החיים שנועדו לי / קריסטין הרמל

כל המרכיבים הנכונים נמצאים כאן. גיבורה איכותית וטרגית, עדינת לב ורהוטה. גיבור אחד מת ושני (דווקא חי), שלא ישתווה לו לעולם. ובכל זאת, משהו בתבשיל הזה לא צלח.
הספר הזה לא מתרומם אל מעבר לגבולות הרעיון שהוא נושא בתוכו וחבל.

מכירים את המקרים בהם כל מה שסביב הציטוטים מרגיש כאילו מפריע לעיקר. השלב הזה בספר, בו מתחשק לי לרפרף על כל מה שלא מסומן כציטוט מדויק מפי דמות (ולפעמים יוצא ודילגתי ממש). אלה הספרים שמשאירים אותי במתח על קצה הכיסא. וכך הרגשתי גם כאן בעמודים הראשונים, אח"כ המצב התדרדר.

מה זה היה?

כמעט פסיכוזה, או פסיכוזה קלה, שמקורה ככל הנראה בגעגוע, אבל כזו שמשום מה חוזרת על עצמה. הסופרת מצאה לנכון לסחוט את הסוס הזה עד מוות וזה כמובן מיותר. 
דמויות החולמות על יקיריהן מתוך געגוע, אני מקבלת בקלות אם לא בשמחה. כאלה שמתוך החלום עוברות תעתועי מציאות או התקף פסיכוטי גבולי, שכמעט ושלח אותי לתהות איפה אני עצמי?.. זה כבר פחות הגיוני.

מה עוד היה לנו?

חיים ישנים, חיים חדשים, נגיעה קלה בעולמם של לקויי השמיעה, (שתלים שבלוליים ושאר מידע מעולם זה, מטופל באופן רדוד להפליא), ציטוט מפי ילדים שלא נולדו מעולם ובלבול תמידי כדרך חיים.
ככלל, אני טולרנטית כלפי מצבים גבוליים באגף בריאות הנפש. אבל כאן הגדילו לעשות ומתחו את מצבה הנפשי של הגיבורה ואת כוחותיי שלי, עד בלי הכר, או הכרה..

בקיצור, חגיגה הוליוודית בהתהוות.
מרגיש קצת כאילו תוך כדי כתיבה, דמיונה הקודח של הסופרת עסק בתסריט דווקא, או בסרט ההמשך, פחות בתצורת הספר המתבקשת כאן. הדברים מתוארים גרנדיוזיים מדי, מתוסרטים הרבה יותר מדי. כך ביחס לעלילה, למקום, לסגנון ולדמויות המינוריות. אין כאן שום ׳וואו׳, מלבד אותו ׳וואו׳ מלאכותי, שהסופרת מנסה לשלב בסיפור ולצערי כך זה מרגיש.

אוי הלב 

חלק ניכר מהמפגש שלי עם הטקסט המתואר, כלל כאב לב צרוף. אפילו לא על זמני היקר או על העובדה שבזבזתי כספי על סיפור הזוי עמוס חורים.
כאבתי על גיבורה שעוברת התמוטטות עצבים עפ״י הגדרה ועל העובדה שאני שלא לטובתה, מקבלת פתח לצפייה ברגעי המשבר הפחות חינניים. כאילו חוותה התמוטטות מאחורי חלון ראווה, וכמו המשפט הנדוש על התבוננות בתאונת רכבות צפויה, אני פשוט לא מפסיקה לבהות בה (טוב, נכון, כאב לי גם קצת על עצמי).

אה, תרגמתי והתעייפתי

״אני רק בהיתי בה בקיהיון״, אז בואו ניישר קו. ״קיהיון״ הוא ׳שיטיון׳, היא ׳דמנציה׳.  הכל טוב, חוץ מהמילה שלא במקומה כמובן. 
בעקבות אסון הפוקד את הגיבורה, בעודה יושבת מבולבלת לאחר שנודע לה על מותו של בן משפחה קרוב, היא מביטה ב"קיהיון". ואני אומרת ׳לא היא לא׳. היא מוזמנת שלא להיות בקשר עם המציאות בכל אופן מרתק שתבחר אבל ׳דמנציה׳, מתארת מצב גופני שהשפעתו נפשית, לאורך זמן ולרוב כחלק ממחלה, לא מעצבות פתאומית.

״מישהו שם בג׳וקבוקס״, ״חבר של דן משמיע בג'וקבוקס...״. עייפות החומר מישהו?. זו הנקודה בה הופסקה העריכה? או התרגום?. כאילו אמרו עורכי הספר המכובד ׳אה, את זה? אפשר כבר להשאיר ככה׳.. אז לא, התשובה לדעתי היא, לא.
"דממה סטטית", 

"מה זה... את מריחה כמו מזקקה״. נתחיל מהמילה מזקקה, באמת? חזרנו אל ידידנו המפוקפק, שיודעי דבר קוראים לו משלב לא אחיד ואני אקרא לו משלב מבולבל.
ונמשיך לעובדה המצערת שגבר אוהב ונעים, כפי שמתואר אותו גיבור, לא-אמור-לומר-משפט-שכזה-לאהובתו.. ואפילו אם לדעתו, היא מריחה כמו אה, מזקקה.

