"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

21 אוגוסט, 2017

החיים שנועדו לי / קריסטין הרמל



כל המרכיבים הנכונים נמצאים כאן. גיבורה איכותית וטרגית, עדינת לב ורהוטה. גיבור אחד מת ושני (דווקא חי), שלא ישתווה לו לעולם. ובכל זאת, משהו בתבשיל הזה לא צלח.
הספר הזה לא מתרומם אל מעבר לגבולות הרעיון שהוא נושא בתוכו וחבל.

מכירים את המקרים בהם כל מה שסביב הציטוטים מרגיש כאילו מפריע לעיקר. השלב הזה בספר, בו מתחשק לי לרפרף על כל מה שלא מסומן כציטוט מדויק מפי דמות (ולפעמים יוצא ודילגתי ממש). אלה הספרים שמשאירים אותי במתח על קצה הכיסא. וכך הרגשתי גם כאן בעמודים הראשונים, אח"כ המצב התדרדר.

מה זה היה?

כמעט פסיכוזה, או פסיכוזה קלה, שמקורה ככל הנראה בגעגוע, אבל כזו שמשום מה חוזרת על עצמה. הסופרת מצאה לנכון לסחוט את הסוס הזה עד מוות וזה כמובן מיותר. 
דמויות החולמות על יקיריהן מתוך געגוע, אני מקבלת בקלות אם לא בשמחה. כאלה שמתוך החלום עוברות תעתועי מציאות או התקף פסיכוטי גבולי, שכמעט ושלח אותי לתהות איפה אני עצמי?.. זה כבר פחות הגיוני.

מה עוד היה לנו?

חיים ישנים, חיים חדשים, נגיעה קלה בעולמם של לקויי השמיעה, (שתלים שבלוליים ושאר מידע מעולם זה, מטופל באופן רדוד להפליא), ציטוט מפי ילדים שלא נולדו מעולם ובלבול תמידי כדרך חיים.
ככלל, אני טולרנטית כלפי מצבים גבוליים באגף בריאות הנפש. אבל כאן הגדילו לעשות ומתחו את מצבה הנפשי של הגיבורה ואת כוחותיי שלי, עד בלי הכר, או הכרה..

בקיצור, חגיגה הוליוודית בהתהוות.
מרגיש קצת כאילו תוך כדי כתיבה, דמיונה הקודח של הסופרת עסק בתסריט דווקא, או בסרט ההמשך, פחות בתצורת הספר המתבקשת כאן. הדברים מתוארים גרנדיוזיים מדי, מתוסרטים הרבה יותר מדי. כך ביחס לעלילה, למקום, לסגנון ולדמויות המינוריות. אין כאן שום ׳וואו׳, מלבד אותו ׳וואו׳ מלאכותי, שהסופרת מנסה לשלב בסיפור ולצערי כך זה מרגיש.

אוי הלב 

חלק ניכר מהמפגש שלי עם הטקסט המתואר, כלל כאב לב צרוף. אפילו לא על זמני היקר או על העובדה שבזבזתי כספי על סיפור הזוי עמוס חורים.
כאבתי על גיבורה שעוברת התמוטטות עצבים עפ״י הגדרה ועל העובדה שאני שלא לטובתה, מקבלת פתח לצפייה ברגעי המשבר הפחות חינניים. כאילו חוותה התמוטטות מאחורי חלון ראווה, וכמו המשפט הנדוש על התבוננות בתאונת רכבות צפויה, אני פשוט לא מפסיקה לבהות בה (טוב, נכון, כאב לי גם קצת על עצמי).

אה, תרגמתי והתעייפתי

״אני רק בהיתי בה בקיהיון״, אז בואו ניישר קו. ״קיהיון״ הוא ׳שיטיון׳, היא ׳דמנציה׳.  הכל טוב, חוץ מהמילה שלא במקומה כמובן. 
בעקבות אסון הפוקד את הגיבורה, בעודה יושבת מבולבלת לאחר שנודע לה על מותו של בן משפחה קרוב, היא מביטה ב"קיהיון". ואני אומרת ׳לא היא לא׳. היא מוזמנת שלא להיות בקשר עם המציאות בכל אופן מרתק שתבחר אבל ׳דמנציה׳, מתארת מצב גופני שהשפעתו נפשית, לאורך זמן ולרוב כחלק ממחלה, לא מעצבות פתאומית.

״מישהו שם בג׳וקבוקס״, ״חבר של דן משמיע בג'וקבוקס...״. עייפות החומר מישהו?. זו הנקודה בה הופסקה העריכה? או התרגום?. כאילו אמרו עורכי הספר המכובד ׳אה, את זה? אפשר כבר להשאיר ככה׳.. אז לא, התשובה לדעתי היא, לא.
"דממה סטטית", 

"מה זה... את מריחה כמו מזקקה״. נתחיל מהמילה מזקקה, באמת? חזרנו אל ידידנו המפוקפק, שיודעי דבר קוראים לו משלב לא אחיד ואני אקרא לו משלב מבולבל.
ונמשיך לעובדה המצערת שגבר אוהב ונעים, כפי שמתואר אותו גיבור, לא-אמור-לומר-משפט-שכזה-לאהובתו.. ואפילו אם לדעתו, היא מריחה כמו אה, מזקקה.

הגיון מנמנם בעמידה

**ספויילר זה כאן**
אם הדמות הראשית, חולמת הזיות אין קץ, מתוך כמיהה לבעל ולצאצאיהם ואלה כאמור, אינם קיימים במציאות. למה כשהיא מגלה שהצאצאים חרשים, היא נאלצת ללמוד את שפת הסימנים בחייה האמיתיים (הלא פחות הזויים), זאת על מנת שתוכל לשוחח עם צאצאי החלומות.
ואני אומרת, אם כבר חלמתי חלום ובו התגשמו כל מאויי, אי אפשר היה לאפשר לי באותה הזדמנות כבר לדעת על בוריה את שפת החרשים?. יצרו לי ילדים יש מאין ובעל חי ונושם לאחר מותו, ללמד אותי את שפת הסימנים באופן פתאומי, זה מה שיפגום באמינות הסיפור?.

