכל, לא מדובר במשימה הקלה ביקום).



הוא מתובל בתבלינים משפחתיים מתוקים, מרים ואולי כאלה שהחמיצו עם השנים. ממש כמו המיתולוגיה המשפחתית שנבנתה לפני כשבעים שנה וראש המשפחה דואגים לשמר באדיקות.
יש שם ריח ים וניחות כפרי ואיזה טעם אוסטרלי מגוון שתמיד נעים איתו (בדיוק כמו בספרים האחרים של מוריארטי).

מי אמר 'סבתא' ולא קיבל?

ליאן מוריארטי היא שם דבר לספרים נשיים, שנעים בין אוסטרליה המזדקנת, לפולנייה הקטנה וגם כאן, כמו בספריה הקודמים, הדמויות הן בעיקר נשים (הגברים תפאורה) שרובן הזכירו לי את סבתי הפולנייה בתצורה זו או אחרת.

"אם הגב היה כואב לה ככה כשהיתה בת עשרים היא היתה נתקפת היסטריה ודורשת משככי כאבים ותה למיטה, אבל התברר לה שבגיל שמונים פלוס איש לא מופתע במיוחד שכואב לך. את אולי חושבת שזה יוצא דופן, אבל את היחידה." 


למי קראת פולניה?

ושלא תבינו לא נכון, תמיד נעים להיזכר. אני רק מציינת עובדה, כדי שתדעו לאן נושבת הרוח. כי אחרי הכל, מדובר בסיפור חמים, נעים, עם ריח של מרק עוף ופולקה בגוון מכובס (ואחרי שחווינו תחושות שונות ומשונות על עוף לבנבן, או קרפיון ממולא חבוש גזר, נוכל להתקדם).

"אין פלא שכואב לך, אין פלא שאת מתה. את זקנה. זה מה שאמור לקרות. לא אכפת לנו שאת שוכחת שאת זקנה. אנחנו יודעים שאת זקנה."


משפחתולוגיה אדירה

יש כאן הרבה דמויות, כולן מתגלות עגולות, מלאות ונעימות לליטוף.
הסיפור משפחתי, מתחיל קורע לב וממשיך עוד יותר.

"יש משהו כל כך לא מכובד בלהיות רווקה כשאת נושקת לארבעים. זה כבר לא זוהר או משעשע..."

כי מה יותר קורע לב מרווקה מזדקנת שמעוניינת בילדים, בדודה עתיקה עם בעיות שליטה (מהסוג שמהן בוודאות סבל גם נפוליאון) וביניהן סלט משפחתי, כמו שרק שבט רב דורי מסוגל להפיק (וכמה כיף, כשכל האושר המשפחתי הזה, נמצא אצל מישהו אחר).




עבודה טובה... לרוב

הכתיבה טובה כתמיד והתרגום סביר פלוס, למעט מספר 'נפילות' של עברית/לא עברית בסגנון "סופי יושבת בנוחות רבה בספה", שחזרו מספר פעמים וחבל (ושמישהו יסביר למתרגמת שזה לא נשמע טוב).

מי חכם של אמא?

כיאה לספר משפחתי/סבתאי, יש כאן מגוון משפטים  טבולים בחוכמת חיים והרבה הומור מהזן העצמי וגם על אחרים (כי "אין שמחה כמו שימחה לעד" כבר אמרו לפני).

"אנשים יחשבו שזה מוגזם או איטלקי, אם תתחילי ליילל על זקנה שמתה. את אמורה להגיד דברים כמו 'נו טוב, היו ל החיים ארוכים וטובים.' "

התחממתי בו ולמרות שלא מדובר בספר מופת, הוא עשה לי טוב וכמו שיחה עם זקנה חכמה, יחזור אלי ועוד יצוץ ברגעי מפתח.

אני בטוחה.

14 אפריל, 2019

אתגר / אורי עידן

וואו, אני מתקשה לדבר.
ואם הצלחתי, מן הסתם יצא לי בליל של מילים סמי-ספרותיות, אם בכלל, שמנסות להסביר סיפור פשוט עד רדוד באמצעים לא אמצעים (קצת כמו הספר הזה).

יש כאן חיבור ילדותי, נוסח גילאי העשרה המוקדמים, שנוטה להסביר מדי ולתאר פחות, את הסיטואציות המשמימות שנבחרו.

מי אני? מי אתה?

פגשתי כאן דיסאונאנס בלתי אפשרי, בין התנשאות ספרותית (כזו המסבירה דברים שאין צורך להסביר) ובין סיפור נמוך עד מתיש, מזן ספרות הנוער, בואכה חיבור מבית הספר היסודי (כזה שמיוחס לכיתות הנמוכות). 
אותה התנשאות שביצבצה מבין השורות, ליוותה אותי לאורך הקריאה, תוך שהיא גורמת לי לתהות למה.
למה זה כתוב ככה?
למה נבחר הטקסט המיותר?
והאם הדמויות הפלקטיות והנושא הסקסיסטי, הם הומאז' לסרט פורנוגרפי מתחילת שנות השמונים (אולי שבעים?).


כי יסלח לי הכותב ושאר המשקיעים בספר המדובר, לכל אורכו חיכיתי שאשת עסקים מצליחה תפתח את הדלת (עטופה חלוק חושפני למחצה), לאינסטלטור שישאל בחיוך מסתורי וקול רב משמעות, 'במה צריך לטפל כאן'?.

