הלביאה הלוחמת / שרון חיון גינת

"הלביאה הלוחמת", "הלביאה הלוחמת", "הלבי...".
האם חזרה על צרוף המילים המופיע על הכריכה, תבטיח שכולנו זוכרים באיזה ספר מדובר?
כי מלבד על הכריכה, נראה שהוחלט להשתמש כאן בביטוי המקסים, בכל עמוד שני בממוצע (גם כשאין בזה שום הגיון ברמת העלילה).

גאון של אמא

'הלביאה הלוחמת', מתוארת כדמות יפה, ליתר דיוק נשתמש בביטוי הירוד "מהממת". היא "גאון" תמידי, הכי מיוחדת ו"אף פעם לא טועה".
בנוסף, היא דמות מתנשאת, מרגיזה, גסת רוח, בלתי נסבלת לחלוטין ומתברר שבמחיצתה, אף גברבר ממוצע לא מצליח להשאיר במכנסיו את בן דמותו הקטן. 

כן, ההתנשאות בכללותה יוצאת דופן, הסיפור תלוש מכל מציאות שתחפשו, והעלילה בנויה קרעים, קרעים, של מה שכבר קראנו בעבר. 

אין ספק שזכינו.

איזה כיף שיש המון חברים...

לא ברור אם מדובר בהומאז', או בקצת עזרה מחברים ותיקים, אבל הספר הזה מלא בקטעים שבעדינות נקרא להם 'מוכרים'.

כריסטיאן "זה רק פרצוף יפה", "רק אני גורם לך לגמור", "תגידי לי שלא תברחי ממני שוב", "תפקחי את העיניים" ו"תגמרי עכשיו" גריי - מנכ"ל גריי אחזקות, תרם כאן את חלקו ברוחב לב.
בין תורמים נוספים ל"לביאה הלוחמת", נוכל לפגוש כאן רעיונית,  גם את סגנונם של ג'סי ('הגבר הזה'- ג'ודי אלן מלפס), גדאון קרוס ('חשופה לעיניך'- סילביה דיי) ואחרים, שתרמו סצינות מוכרות, ומגוון תכונות ושיבושי נפש, בהם נתקלנו בעבר.

ושל מי זה?

הביטוי הייחודי שמתייחס אל דמות נשית כאל "היצירה", התגלה כמשותף ל'לביאה הלוחמת' ול'הסוחר, היצירה וסוס הפרא' וחזר ללא הפסקה.
לא תמצאו אותי עוסקת בספקולציות ביחס למי מהספרים יצא קודם, אבל העובדה הבלתי מעורערת היא, ששני ספרים ישראליים יצאו באותה שנה ומחזיקים בביטוי ייחודי אחד. קסם, תעלומה, או משהו אחר?
אתם תחליטו.

גם בגיזרה הנשית, אותה אלה אברמוביץ', הידועה בכינויה "הלביאה הלוחמת", מזכירה קווים בדמותן של אנה לבית גריי, אווה שעתידה להימנות עם בנות משפחת קרוס ורבות נוספות שעברו כאן לפניה. 
כולן אגב, הכי, הכי בכל תחום שתבחרו, אבל רק "הלביאה הלוחמת" מצליחה להגזים ברמת חוסר החיבור למציאות והצליחה להמאיס עצמה עלי, כבר מהעמוד הראשון.

שאפו על הכבוד המפוקפק.

המון חברים בכל מיני צבעים...

(כי ה'פוליטיקלי קורקט' נשאר בבית)

כמו מישהו עם תסמונת טורט (מאלה שצועקים 'כושי!', ללא שליטה, כשהם פוגשים באפרו-אמריקאי), הספר הזה עמוס דימויים גזעניים בסגנון הכושי הענק, הלטינית החטובה ואפילו היהודי בעל המילה (סטיגמה הזויה שלא הכרתי, כי מנהג ברית המילה, אחרי הכל, מקובל לא רק בין חובשי הכיפה).

"היא עומדת ליד הבר עם שתי חברות שלה, שנראות שייכות למקום בגלל גוון עורן הלטיני." לא יפה.

"גבר כהה עור בגובה שני מטרים לפחות..." מישהו צעק כאן 'כושי'?

גילוי עריות של אריות

או, Who Is My (Sugar) Daddy?

כשקולו של גבר רב מעללים ונוטף סקס, מזכיר ללביאה את קולו של אביה, מתרוממת לי גבה בתחושת גועל קלה (כי מי לעזאזל רוצה להזכיר את אבא ואת ההוא שהיא זינקה איתו למיטה, באותה נשימה?).

אבל כשהקשר עם אותו אב, מזכיר קשר זוגי, כולל משפטים כמו "אבא שלי עולה במדרגות במהירות ואוסף אותי אל זרועותיו. רגליי נכרכות סביבו. הוא מלטף את שערי ואת גבי...", אני מזדעזעת, מודה (ובין היתר גם נלחמת בבחילה).

כעבור כמאתיים עמודים אגב, נזכה לפגוש שוב את אותו ביטוי בשינויים קלים, אלא שהפעם הוא יתאר מפגש מיני בנגיעות אקסטרים.

"הוא מניף את רגליי באויר, כורך אותן סביבו ו... אני צועקת מעונג...".

והעיקר שנדייק במסרים.

מי ילדה?