הגיון מנמנם בעמידה

**ספויילר זה כאן**
אם הדמות הראשית, חולמת הזיות אין קץ, מתוך כמיהה לבעל ולצאצאיהם ואלה כאמור, אינם קיימים במציאות. למה כשהיא מגלה שהצאצאים חרשים, היא נאלצת ללמוד את שפת הסימנים בחייה האמיתיים (הלא פחות הזויים), זאת על מנת שתוכל לשוחח עם צאצאי החלומות.
ואני אומרת, אם כבר חלמתי חלום ובו התגשמו כל מאויי, אי אפשר היה לאפשר לי באותה הזדמנות כבר לדעת על בוריה את שפת החרשים?. יצרו לי ילדים יש מאין ובעל חי ונושם לאחר מותו, ללמד אותי את שפת הסימנים באופן פתאומי, זה מה שיפגום באמינות הסיפור?.

על אותו עקרון, כשאני חולמת שנפצעתי באצבע ומתעוררת מדממת/מנסה להסביר לסביבה איך נפלה עלי הסכין בחלום ומרגע זה אני חווה איבוד דם, זהו רבותיי בור אלגנטי למדי, באמינות כמובן.

"העובדה שיש התאמה בין שני העולמות מרגיעה אותי קצת". גם אותי היא הייתה מרגיעה במקומך. אני לעומתך ולאורך זמן כאן, בעיקר מרימה גבה.
במסגרת ההתאמה, גם בני משפחתה של הדמות הראשית בהווה וגם אלו שבעולם התעתועים, תוהים לגבי בריאותה הנפשית. מצד שני, כך גם אני...

תוסיפו לי אינסולין בבקשה

"צריך להעביר את המזל הטוב.. כדי שעוד מישהו יוכל לבקש משאלה", קברניטי הוליווד היכון.

"מה הם החיים אם לא האפשרות להיחשף לפגיעה אמיתית".

"מוכרחים להסתכן כדי להגיע בסופו של דבר למקום הנכון. במקרה שלי, פשוט בחרתי באושר", בניגוד לשאר דרי העולם המודרני? (כמעט ומדובר בחידוש).

"אני אמשיך להשלים כל חיי את הדברים היפים שהוא התחיל בהם, שהוא לא הספיק לראותם שלמים. זו זכות גדולה, אני מבינה עכשיו, לפסל לכבודו חיים. אבל עכשיו אני צריכה להטביע גם את חותמי שלי על החיים האלה". נהה, ננה... זמזמו שיא אהבה דביק מדי, ברקע.

"להזדקן זה יפה, כי אלה החיים".

גם כמה מטפורות נעימות

""סימני הידיים שלי עדיין מהוססים וקטועים ואילו הסימנים של... נראים כמו מוזיקה חזותית..".

"אני מרגישה שאני עומדת בתור שלולית של זיכרון".

"יש לו טעם של משחת שיניים ושל אהבה ושל חיים...", ללא ספק מהטעמים האהובים...

הסוף

(אנחנו מכירים כבר שנים או, 'הרימו המסכים, הוליווד שוב כאן')

נדמה לי לצערי, כי את הסוף הזה צפיתי, או בודאי הכרתי עוד לפני שהגיבורה נולדה.

מכירים את המקרה בו במהלך קריאה (או צפייה בסרט), אתם מתגלגלים במחשבות אל פתרון קונפליקט מרכזי, או סוף אפשרי. כאן זה קרה ולמרבה אכזבתי, גם צדקתי בהערכותיי.

די מההתחלה ניתן היה לצפות עם מי תסיים הגיבורה את חייה והסיפור הובילו אותנו יד ביד לשם ללא פיתולי עלילה הכרחיים לקיומו של עניין מינימלי (אז אין עניין).

הסוף מגיע בתצורת 'הוליווד סטייל', הכל טוב, פתור ועל פניו לא נותרים סימני שאלה.. רק מוזיקת סיום חסרה (ורול-אפ כמובן).

אחרי הכל, לא מדובר בספר שאתם חייבים לקרוא, ממש לא. 

ובכל מקרה כדאי שתדעו, "כל פעם שנוצר חלל הוא מתמלא במשהו שהופך אותך לשונה משהיית קודם... זה משנה את מסלול החיים שלך".

תוהה עד כמה הספר הזה שינה את שלי...

מבחינתי הוא היה סתמי, תמוהה, מתוק מדי ושוב, חבל.