על אותו עקרון, כשאני חולמת שנפצעתי באצבע ומתעוררת מדממת/מנסה להסביר לסביבה איך נפלה עלי הסכין בחלום ומרגע זה אני חווה איבוד דם, זהו רבותיי בור אלגנטי למדי, באמינות כמובן.

"העובדה שיש התאמה בין שני העולמות מרגיעה אותי קצת". גם אותי היא הייתה מרגיעה במקומך. אני לעומתך ולאורך זמן כאן, בעיקר מרימה גבה.
במסגרת ההתאמה, גם בני משפחתה של הדמות הראשית בהווה וגם אלו שבעולם התעתועים, תוהים לגבי בריאותה הנפשית. מצד שני, כך גם אני...

תוסיפו לי אינסולין בבקשה

"צריך להעביר את המזל הטוב.. כדי שעוד מישהו יוכל לבקש משאלה", קברניטי הוליווד היכון.

"מה הם החיים אם לא האפשרות להיחשף לפגיעה אמיתית".

"מוכרחים להסתכן כדי להגיע בסופו של דבר למקום הנכון. במקרה שלי, פשוט בחרתי באושר", בניגוד לשאר דרי העולם המודרני? (כמעט ומדובר בחידוש).

"אני אמשיך להשלים כל חיי את הדברים היפים שהוא התחיל בהם, שהוא לא הספיק לראותם שלמים. זו זכות גדולה, אני מבינה עכשיו, לפסל לכבודו חיים. אבל עכשיו אני צריכה להטביע גם את חותמי שלי על החיים האלה". נהה, ננה... זמזמו שיא אהבה דביק מדי, ברקע.

"להזדקן זה יפה, כי אלה החיים".

גם כמה מטפורות נעימות

""סימני הידיים שלי עדיין מהוססים וקטועים ואילו הסימנים של... נראים כמו מוזיקה חזותית..".

"אני מרגישה שאני עומדת בתור שלולית של זיכרון".

"יש לו טעם של משחת שיניים ושל אהבה ושל חיים...", ללא ספק מהטעמים האהובים...

הסוף
(אנחנו מכירים כבר שנים או, 'הרימו המסכים, הוליווד שוב כאן')

נדמה לי לצערי, כי את הסוף הזה צפיתי, או בודאי הכרתי עוד לפני שהגיבורה נולדה.
מכירים את המקרה בו במהלך קריאה (או צפייה בסרט), אתם מתגלגלים במחשבות אל פתרון קונפליקט מרכזי, או סוף אפשרי. כאן זה קרה ולמרבה אכזבתי, גם צדקתי בהערכותיי.
די מההתחלה ניתן היה לצפות עם מי תסיים הגיבורה את חייה והסיפור הובילו אותנו יד ביד לשם ללא פיתולי עלילה הכרחיים לקיומו של עניין מינימלי (אז אין עניין).

הסוף מגיע בתצורת 'הוליווד סטייל', הכל טוב, פתור ועל פניו לא נותרים סימני שאלה.. רק מוזיקת סיום חסרה (ורול-אפ כמובן).

אחרי הכל, לא מדובר בספר שאתם חייבים לקרוא, ממש לא. 
ובכל מקרה כדאי שתדעו, "כל פעם שנוצר חלל הוא מתמלא במשהו שהופך אותך לשונה משהיית קודם... זה משנה את מסלול החיים שלך".

תוהה עד כמה הספר הזה שינה את שלי...

מבחינתי הוא היה סתמי, תמוהה, מתוק מדי ושוב, חבל.

16 אוגוסט, 2017

עשרה חוקים פשוטים / איי וי אולוקיטה


מדובר בטקסט אינטליגנטי, לא ציפיתי לפחות ובכל זאת, נעים לגלות.

הדמויות משתנות ומתקלפות, יוצרות מתח ומפוררות. 
ביד אומן מעביר אותן אולוקיטה מצד לצד כמו שחקן שחמט מנוסה. ממשפט למשפט, מסיפור לעלילה בעיר אחרת. 
כך הוא עושה גם עם קוראיו והכל כחלק מסיפור חיים גדול קטן.

נשארתי על קצות האצבעות עד הסוף, כמו ילדה שמציצה מבעד לחלון, מחפשת את הרמז הבא.


בת שש עשרה, שוב

הספר הזה, כאילו החזיר אותי אחורה בזמן.

בתחילתו הרגשתי כמו תלמידת תיכון הנחשפת לראשונה אל סיפוריו המיוחדים של עגנון האלמותי. כולל ניחוח תקופתי חכם, שאם נשים אליו לב לרגע ונמנע מגלגול עיניים, בטוח שנלמד משהו. 
זוכרים את ׳תהילה׳ של עגנון? היא מתגלה מחדש בג׳מילה/אסתר היהודיה, אחת הדמויות הנשיות של אולוקיטה. אחת טובה, השנייה מניפולטיבית, אבל שתיהן כמו סבתות חכמות מלמדות אותנו פרק בצניעות והקשבה.. בין היתר.

בהמשך, חזרתי אל סיפורי מצריים של פעם, על עריה הצפופות, המאובקות, תושביה הציוריים ורחובותיה המדבריים. 
מתח בין יהודים ומוסלמים, בין בני העמים המצרי והישראלי וכמובן (כי אי אפשר בלי) מתח בין גברים ונשים, הכל נמצא כאן ובשפע.

ולפני שתעשו פרצוף של נערה מתבגרת, זה לא כבד, זה פשוט וטוב.

געגוע חמים

זהו סיפור חיים מעניין ומיוחד המצטיין בתיאורים עם עומק, כאלו שאפשר לחפור בהם ולגלות סודות אנושיים, רמזים לחיים לא קלים. לא כולם מופיעים בפה מלא בסיפור, וממש רצוי לפשפש בין המילים, להפעיל תאים אפורים ולגלות רבדים נוספים ודמיון לסיפורים תנ"כיים רבי מוסר השכל והגיון. ולהקשיב, חשוב מאוד להקשיב לחכמת הרחוב.

"כמה מסכן יכול להיות האדם כשלבו נתון בשבי הזולת" וכמה פרושים מצאתי למשפט הזה, המסוים.

סיפורי המעשיות של פעם, מחדדים את העובדה שהחיים חזקים מהכל. הטובים הם גם (קצת) פחות טובים לפעמים, אלו המורמים מעם מתגלים במערומיהם והכי חשוב, כולם בני אדם, אנושיים עד אימה לטוב ולרע.

