"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

25 נובמבר, 2017

אחרי המעשים / נתנאלה שלזינגר


למה בלי סימני פיסוק?

כשאני קוראת ונעצרת להבין מי אמר את המשפט? כי נגזלו מהספר הזה גרשיים (״), שמטרתם לציין ציטוט, יש בעיה.

לא ברור לי איך ניתן לוותר בקלות כזו, על חלקים מהחוקיות שמייצגת את תרבות הכתיבה והשפה? רגע, גם לי מותר?


כי אם כן, אני מכריזה בזאת! שלא אשתמש יותר באות ו׳, מ-ע-כ-ש-י .

תסכימו לקרוא? 
(חוזרת בי מהר).

פסיביות כדרך חיים

״נועה אומרת שיש בזה משהו וחושבת שאין בזה שום דבר״.

הסיפור חביב עד עייף (ומעייף), מתייחס למערכת יחסים בין אחיות שונות אך דומות, ה״טובה״ אומללה, המורדת פחות. כשהעלילה המקושרת לדת, בחירות, אמונות והתרסה, מתגלגלת כאן בחבילה אחת לא מפוסקת כהלכה (ודווקא עוסקים כאן גם בהלכה).

יש דרג...
ואני כקוראת כנראה שווה פחות

אם הזכרנו הלכה ומחסור בסימני פיסוק (וציטוט), אזכורים של קטעי תפילה, מלאים כאן פסיק על פסיק כרימון. נראה ששם זה חשוב להשתמש בסימני פיסוק. ואם תשאלו אותי, בעיני, חוסר שימוש בסימני פיסוק תואמי טקסט, בונה בי את התחושה שזה לא באמת חשוב למישהו שאבין כראוי את כוונת הכותב (כותבת במקרה זה). במילון שלי  זה מעליב עד מרגיז (ואולי הפוך).

מה לא נעשה כדי להיות מיוחדים? 
( היה גם מצחיק)


״החורים באוזניים מגרדים לה. היא מסירה את עגילי החישוק וזורקת  אותם לתוך הכוס, לתוך היין״. כי רק באקט על גבול חוסר האמינות ניתן להביע תסכול?

״יש לי פחד גברים. פחד גבהים התכוונתי לגבהים״, כן, מה תאמר על זה ד״ר פרויד? כי לי יש הרבה מה להוסיף כאן.

כולנו קיפודים

עפ״י השאלה הידועה ׳איך קיפודים עושים אהבה?׳ (לאט וזהירות, אם שאלתם מה התשובה), כולם כאן צועדים קבוע על קצות האצבעות. נשים גברים ומה שביניהם, עושים הכל באיטיות מעייפת וחסרת תוכן לרוב (רק אצלי קפצו הרגליים בחוסר סבלנות).
העלילה איטית ואם הייתם שואלים על מה הסיפור, מודה שהייתי מגמגמת (שלא כהרגלי).   

עברית זה...(פה?)

״ יד משוכה במחזק ציפורניים ״, כל אחד וההעדפות שלו, אצלי זה לרוב  הציפורניים.
״ עפעפיים סגורות ״, סגורים עדיף כשמתארים עפעפיים (בהנחה שתכננו לכתוב כאן בעברית). 
״ זה הרוח שלה ״, או זו הרוח שלה? כי עברית קשה שפה.
״ היא מסיימת לחתוך את העגבניה האחרונה ומערבבת את עצמה עם  הסלט... ״, אה, מקווה שלא הבנתי.
״ מכנס ״, אחד? ומה עלה בגורל המכנס השני? (זה שמצטרף כדי שאפשר יהיה לקרוא לפריט הלבוש הזה ׳מכנסיים׳. 
״ תלתלים מנומנמים ״, במקרה זה גם אני.

פילוסופי   

אז מה זו בעצם בגידה?  
גם מחשבה מבטאת בגידה? כל מחשבה?   

גילויי אכפתיות כלפי אחר/ת, זו בגידה?
עניין, נחמדות, אנושיות ו... ידידות רחמנא לצלן, גם הן בגידה?

ואולי רק במגזר הדתי נשאלת השאלה בקולות רמים וצורמים של שקט מבורך? (הרגשתם שהתפללתי עד אימה?).


בקיצור, מבחינתי זה לא עבד. היה עייף ומעייף (כן, כבר כתבתי) כולל שאלות קיומיות בגרוש, שהרדימו את תודעתי ובחיי שניסיתי להישאר ערה (ולו רק מתוך עניין ראשוני, כי הנושא רחוק ממני ופחות מוכר בסביבתי).

נפרדנו באמצע הספר
ואתם מבחינתי, מוזמנים להתנמנם ספרותית במקום אחר.

17 נובמבר, 2017

דיאטלנד / סארי ווקר


פמיניזם קטן וישבן גדול. 
אולי לא בסדר הזה.

כשמתחילים בציטוט של אליס (ההיא מארץ הפלאות), זו דרך מצויינת לגרום לי להישאר. כי אם אליס כאן, על הציניות והתובנות, count us in (אותי ואת הישבן).