הרי ממש כמו בפורנו קלאסי, גם כאן העלילה/לא עלילה המיותרת, ממלאת חורים ומלאת חורים בעצמה ואין לה עיגון מינימלי במציאות.

מי כאן מבולבל (כי אין ספק שהמישלב...)

יש כאן שילוב של שפה שמנסה להיות 'ספרותית' עם שפת רחוב שבין מילואים והתנשאות הומוריסטית קלה.

" 'שלום הילה, מה קורה, שנים שלא ראיתי אותך' אמרה אורית משנכנסה לסירה. זה אמנם לא היה שנים, אבל מזמן לא נפגשו.
אורית היתה עדיין במדים, נראה שבאה ישר מהבסיס לכאן. לאחר שהחליפה מספר מילים עם אבישי, ירדה להחליף בגדים
."


בואו נחזור, נחזור, נחזור

יש כאן תופעה לא ספרותית בעליל שברמת הכתיבה, אמורה לטעמי, להתפוגג סביב גיל עשר.

"הוא גר לבד במרינה הרצליה. אף פעם לא הבינה איך הוא לא מת משעמום לחיות ככה לבד על יאכטה במרינה." רגע, איפה הוא גר?

"חלק גדול מפגישות אלו יתקיים בחו"ל.
היא זכרה שעופר היה נוסע מדי פעם לחו"ל לפגישות עם לקוחות אולם כשחשבה על התפקיד, הייתה עסוקה מדי בחששות שלה ממערכת היחסים העדינה עם שאר עובדי החברה שלא חשבה על כך שהתפקיד ידרוש ממנה נסיעות לחו"ל פעם או פעמיים בשנה. זה נשמע לה דווקא נחמד, ליסוע לחו"ל על חשבון העבודה. זה הזכיר לה איך רועי צפה את זה אתמול שהיא תצטרך ליסוע לחו"ל.
" לאן תיסע? אה, לחו"ל.

" 'אתם רוצים לצאת לים?'
היא ידעה שאבא שלה מנצל כל הזדמנות לצאת לים.
אבישי הסתכל על הילה, כאילו שואל האם היא רוצה לצאת לים.
'בסדר, נצא לים' אמרה הילה
." והכל באותה פיסקה (נישבעת!).

וכאן אני חייבת לעצור ולשתף בדקה אישית נוסטלגית.
כבת לשייט ובעליה של יאכטה,  היו שעות הפנאי המשפחתי שלי מלאות באותה חוויית "לצאת לים", המתוארת לרוב ומדי, בספר הזה.

אז, עכשיו, כשאף אחד לא יכול לשכנע אותי שמדובר בסלנג ימי מהסוג שאני לא מכירה (כי אני מכירה, הו הו הו מכירה!), נוכל להתקדם.
"לצאת לים", הוא ביטוי מוכר ושגור בפי שייטים וצאצאיהם לרוב.
לצאת לים, לצאת לים, לצאת לים, זו כבר סתם התבטאות לא ספרותית נבובה.


להשתמש למטרות כתיבה, במגוון ביטויי סלנג ימי, זו שוב אותה התנשאות שבה עסקנו כבר, או סתם חוסר מודעות ספרותית/סביבתית.

שטוח כמו בת שבע

"עוד מעט תגיע אורית הבת שלי, אני בטוח שלה יהיו עוד הארות" הילה הכירה את אורית, טייסת מסוקים בחיל האויר. היא העריכה אותה כאישה חזקה שהתמודדה עם לא מעט בקריירה שלה."

"שלום הילה, מה קורה, שנים לא ראיתי אותך אמרה אורית משנכנסה לסירה.
זה אמנם לא היה שנים, אבל באמת מזמן לא נפגשו
."

אז, לא ככה כותבים (ולצערי במקרה הזה, ככה קוראים).
ואם הילה מכירה את אורית, איפה הקרבה המתבקשת בין שני אנשים המכירים במשותף אדם שלישי. למה צריך להגיד "אורית הבת שלי", כש"אורית", ממש כמו במציאות, זה מספיק לצורכי אמינות וכתיבה סבירה ברמתה.


אם תגיד מספיק פעמים 'אני לא', נאמין  שאתה כן

הסיפור כאן גובל בשטות וכל אמירה שנייה מכוונת את הדמות הראשית לטעון שהעולם סביבה שוביניסט.
אם פגשנו טייסת מסוקים, היא בוודאות יודעת דבר או שניים על שוביניסטים.
אם גיבורתנו ההזויה, שטוחה ומיותרת, מקבלת קידום לא הגיוני, כשמישהו מעובדי החברה יאיר את עובד היותו קידום לא הגיוני, הוא יחשב כ"שוביניסט", עוד לפני שיצא מהמשרד הממוזג.
בקיצור, מעייף ירוד (שלא לומר רדוד), סקסיסטי ומיותר, כבר כתבתי? (אז הנה קבלו שוב!).

ואחרי הכל, חכמים ממני כבר השתמשו בביטוי "הפוסל, במומו פוסל".

אני אכתוב ואתם, אתם כבר תבלעו

אז לא, אין לי שום עניין לקרוא ספר שלא השקיעו בו את המינימום, על מנת שניתן יהיה לקרוא לו 'ספרות בסיסית'. הוא יבש, מתיש ובעיקר התקשתי להבין למה אני ממשיכה?
אז הפסקתי.


תראו! ניצלתי!
(מנפנפת בגאווה ממקומי בגלגל ההצלה).

רוצים עוד?