"יש עוד זמן אדוני" הייתה ממלמלת. "השמים מחכים לי כבר שנים, שיחכו עוד מעט". נראה שזה עובד בכל תפוצה.

כל מי שיש לו, הייתה לו ומתגעגע, או לא הייתה לו מעולם, סבתא חכמה וחמה שיודעת לספר את סיפור חייה הפתלתל ממרחק זמן, הסיפור הזה, יגע בכולם. 

׳אולוקיטה קלאסי׳

במשפטים מכוונים היטב, מוגשת כאן חוות דעת על כולנו, על העולם הזה, על האוצרות שבו ועל מרכיביו כולם.

"לרגע פרחו מראשי כל הגורמים הפעוטים שהבדילו בין מיעוט לרוב".

"בימינו די בצעקה אחת כדי לשים סוף לחייו של אדם".

״נייר המכתבים היקר נשמט באחת מידה.. וצנח אט אט, כאילו התייאש מעצמו...״.

"סופה של ברכה להפוך לקללה".

והיו עוד כמובן, משאירה לכם לגלות אותם, רק זכרו ש...

  • "יש לוחות שכדאי לא לשבור"
  •  "את כל החוקים חייבים לקיים"
  •  "זיכרונות אסור למחוק"


נשאר לי רק לחזור לגיל עשרים ואני מסודרת.

13 אוגוסט, 2017

הטירוף של לורד איאן מקנזי / ג׳ניפר אשלי


בואו פשוט נהנה מקצת מכל טוב. 
סיפור אהבה קליל, משולב קטעי מתח, איכותי בשפתו, תקופתי ובעל תיאורים מדויקים לרוב וכזה שעושה נעים בפנים.


מטורף? אני לא בטוחה.

משונה, אקסצנטרי, אולי, אז מה רע?.

הבחירה בביטוי ׳טירוף׳ על מנת לתאר את מצבו הנפשי של לורד איאן מקנזי, לוקה בחסר עד לא מתאימה... 
אבל הולמת ככל הנראה את תקופת הסיפור.

לורד איאן מקנזי חווה קשיים ככל אדם שתפקודו נמצא גבוה על פני הקשת האוטיסטית, אי שם באגף ה'אספרגר' של התופעה. 
הוא מתקשה ביצירת קשר עין ויחסים אישיים עם סביבתו ומצטיין בזכרון פרטים ארוכים ומדויקים.

מודע לקשיו 
״אני לא יודע לקרוא שפת גוף של אחרים. אדם צריך להגיד לי את הדברים בצורה ברורה וישירה״.
"תסבירי לי איך זה לאהוב... אני רוצה להבין".
".. אני לא יכול לעקוב אחרי שיחה כאשר אני נמצא בתוך קהל".
"היא תחייך ותגיד שהא מבינה מדוע איאן בא הנה ואז תשמיע בדיחה שאיאן לא יבין".

היא מודעת גם
"היא ידעה שהוא לא מקשיב, אבל בעוד שבוע מהיום יוכל לחזור לביטוי מסוים שאמרה ולחקור אותה עליו".

ואנחנו מודעים כמובן (בין היתר דרך דמות מספר נסתר)
"הוא נשמע רציני, כאילו התייחס לדבריה הקלילים במלוא מובנם המילולי".
"איאן שתק שעה ארוכה, מביט בה ונמנע ממבטה בעת ובעונה אחת".
"בילדותו לא אהב אמבטיות חמות -  הוא צווח כשהמים שרפו את גופו, גם אם המים היו חמימים בלבד".
"הארוחה עברה במתיחות, אף שאיאן לא הבחין בכך. הוא אכל בשלווה, עיוור למתרחש".
"הוא צעד במסדרון, מניח את רגליו לאורך שולי השטיח. במישורת הוא פנה בזווית ישרה.. הוא חלף על פני מרצפות השיש המשובצות שחור- לבן, רגליו מוצאות רק את הלבנות..".

כדמות גברית, הוא גברי מגונן, במקביל להיותו דמות שזקוקה להגנה מהסביבה ולעתים נזקק להגנה אף מעצמו.
אהבתי אותו, הוא בנוי יפה ונעים והרגשתי מוכנה להתחבר אליו לחלוטין, כך גם אל ״בת״, הדמות הנשית המרכזית.  
"הוא רצה להסתובב ולנשק לה, אבל הוא לא יכול היה לקטוע את היצירה. היה עליו לנגנה עד הסוף".


תחילתו של פמיניזם

בלי לשרוף חזיות ובלי לגדל שפם, גבורת הספר הזה מלמדת את כולנו שעור בפמיניזם גדול/קטן. חמושה בשמלות מרובות שכבות ונפוחות גזרה, כולל  תחתוניות כותנה ומחוכים ארוכי שרוכים, היא מנהלת ביד רמה מערכה גברית טיפוסית לתקופה.
מי שהחלה ימיה כנערת ביבים ועלתה ללא כוונה תחילה, למעמד גבוה בעקבות ירושה לא צפויה, נהנית משרידי התנהגות שמחוץ לנורמות החברה הגבוהה וזהו בין היתר סוד קסמה (בעיניי ובעיניי לורד איאן מקנזי גם יחד).

הסיפור
(או מישהו עשה עבודת הכנה)

ביד אומן נעימה משולבים בסיפור מתח קליל, פוליטיקה מבית הלורדים, תככים, תיאורי מקום איכותיים ואהבה, ברור שאהבה... אם כי מעט שונה.

הכל נעים, נחמד ובעיקר תואם את לוחות הזמנים והתקופה. 
לונדון אפלולית, סקוטלנד גם קרירה גם חמימה ופריז, כולל רובע מונמרטר האומנותי, שמתואר אמתי, אמתי.

אם דמות אמורה להגיע מלונדון לפריז, זה לוקח זמן, כרכרה, רכבת ואפילו עוד אחת. כמצופה מתקופת הלורדים ואנשי האצולה האירופים.

שייקספיר השתלט על גופה של מתרגמת

הכתיבה יפה, התרגום ברובו גם ובקטעי השפה הגבוהים, הוא אפילו תואם את תקופת הספר, עד כאן לא רע.