של אבא או בכלל

כשגיבורת "הלביאה הלוחמת" פותחת את פיה הספרותי, יוצאות ממנו לרוב מילים נמוכות. כשמדובר במצבי קיצון, היא גם חוזרת אחורה בזמן אל התבטאויות תואמות גיל ילדות מוקדמת.
ביטויים בשימושה כמו "מקלל את שמי ללא סיבה", "קילל את שמי", "הוא קילל את שמי?", "הוא קילל את שמך", "הוא קילל את השם שלי" ועוד, הם משפטים מיותרים, חסרי הצדקה, כתגובה למקרה בודד בו דמות מוסיפה "פאקינג" איכותי לשם הגיבורה.

כן, "אלה. פאקינג. אברמוביץ'!", בשלב הזה, גם לי כבר מתחשק לקלל.

מי התבלבל?

יש כאן רשימה מכובדת של משפטים חסרי הגיון, או בעלי הגיון חלקי עד מוגבל בלבד. 

"הפרק שלמרות ששרדתי אותו, הרג שוב את נשמתי." שוב?

"בחור שחור שהגיע ממשפחה אפרו-אמריקאית.." זה חידוש.

"רק שתדע שאני יכולה לנטרל ארבעה גברים גדולים כמוך בתוך פחות מדקה.." הזיית kill Bill תוקפת שנית.

"אין ספק שאני משתוקקת להמשיך את הנשיקה הזאת, אבל אני לא יכולה. הוא... והוא שונא אותי." כן, גם אצלי זה ככה. אנשים ששונאים אותי, לרוב מנשקים אותי בהפתעה.

"מייק אולי מעולה כדי לכבות את השריפות שאתה מצית, אבל הגאון הקטן שלי שונה, הוא מעדיף לשחק עם האש שאתה מדליק." שמישהו יסביר מה ההבדל.

ויש כמובן את היכולת האלמותית להרגיש בחיבור סקסי עוד לפני שהוא נכנס לחדר, כשהאנרגייה משתנה, האטמוספרה מוותרת על מקומה ורוחות השמיים מתכנסות לטובת סקס טוב.

"אני מרגיש את נוכחותה עוד לפני שאני רואה אותה."

"אני מרגישה את מבטו עלי פתאום."

רגע, אז לטובת קלישאות ירודות התכנסנו?

הבנתי בפעם הראשונה

ברמת הכתיבה מתהדרת 'הלביאה הלוחמת' בחזרתיות שלא לצורך, תוך שימוש בכתיבה שבין היתר מסבירה למה חלקה הראשון של הסדרה מונה כחמש מאות עמודים מודפסים.
אם כך נראים גם שאר החלקים, ברור איך הגענו למספר המוגזם של כאלפיים עמודים, לסיפור שפשוט לא מחזיק מים. 

אם יש משהו שרחוק מלהיות כתיבה ספרותית מקצועית, אלו המקרים בהם מתארים מה עשתה דמות מסויימת ואז מגזימים ומוסיפים הסבר מפורט שחוזר על עצמו, באופן שממלא את העמוד הבא לכל הפחות.
כי לספר מה ולמה צעקת על הבחור זה בסדר, אבל להוסיף ולהסביר שצעקת עליו כי כעסת, ולעשות את זה תוך להג מעייף, במגוון משפטים מרחיקי לכת, זה נמוך עד מיותר.
אחרי הכל, בינינו, אף אחד לא יטעה לחשוב שנבחת עליו מתוך שמחה.

אם כבר שטויות, אז למה לא ביחד?

קראתי הרבה ספרים בחיי, אבל המצאה ספרותית/לא ספרותית כזאת, טרם פגשתי.
מתברר שקיימים כאן משפטים שמועתקים מזכר לנקבה ולהיפך ומעבירים בדיוק את אותו מסר. מן עסקת חבילה ספרותית שבודאי מקלה ומונעת את הצורך המתיש ב... אה, כתיבה (ואיזו דרך יצירתית, להעמיס תיאורים מיותרים ולהגדיל את כמות העמודים).

היא: "אני מביטה בגבר המרהיב הזה, שהעניק לי את הלילה היפה בחיי. אני לא יודעת מה עומדות להיות השלכותיו של הלילה הזה, אבל לא משנה לי. זה היה שווה כל רגע."

הוא: "אני מביט בבחורה המדהימה שהעניקה לי את הלילה היפה בחיי. אני לא יודע מה יהיו ההשלכות של הלילה הזה, אבל זה לא משנה. זה שווה כל רגע."

היא: "אוזניי נסתמות וראייתי מטשטשת, עד שכל מה שאני רואה מולי הופך שחור. אני לא מבינה מה קורה, עד שאני מרגישה זרועות עדינות שתופסות אותי."

הוא: "אוזניי נסתמות וראייתי מטשטשת, עד שהכול מולי הופך שחור. אני לא מבין מה קורה, עד שאני מרגיש ידיים חזקות שתופסות אותי."

עברית קשה שפה

אני חייבת לציין לטובה את העובדה שלמרות ששפת אמה של הכותבת אינו עברית, השפה ב"לביאה הלוחמת", סבירה לרוב.

לעומת זאת, ברמת התאורים נבחרו כאן ביטויים שכל קשר בינם ובין עברית מוטל בספק.

"אני אפוצץ אותך במכות", "לבאס", "כּוּסִיות", "לזיין כל חור", "מֵפוּקַס" ועוד פניני שפה ירודה שהייתי מעדיפה שלא לפגוש.

בקיצור, לפחות לטעמי, אין כאן חידוש, הכל צפוי ומצופה והכתיבה מהזן הפחות ספרותי (והיום, אני עדינה).

אה ולא, אל תספרו לי שבחלק הרביעי זה משתפר.
אני את חובי שילמתי, לחברה וללביאה.

ואולי פשוט, The Joke Is On Us.