והלב הולך אחרון / מרגרט אטווד

מרגרט אטווד היא לטאה ספרותית (הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב).
אבל לא לטאה סטייל איגואנה שמזכירה את אבות אבותיה מימי הדינוזאורים העליזים.

אטווד היא לטאה בסגנון זיקית בצבעים זרחניים, כשבכל ספר היא זורחת בגוון אחר שמיוחד רק לה, וגם הספר הזה שיצא תחת ידיה, זורח באור שלא פגשתי בעבר.

כי כאן, נבנה עולם דומה-שונה, אבל יותר דומה, למוכר שלנו. עולם מפחיד שבקלות יכול היה להתקיים גם אצלנו.

"הם התחילו ממקום כל כך טוב. לשניהם היו משרות."

נורמות וכל השאר

"יותר מדי נטולי זכות הצבעה מתגוררים במכוניות נטושות או במנהרות רכבת תחתית או אפילו בתעלות מים. יש מגפה של סמים ואלכוהול: אלכוהול ברמה התאבדותית וסמים מעלי שלפוחיות שיהרגו אותך בתוף פחות משנה. האין נעשה מושך יותר ויותר בעיני הצעירים ואפילו בעיני בני גיל העמידה, כי למה לשמור על ראש צלול כששום מידה של חשיבה הגיונית לא תוכל אפילו להתחיל לפתור את הבעיה? זו אפילו לא בעיה, זה מעבר לבעיה.  זה יותר התמוטטות בלתי נמנעת."

זה סיפור על זוג צעירים נורמטיביים, שהעולם הכלכלי לעס ובלע לאט, לאט (ולפעמים גם מהר). כחלק מתהליך ההתפוררות הכלכלי-ערכי שהם עוברים, הם הופכים מעובדים מן השורה במעמד הבינוני, לרעבים ללחם, כולל כל שלבי האומללות שבדרכם, בלי לפספס אחד לרפואה.

אח"כ תבוא הישועה, בדמות מערך חברתי חדש, כמו שרק אטווד יודעת לבנות. אבל כמתבקש, על כל קפסולה של טוב, נקבל כאן ספל שלם, חם עד מהביל, של רע ואולי רע מאוד.

"ארבעים אחוז מזעזעים מהתושבים באזור הזה מובטלים, חמישים אחוז מהם מתחת לגיל עשרים וחמש. מתכון לקריסת מערכות: לאנרכיה, לכאוס, להשחתת רכוש, למה שיכונה מהפכה, שבפועל תהיה משמעותו ביזה וכנופיות ואילי מלחמה ואונס המוני, והשלטת טרור על החלשים וחסרי הישע."

איך יכולנו לדעת?

"הוא לא מסוגל להתנער מהתחושה שהמקום הזה הוא סוג כלשהו של תרמית פירמידה, ושמי שלא מבינים את זה הולכים להידפק. אבל אין סיבה גלויה לעין לתחושה הזאת. אולי הוא פשוט כפוי טובה מטבעו."

מדובר בדיסטופיה עם אלמנטים של מתח בסגנון פסיכולוגי. אבל אל תצפו לרגע, לפגוש כאן בשכפול של סיפורה של שפחה (או שכפול כל שהוא). מדובר בסיפור טרי על גבול הנוצץ, שנוטף בכל מגרעותיו של המין האנושי, ועוד כמה אם אפשר.
יש כאן הקצנה של עולמנו המוכר, עד הגבול בו יש צורך לבנות משהו אחר, חדש, שיספק את אותם צרכים שהעולם הקיים כבר לא...

הדמויות מלוכלכות, אנושיות, גסות ומשופשפות. הסביבה הופכת מגסה ושורטת, לחלקה ומצוחצחת, לפחות כלפי חוץ. ויצר האדם, הוא היחיד שמתחיל רע וממשיך רע לא פחות.

מה חשבת לעצמך?

"כמה גרוע המצב כשאת מסוגלת לחוש נוסטלגיה לתקופה שגרת במכונית שלך?".

כאן נמצא את כל נפלאות המין האנושי, הטוב, הרע, המכוער, היפה, הפחות, האכזר, יוצא הדופן ויכולתי להמשיך ולהמשיך.

כי כשרצח מתואר כעבודת טיהור, שיכפול גנטי מוצג כמועיל לפדופילים/נימפומניים ועוד, ואהבה מוחלפת בהליך כירורגי, כולנו פתאום מבקשים לחזור אחורה, אל ה-Low Tech המוכר שמתגלה פתאום כאהוב לא פחות.

"יש לך ספקות שרמיין? שואל הקול הקטן בתוך ראשה.
מה פתאום, היא עונה. יש לי קינוח. עוגת שזיפים."

מודה, בשלב מסויים כבר לא חשבתי.
חייתי לי בלחץ שבין "אסימילציה" ל"פוזיטרון" (כשתקראו תבינו),

כי בדיוק כמו שאי שם בקנדה, ישבה הגב' אטווד ושיחקה בראשן של דמויותיה, היא שיחקה בשלי ממש כאן.

לא מדובר בספר נעים, אלא בכזה שמספק חוויה חזקה, טורדת מחשבה ומצפון. הוא יעורר אתכם לשאלות כדאיות ומוסר, ואולי אפילו יקשה עליכם קצת להסתכל בראי.

במידה וגיליתם שהמצפון שלכם לא בשימוש, סביר שתהנו ממנה קצת פחות, אבל רוב הסיכויים שהקשר עם הראי לא יפגם, בהתאם.

"את רוצה שההחלטה תילקח ממך כך שלא תהיי אחראית לפעולות שלך? כפי שאת יודעת היטב, יש בזה משהו מפתה."
נשבעת שאין לי תשובה טובה על השאלה הזו.
עדיין מתלבטת.

סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com