אלא שפה ושם נתקלתי במילים שגרמו לי לחוש גולם מילוני, כשנאלצתי לבדוק ׳למה לעזאזל היתה הכוונה׳ במילה ״דדנית״ לדוגמה.

אז כדי שלא תהיו גם אתם, בגזרת הגולם כמובן, ״דדנית״ או במשפט, ״זמרת הסופרנו הדדנית״, היא פשוט אישה בעלת חזה גדול. נראה כי המשפט בו השתמשתי כרגע, או פשוט ׳בעלת חזה שופע׳, לא סיפקו בחירה איכותית מספיק בעיני המתרגמת.

׳דיוטה׳, אם רציתם לדעת, היא קומה או מפלס.
״... הוביל אותה במעלה שלוש קומות אל הדלת בדיוטה העליונה״.
למה נבחרה מילה שאליעזר בן יהודה לא הכיר מעולם, או לפחות כבר לא זוכר?
שאלה טובה.

באותו כיוון שפתי, נמצאת המילה ״נוקדן״. "רב משרתים נוקדן עם חוטם מזדקר" ובהטיה, ״קבלת פנים נוקדנית״. אם תהיתם כמוני, הכוונה לדקדקן, שלא לומר 'פוץ', דקדקן יתר על המידה״... אבל ״נוקדן״?... מבחינתי, זו בחירה לא טובה (ואולי ניתן להשתמש במילה זו לתיאור עבודת התרגום דווקא).

במסגרת התרגום, מתערבבת לה שפה לא אחידה, כי יחד עם ה׳דיוטה׳, יש גם קומה ולצד הכפפות, מתקיימות גם ״הכסיות״ (ו״כסיה״ ביחידה גם). "טס תה", "ניחא", "קבר אביונים" ו'"בימי חלדי", צפו ועלו גם.
בקיצור, בליל שפתי שגם אם לא הוריד לי מהסיפור הנעים, הייתי מעדיפה שלא ניפגש.


כמה תהיות קטנות
(שלא פגמו ברצף הקריאה)

"המבטא שלה היה אנגלי והעיד על ייחוס, ללא כל רמז למוצא אירופי". מתי אנגליה התנתקה ממוצאה האירופי?.

"פניה נראו צבוטים ועייפים".

היו עוד משפטים מעטים שלא במקומם, באמת מעטים. אז בואו נעלים עין הפעם ופשוט נהנה מסיפור קליל, איכותי בשפתו, תקופתי ומדויק לרוב וכזה שעושה נעים בפנים.

ואם כבר, משפט לסיום..

".. אנחנו נידפים ברוח ולאיש אין חפץ בנו, לא בנו כפי שהננו באמת. כלום לא עדיף  שניסחף יחד?"





07 אוגוסט, 2017

סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד

אם אתם קוראים סקירות עכשיו, זו טעות.
במקום זה, קראו את הספר הזה.


היא שפחה, אבל אין פחות שפחה ממנה בנשמתה.
היא נועזת בדרכה, בעלת ראייה עדינה ומדויקת לפרטי פרטים.
אל שמה לא תתבקשו להתייחס, הוא לא חשוב, חסר משמעות, זמני וניתן להחלפה בדיוק כמוה.


מרתיע זה כאן

אני יודעת, גם לאוזני הגיעו שמועות על ריבוי תיאורים בספר הזה וכמו רבים נחרדתי, מודה.
כל כך נחרדתי, שמשום מה דימיתי כי מדובר בספר בן כ500 עמודים, משמימים ברובם.
אז לא, ממש לא כך (כ-240 בפורמט דיגיטלי, אבל לא זה לב העניין), התיאורים בו לא רבים, בוודאי שלא ביחס ליופיים. הם חשובים, מספרים את הסיפור, בונים מציאות שלא יכולנו לקבל ולהבין אחרת.


אז מה בעצם היה לנו?

"זמן מועט כל כך נדרש כדי לשנות את דעתנו על דברים...".

הספר הזה משול ועומד בעיניי, לצד טקסטים המסבירים איך התאפשרה שואת העם היהודי. הוא זרקור מכאיב לשאלת ה׳איך מאבדים אנושיות׳, כיוון ודרך חברתית, והוא גם מספק את התשובה (בקלות).

״הם מראים לנו ניצחונות בלבד. לעולם לא תבוסות. וכי מי מעוניין בחדשות רעות?״.

מדובר בדיסטופיה. 
מציאות חדשה, עתידנית, הזויה, אפשרית מדי ומלחיצה, מיוחדת ושונה ממה שהכרנו עד היום. קרעי רעיונות דתיים ארכאיים, יוצרים את מערך המושגים החדש. 

"רשמית כבר אין גברים עקרים. יש רק נשים פוריות ונשים עקרות, זה החוק."

צניעות כאידאולוגיה וסגפנות חמורת סבר כדרך חיים...אה ו"פרו ורבו", למען הכדור. 
כן, הכוונה לכדור הארץ ולמענו עליכם להמשיך להתקיים, לרבות ולקיים את המין האנושי. כשבראש וראשונה, ההישרדות היא מטרת יחיד נעלה, שמסמנת את חיי הדמויות, איש איש ודרכו להשיגה.

הסיפור מפותח למשעי, בידי סופרת שלמרות שלא הכרנו, תרשו לי לכנות אותה חריפת מוח. כי במקרה הזה, באמת אין אפשרות אחרת.

ב״סיפורה של שפחה״ אין עמוד מיותר ואין תיאור שראוי היה להשמיט לטובת נשמתם של קוראיו.
כל תיאור וכל פרט, מייצגים 'zoom in' הכרחי, אל עולמו של מי שחייו מוגבלים בידי אחרים. זה שחי בגטו, בסוג של כלא, כביכול מבחירה, כביכול חופשי. מי שעל מנת לשרוד ממלא את עולמו בפרטים הקטנים הפשוטים של החיים, כדי ליצוק בהם בסיס קיומי שישתווה ל'עולם של פעם', המוכר והבלתי מושג עוד.


ציירת של מילים

"אני מחכה, בחדר שלי, שכרגע הוא חדר המתנה. כשאני הולכת לישון הוא חדר שינה".

״עין״/״עיניים״, ״מרתות״, ״שמלה אדומה וכנפיים״, ״יבורך הפרי״-״יפתח אלוהים״, ״לעינו״, ״גלימה אדומה-שמלה כחולה״, ״צעיף לבן״,״משאב לאומי יקר״, "נשות כלבו", "שלגלן", "שלפרד" ועוד ביטויים רבים וטובים.

אם לא הבנתם כלום, זה משום שמדובר באטוודית (ואתם מבזבזים את זמנכם וקוראים סקירות, במקום לקרוא אותה).

מרגרט אטווד, או, 'הסופרת' אם תרצו לכנות אותה כך (בעיני היא יותר קוסמת), בונה כאן שפה. יוצרת ביטויים חדשים ומשמעויות מיוחדות, לפרטים יום יומיים מוכרים לכל. כמו לזכות בפרספקטיבה של מישהו אחר, אבל מישהו מיוחד ממש, או אולי מוזר...

״יש לי שם אחר, שאיש לא משתמש בו כעת משום שהוא אסור. אני אומרת לעצמי שזה לא חשוב. השם שלך הוא כמו מספר הטלפון שלך, שימושי רק לאחרים״, וואו תובנות. גם אתם מרגישים פתאום כאילו פתחו לכם חלון לתודעה אחרת?

געגוע, לאנשים, חפצים, חיים אחרים, הוויה ומהות, הלך רוח ועתיד רע או טוב יותר, לא ברור. 
כל אלה מתבלים את חייה של גיבורה אחת מיוחדת, שבעצם, אינה שונה מכל אישה אחרת במעמדה.
מה שמטריד עוד יותר, היא העובדה שבעצם, היא לא שונה מאף אחת מאיתנו, נשות העולם הזה, כאן.


"איך יכולנו לדעת שאנחנו מאושרים?".


אמרנו מעמדות?

"אני רעבה למגע עם משהו שהוא לא בד או עץ. רעבה לפעולת המגע".

"יש יותר מסוג אחד של חופש... יש חופש לעשות דברים, ויש חופש מדברים".

העולם מנוהל כמפעל שגלגליו משומנים. לכל דמות תפקיד וקבוצת השתייכות. אלו שאינם בעלי תפקיד נחשבים ירודים וחסרי בסיס קיומי, ואפילו הם מאוגדים בקבוצת שייכות בעל כורחם, בדיוק כמו השאר.


אומץ לביאות מזוקק

מרגרט אטווד ניחנה באומץ ספרותי מיוחד (סופרת קוסמת זוכרים?). אומץ כזה שמאפשר לה לבנות עולם חולני/נוטף 'הגיון דתי' ולייצר בו לגיטימציה לאונס מגדרי, לצד טיהור אתני. לא, אנחנו לא יכולים להסכים לזה ואיתנו הגיבורה. אבל הסביבה/החברה/הכוחות השולטים, כל אלה הם חלק מהתפאורה שלה והכל באמצעות דיווח יחיד והצצה דרך עיני גיבורה אחת, לא מיוחדת כביכול. ללא שיפוטיות פרט לזו השקטה הניבטת מעיני הגיבורה עצמה. 

״ אפילו השירה שלו מדאיגה אותי. הזהירו אותנו שלא נראה שמחים מדי ״...  גם זה.


לא מביעה דעה, או אולי כן?

"היינו מהנהנות כמו סימני פיסוק זו לקולה של זו".

"לפעמים השתיקה מסוכנת לא פחות מהדיבור".

"התעלמות אינה בורות, צריך לעבוד על זה".

לא יודעת מה אתכם, כשאני איתה היא מביעה, אוהוהו מביעה.
לעומת זאת, אל העולם שמחוץ לה, אל סביבתה הקרובה/לא קרובה/מנוכרת, היא נמנעת מלהיפתח, מגנה על עצמה בשתיקה.

באופן פלאי ממש, היא ממלאת את עולמנו באותם פרטים שהם כל עולמה. 
קטנים ועלובים כמו תיאור רצפת אולם כדורסל (שם מוצבות המיטות), כמבנה חלון מזוגג בזכוכית מחוסמת (למניעת בריחה), 
או פרטי לבוש המייצגים את קיומה יותר משעושה זאת אישיותה המיוחדת (באחרונה, אף אחד לא מתעניין).

ממש באותו אופן פלאי היא מצליחה להעביר נימים דקים ועדינים של מציאות לא מוכרת, בלי להעיב על הקריאה.


"...'אשרי הענווים׳, ׳אשרי השותקים׳. את הברכה הזו הם המציאו, ידעתי שזה לא נכון, והם גם השמיטו דברים, אבל לא הייתה דרך לבדוק. ׳אשרי האבלים כי הם ינוחמו׳. איש לא אמר מתי

תרגום? או ליטוף בשפה?

ליטוף, ליטוף פרווה נעים במיוחד.
מתרגמת יחידה, עשתה עבודה יחידה במינה.
הסיפור זורם, שוטף וייחודי בשפתו. מדובר בעברית אמתית וטובה, ללא שילובי גובה שפתיים ואפילו ללא מילים גבוהות מדי, שהן על גבול המתבקשות כאן.
כאילו מישהו בחר לצחצח כמה מילים יפות, וברגע האחרון הוסיף להן אבק יומיומי, כדי שלא יבריקו מדי.. ממש מצוין.


מבנה

המבנה מיוחד וכדאי להתרגל אליו. 
קפיצות בזמן מתארות את חלקי הסיפור השונים ומבהירות איך הגענו לאן שהגענו, תרתי משמע.

זה לא ספר קליל ונעים, אלא כזה שמעורר מחשבה ומקצר שעות שינה. גם כי הוא סוחף וגם כי המחשבות בעקבותיו, עלולות להקשות עליכם להירדם.
אבל הוא תהליך ששווה לעבור. 
בטוחה שתצאו אחרים מבין דפיו ויודעת שני יצאתי מעט צינית יותר, מעט בוטחת פחות ובעיקר, בוחנת אפקטיבית מתמיד את מקומנו ותפקידנו על הכדור הזה.

ברור לי כי בסקירה הזו, כמו בספר עצמו, רב הנסתר על הגלוי והכל בכוונה גדולה. 
יכולתי בקלות לצטט יותר, להוסיף דוגמאות ולנתח. אבל כאן הייתי חוטאת לאמת של ״סיפורה של שפחה״ ולא זו המטרה. 

אין לי צורך להוכיח לכם שאני יודעת מה מסתתר בסופו.  
אתם כבר יודעים שקראתי אותו.

עכשיו תורכם, 
קדימה.

02 אוגוסט, 2017

קולו של ארצ׳ר / מיה שרידן


הגעתי אליו עמוסה ציפייה, כולם לפני נשפכו מהתרגשות

דמיינתי שאני פוסעת יחידה על שביל לבנים, כשמאחורי זרועים/שרועים כל אותם שהתפוררו מאושר למגעו של 
הספר הזה.

אני עדיין מחזיקה מעמד... נראה.

לא מדובר בספר פאר, אבל גם לא בכזה שתשמעו אותי מזהירה מפניו. השפה שטוחה מעט, התרגום לא מבריק וההגיון חלקי בלבד. אם כל אלה לא מרתיעים אתכם, אתם מוזמנים להתייחס אל "קולו של ארצ'ר", כאל 'סרט שישי אחר הצהרים'. הרימו רגליים למעלה, הצטיידו במבט מזוגג ואל תחפשו הגיון עמוק בין שורותיו. 
אז תגלו, שהוא בהחלט בהגדרת קליל ונחמד, פחות באגף האיכותיים.

הפרק הראשון מתאר היסטוריה, מתחיל מעייף, ממשיך מעניין.
הוא עמוס בתאורי ניקיון שמודה, לא ריגשו אותי. אולי כי אני כבר יודעת 
לנקות ואולי כי אין לי כל רצון לעשות את זה. העיקר שבסוף הכל נוקה, 
נקי כאן, אפשר לשמוח.

״אם המקום הזה גרם לך אושר בעבר, הוא יכול לחזור ולגרום לך אושר״.גנטית, אני לא תוכי, פחות מתחברת להאכלת יד (תנו לי לגלות לבד).


ארצ׳ר וקשיו מייצגים את החתול שתום העין שצבט לכולנו בנשמה כשעברנו לידו, תוהים אם ללטף. אם לא למענו, אז אולי כדי שנרגיש מעט יותר טוב עם עצמנו.

כשהסיפור מתפתח לכיוון האגף הרומנטי, הוא סוחף בסגנון 'הגבר הפגוע הטיפוסי', כל מטפלת בנשמתה שהיתה רוצה בחלומותיה לפחות, להציל נפש אבודה (ועדיף גברית כמובן).


אם אהבתי יותר את ארצ׳ר הצעיר מאשר את הבוגר ופחות מכך אפילו, את ברי העילגת קלות (שלפעמים זה קסמה), זה טוב? נדמה לי שיותר בכיוון של רע.

נראה שזה פשוט משום שהמיני עילגות שתקפה את ארצ׳ר בן השבע, התאימה לגילו ושלפה ממני יצר אימהי. העילגות של ברי בת העשרים פלוס, הוציאה ממני רגשות אחרים בהחלט (פחות נעימים עפ"י הגדרה).


אהבתי את תאור הקוביות בגב.. כן זה אותנטי.
את המשפט אחריו קצת פחות.. ״בג׳ינס הקרועים ומשהו שהיה פעם 
חולצה״ יש אלימות שאפילו לי (עם בטן לא רכה ועמידות גבוהה 
מהממוצע), היה קשה איתה.
״נחפרת וננברת״ היא כפילות מחליאה, אני רוצה להאמין שזו היתה 
הכוונה. ההמשך ״.. משני הכיוונים בכמות אצבעות משתנה..״ זה  sleaziness ללא מטרה.. אולי רק כנסיון לזעזע.

לתאור ההורים התחברתי ממש.. כאילו מי שכתב את הטקסט בילה שם בעבר, כמוני בדיוק ולא ׳בכאילו׳ אולי.
חיבורי עיניים שנשאבים לנשמה, כן יש כאלה.. נדירים ובכל זאת, 
מבחינתי זו אמינות במיטבה.


התקשורת המילולית קשה, נוטה למעט רגש, מעט אמפטיה ובעיקר 
נוטפת ביזוי. 


מבנה

תמונות הסיפור מתוארות משתי נקודות מבט. ארצ׳ר אומר דבריו בפרק אחד ובשני ברי מספרת קורותיה.

זה מעניין, נחמד, אך לא משהו שלא נתקלנו בו בעבר. אישית, אני פחות מסמפטת סגנון כתיבה שכזה, כי הוא קוטע מעט את הרצף ומחייב אותי לחזור ולהתאפס על הדמויות מחדש... לא נורא.

סבתא שלי כתבה? או תרגמה?
(כי לברי יש איכויות סבתאיות)

״הוא חייך אלי ואני נשקתי לו על המצח״, הלו סבתא.

היא עונה על שאלות שלא נשאלה, נכנסת לדברי בן שיחה, מגיעה למסקנות שאינן קשורות לדיאלוג, מדברת עם עצמה ומעט ארכאית בהתנהגותה.

"... נופפתי בידי בביטול. סירבתי להתרגש בעבודה. "זה בסדר. אני  בסדר" רוב הזמן הייתי בסדר, לפעמים בסדר. טוב יותר בימים אלה". ואני אומרת, כל השאר שטוית, העיקר שאת בסדר.

"למרבה הצער שכחתי את הקורא האלקטרוני שלי בסינסינטי, אז נאלצתי לחזור לספרי כיס״. בדרך ״לספרי כיס״, ברי חזרה לשנות החמישים.



״גברים אוהבים סטייק ותפוחי אדמה. וארצ׳ר חי לבד. חשבתי ללמד אותו להכין סטייק מושלם...״. כן ברור, גם כלב אוכל עצם וחתולה מלקקת חלב... אמרו פעם.

יש לה "מכלי טאפרוור" להתגאות והיא מכינה ״ארוחה הגונה״, שזו כנראה המקבילה ל descant meal , אלא שבחירת המילים בעברית לא תואמת את התקופה.


"מצמצתי ומישהו בתור מאחוריי נהם. 'המממ טוב, בואי נראה..' חפרתי עוד קצת. 'אוה! אולי זה? אני לא ממש צריכה את זה'. החזרתי לה את שקית סכיני הגילוח שקניתי. היא הושיטה את ידה לשקית אבל משכתי אותה בחזרה. 'חכי, בעצם אני כן צריכה אותן. חצי פולניה וכל זה.' צחקתי בעצבנות. הקופאית לא צחקה." גם אני לא! (אם זה לא היה ברור, במקרה הזה, אני עם הקופאית).
 
ברי נושמת ונושפת ללא הפסקה (נראה כי לסבתא יש קשיי נשימה) ובין לבין נאנחת תכופות, קצת כמו כולנו כאן. אלא שבמקרה שלה, מישהו החליט שזה הגיוני לדווח שוב ושוב ואפילו שוב על עובדה ידועה.
פרק 5   "התנשפתי".
פרק 5   "נאנחתי בכבדות".
פרק 7   "נשפתי".
פרק 8   "פלטתי נשיפה".
פרק 10 "התנשפתי"
פרק 11 "הוא פלט נשיפה", פה ושם גם ארצ'ר מצטרף למפגן הנשיפות.
פרק 14 "התנשפתי".
 פרק 16 "נאנחתי".
פרק 17 "נשפתי בקול".
פרק 17 "פלט נשיפה קולנית".
פרק 17 "ונשיפה קטנה נפלטה..". משפט יפה שיוזכר בהמשך ובכל זאת, שוב נשיפה.
פרק 17 "נאנחתי".
פרק 17 "נשמתי בכבדות".
פרק 18 "פלטתי נשיפה".
למרות שיש עוד, אני מפסיקה והולכת להתנשף לי בשקט (או בקול רם).

גם ארצ׳ר הצעיר, שכפי שכבר כתבתי זכה בחיבתי, מתואר קצת כמו גבר מזדקן, לפחות בכל הקשור לתאור מחשבותיו.
״הו אלוהים, נדמה היה שהכאב מתעורר בכל מקום, כמו מפלצת שקמה לתחיה תחת מיטתי״. אז נכון שאזכור המפלצת תחת המיטה הוא ילדותי במהותו, אבל בטויים בסגנון ״הו אלוהים״, ״הכאב מתעורר״ והקימה ״לתחייה״, אלו פחות תואמים יכולת או סגנון תאור, של ילד בן שבע.


עברית קשה שפה
(ונראה שלסבתות יותר מלכולם)

"נראה כי החיבה שלו לדשא קצור לא נגעה לשיער פניו", כן, הבנתי מה  ניסו להגיד כאן כמובן, אבל המשפט לא צלח.

"שיניו הישרות מבזיקות. שמתי לב שאחת השיניים התחתונות הייתה קצת עקומה..", אז ישרות עד אימה או עקומות? זה משנה בכלל?.

"שקעתי כולי במים והתחלתי לשחות". אם שקעת כולך במים, לרוב נהוג לתאר זאת כ'צללתי' (או 'טבעתי', רחמנא לצלן).

״הזזתי ענפים ושיחים״, איך מזיזים שיחים?.

"בנים או בנות?", כמו במקרה זה, כששואלים על מינם של גורי כלבים,  רצוי לשאול 'זכרים או נקבות?'.

"נזכרתי בהחלטה שלי לנסות להיות שוב נערה רגילה, ולעשות דברים שנערות בגילי עושות". ברי לא נערה עפ"י הגדרה. היא אישה צעירה אחרי לימודים בקולג'.. נשבעת שתהיתי אם לכתוב את הפסקה הזו כאן או באגף הסבתאי דווקא (כי זה כל כך מתאים גם לשם).

"עיניו ואפו התאימו במדוייק לפרצופו" ואני רק אומרת, מזל שכך.

"מהמקום שבו עמדתי הסתכלתי על כתפיו הרחבות וגבו השרירי שמילאו יפה את הג'ינס שלו", אהה... .

"...מעל ענפים שידעתי שינסו לתפוס אותי אם אתקרב אליהם..", נשמע מפחיד ולא הגיוני גם.

"לנהום בהתלהבות", משפט נוסף חסר הגיון (למרות שיש אומרים שזה מה שאני עושה ואפילו כאן).

"החדר נכנס לפוקוס", "חייך בעצלות", "נבחה חרש", "פני רעדו מהשפלה" והיו עוד משפטי גיבוב מילים, שלא באמת לוקחים חלק בשפה  העברית, כמובן.

משום מה אני מעדיפה להאמין שזה קשור בתרגום ובעריכת התרגום (בתקווה שבוצעה), אך יתכן באותה מידה שניתן לצפות באותו חוסר התאמה גם בשפת המקור. בכל מקרה, חבל.


בולענים בעלילה
(ראו הוזהרתם)

״רשמתי את הכתובת שלי בדף מפנקס ההזמנות ונתתי לו..״. כי העובדה שלפני שלושה פרקים סיפרת לו איפה את גרה (והוא בתגובה ציין את שם הבעלים של הנכס), לא מספיקה?

נראה כי ברי לא מיטיבה להשתמש בלוח השנה, או בחשבון פשוט. בחלק מהאזכורים, היא מתארת שבישלה ואפתה עוד ביום מותו של אביה (לפני שישה חודשים). במקרה אחר, בהפרש של פחות מחודש, היא מתארת שלא בישלה כבר שנה שלמה. 
למה עלי להאמין? 
ולמה אף אחד לא קורא כאן ספר שוב, לפני שהוא יורד לדפוס? 



פרורי פסיכולוגיה להמונים
(וחבל שמישהו ויתר על התחקיר)

ארצ'ר פגוע פיזית ונפשית גם יחד. נראה כי פגיעותיו הפיזיות החלימו כמיטב יכולתן ואילו הפגיעות הנפשיות לא יחלימו אם לא יטופלו כמובן. לא, יקיריי הרומנטיים עד אימה, קשה להאמין שפגיעות נפשיות חמורות כשל ארצ'ר, נפתרות באמצעות אהבה בלבד (ולו הכי גדולה שאפשר). אם לא שולב בסיפור טיפול פסיכולוגי מעמיק וארוך טווח, אני, לא מאמינה.

כמו שעון שווייצרי מדויק במיוחד, הפלאשבקים של ברי מתוזמנים להפליא. אלא שכל סטודנט לפסיכולוגיה בשעתו הראשונה, יסביר שזה  לא עובד כך. פלאשבק הוא תוצר טראומתי שמחייב טריגר, מודע או שאינו מודע. הוא אינו מתוזמן בהתאם לקריאת התרנגול (אלא אם התרנגול עצמו, הוא לב הטראומה כמובן וזה לא העניין כאן).

**ספויילר זה כאן**

ברי מפתחת father issues עפ״י הספר וכחלק מהטראומה/געגוע/תלות וכל השאר היא מחליפה אב חרש אילם, שהיא מעידה ש״היו לו מוזרויות קטנות״, בארצ׳ר, שעונה אחת לאחת, כמעט על כל אותן ההגדרות.
וזוהי תמצית הפסיכולוגיה הרדודה להמונים. כי בשביל לבצע ׳העתקה׳ מדמות לדמות, אין צורך ואפילו לרוב, לא ימולאו כל הפרמטרים. הכוונה, אביה וארצ׳ר לא חייבים להיות זהים אחד לאחד כדי שהיא תפעל עפ"י הדפוס המתואר ותחפש לעצמה תחליף אב. לכן, כשכותבים פסיכולוגיה  לפחות, אם אפשר, אשמח בפעם הבאה לטיפה יותר מעוף.. 


אהבה זה טוב, אבל...

כן זה יפה, גישושי קשר ראשוניים, אבל ההתנהלות מהירה מעט. ביחס לנער, שבגר לגבר, שעונה להגדרת יצור אנטי סוציאלי במהותו, ארצ׳ר יוצא מהקליפה מהר מדי.
אז יכול להיות שאפשר להסביר כי הוא משווע לקשר אנושי. אבל ההומור הדק והמבטים העדינים שלא מתוארים כמבטי 'הפסיכופת המתחיל' (להם הייתי מצפה בהתאם לתיאור מצבו), זה לא, לא עובר אלי אמין.

שוב, מדגישה שהגיוני יותר היה, לשלוח את ארצ'ר לטיפול ארוך ומעמיק ובכך להסביר את שיפור יכולותיו באגף הנפשי ובכלל.

שלא תבינו לא נכון, זה בסדר גם לכתוב (ולקרוא), פנטזיה. טקסט לא תואם מציאות, אינו מקרה של בל יעבור.
אבל שימוש בכל אלמנט מציאותי אפשרי, תיאורים רבים ואפילו מיותרים של מציאות מוכרת לכולנו, לצד שימוש סיפורי לא אמין בהתפתחות הדמויות... זה כבר פחות מתקבל על הדעת. 
וככלל, אם כבר הפעלתם לי את הדעת, מעדיפה שהסיפור יחזיק מים.


טוב, בעיה עקרונית
(שנצפתה גם בשפת המקור)

בקהילת החרשים, נהוג להשתמש ב"אמר" גם אם מדובר ב"סימן בשפת הסימנים" (כמו שעיוורים לרוב יגידו "ראיתי" גם אם מיששו את "ראייתם").

בין דפי "קולו של ארצ'ר", לעומת זאת, הנושא עוד בדיונים, לא הוחלט. לעתים הוא "סימן", לעתים "אמר", שזה במקרה של ארצ'ר, סימן כמובן.

תרגום לא החלטי(או עריכת תרגום?)

**ספויילר** לצרכי הבהרה.
ארצ׳ר משתמש בשפת הסימנים ולברי יש נטייה לדבר אל עצמה (׳כל אחד והבעיות שלו׳, כבר אמרו לפני). 

אלא שכשכותבים טקסט, חשוב הדברים יהיו כתובים עפ"י סימנים מוסכמים. אם הוחלט ששיחותיה העצמיות של ברי, יכתבו בכתב נטוי ודק, מן הראוי שהשיחות שלה עם ארצ'ר (במקרה זה במקרים בהם משתמשים בשפת הסימנים), יכתבו אחרת. לאורך הטקסט כולו קיים בלבול בין המשפטים.

בכל מקרה, מן הראוי שגם משפטי ה'סימון בשפת הסימנים', יכתבו עפ"י כללי הציטוט ולא כהמשך פשוט של משפט, שהרי מדובר בציטוט לכל דבר.


שלחו אלי את המתרגמת/עורכת, לצרכיי הבהרה 

נראה כי נגזר עלינו לנהל שוב ושוב, את השיחה המסבירה כי בעברית!, גוף ראשון, יחיד, בזמן עבר, לא צריך לציין את כינוי הגוף "אני" (הוא כבר שם). "אני הסתכלתי", "אני פניתי", אני... התפוצצתי (ועדיין), מניסיונות עקרים להסביר משהו טריביאלי כל כך בשפה העברית.

גם שלושה חלקי משפט ששניים מהם לפחות מתחילים ב-ו' החיבור, נשמעים פחות מוצלחים ככלל.

בקיצור, אם תרגום זה לא פשוט, ממליצה על רקמה.


אהבתי 

תיאור סממני הקשר בין ברי וארצ'ר נעימים ומחממים לרוב. בעיקר הקטעים בהם הם מתוארים כמבינים זה את זו בהבזק מבט או בהינף גבה, כקונטרסט, לתקשורת הלא מושלמת של שניהם (כל אחד מסיבותיו), עם העולם הסובב אותם.

וכמה משפטים גם...

"אהבה פרושה ללמוד את שפתו של האחר". דביק, אבל יפה.

"ונשיפה קטנה נפלטה מפיו אל פי. כאילו הפיח בי חיים".

"ידיו הנפלאות שהחזיקו בתוכן שפה שלמה".

".. אולי אור רב יותר בוקע מתוך אלה שהחיים חרצו בהם יותר סדקים". לזה שווה להאמין.

אני חייבת להודות, גם בפני עצמי, שבקריאה ראשונה פספסתי את 
הביטוי ״אם רק תרצי..״. הוא כביכול לא מתאים, סוג של טרף לי את 
הקלפים.

בקיצור אוף, וואו ואיכס גם יחד.
לא סבלתי נורא, גם לא היה ואו בכלל,
אבל הכי התחברתי ל״בלה, בלה, בלה״. 

רוצים עוד?