הכי כיף אבסורד

גיבורה שלא מסתדרת עם חייה שלה, שהייתה מעדיפה לשפרם אם לא לשנותם לחלוטין, עסוקה למחייתה בייעוץ לאחרים (ובעיקר לאחרות).


אלא שהפסיביות שולטת
וגם הבינוניות טוענת לכתר


״זיכרונות לא היו רצויים. אבל הספר הזה החזיר אותי אליהם״ ובכל זאת המשכת לקרוא?

מחליטים בשבילה, עושים למענה, מסבירים לה מה היא אמורה לאכול, אפילו מוצאים לה עבודה, במקרה, היא לא באמת חיפשה. 
אל הטיפול הנפשי שהיא עתידה לעבור, היא יוצאת כי פסיכולוגית מציעה לה לחשוף עצמה וגם עושה למענה צעדים ראשונים הכרחיים.

הכל על מנת לעזור לה למוסס את הכבדות שהחלה באיבריה ופוזלת אל עבר תודעתה. כבדות תואמת, פיזית ונפשית, אם כי לזכותה יאמר, פחות קוגניטיבית (רק בינתיים ונכון לעכשיו).

באופן עקרוני, ככל שניסיתי להתחבר אליה, הדמות הראשית פעלה בדרכים שהרחיקו אותה ממני (או אותי ממנה?).


פמיניזם בהתהוות 
וסטיגמות מדוקקות היטב      


מודה, אני מחשיבה עצמי פמיניסטית קטנה (או פמיניסטית רעיונית). אוהבת שפותחים לי את הדלת, אבל מקפידה להחליט מי יפתח אותה עבורי, מתי ואיך כמובן. 
ובכל זאת כאן, פרצה ממני פמיניסטית לוחמנית, כזו שהחזיקה עצמה שלא לתקוף את הדמות הראשית במילים קשות וניעור פה ושם.  

אלמנטים סטיגמטיים שהרימו ראש, העירו בי שוב את אותה פמיניסטית בדיוק.

"יש לי עכשיו שיחת ועידה על עפרון שפתיים עם החוף המערבי".

"שם המשפחה שלהן היה 'קולמן', אבל הן השמיטו את ה'מן' כדי שלא יהיה להן 'גבר' שם".

המסרים כאן דלים, שטוחים ופופוליסטיים עד אימה לטעמי.


אז מה היה לנו? 

ריבוי דמויות וסיפורים מקבילים, נשים לרוב וגברים מעטים בתחתית הסיפור , בעיקר בתפקידי עבר או קורבנות הווה (שזה דווקא פחות הפריע לי). 
מישמנים, נשיות ואוכל, רצח (או יותר מאחד), תעלומות לא תעלומות ונקודות מוסר השכל קטנות שמנקדות את המסע. 

התבכיינות קלורית, כולל עיסוק בתפריטים וב׳מכות׳ חברתיות מכל עבר (גם מהעבר ואפילו זה הרחוק) והתעכבות על חומרים מתעשיית האיפור המקצועי הרגישו בהחלט יותר מדי (שלושה עמודים שלמים יותר מדי, של תאור מוצרי איפור כולל שם ומספר דגם, אם אתם שואלים).

השתאות חסרת מעצורים ממרתף שמשמש כחדר איפור בחברת תקשורת המונים, נשים הזויות המסתובבות ברחבי העיר כג'יימס בונד על סטילטו ויחסים (חבריים בין נשים), שנבנים מהר מהמקובל במציאות.

יש כאן מעט יותר מדי מהכל לטעמי, מלבד הסיפור, כי לא באמת מצאתי כאן שכזה. העלילה לא עלילה וקרעי הסיפורים מתחברים בקושי (רק כי ניתן לצפות לאן יובילו).


ביקורת זה כאן 

ככלל, הספר הזה עוסק בנושא פחות נעים, כי מי מאתנו נהנה לעסוק בעודפיו? (שגם היא מילה שיפוטית).

אבל אם תזיזו הצידה את המישמנים (תשתדלו, זה ישתלם), תגלו ביקורת חברתית נוקבת על עולמנו הלא מושלם מיסודו. זה שרק מנסה להיות נוצץ מבריק ובעיקר, כן, מושלם. כי אין, כביכול, דרך אחרת להגדרה או הגשמה עצמית.

"בעוד תשעה חודשים אני אהיה רזה. תוכנות לא משקרות", ברור.

"ג'נין דברה אלי כאילו אנחנו שוות. היא אפילו הזמינה אותי לשתות איתה קפה אחר כך, אבל אמרתי שאני עסוקה. לא היתה לי חברה שמנה ולא רציתי חברה כזאת". כשאתה לא רוצה להיות חבר במועדון שמתאים לאנשים כמוך... (גראוצ'ו מארקס הגה את זה לפני).

" 'ברברים', כינתה המנכ"לית את החוטפים. הקרקוף שכנע אותה שהם אמריקאים". הגיוני, כי זה מה שהבריטים חושבים על ארצות הברית של אמריקה.

"קיבלתי הוראה מפורשת להתרחק מכל אדם אוכל, מההמון הסואן החמוש בסכינים ובמזלגות". ביקורת על תרבות הרזון של העולם המערבי, זה כאן וזה באמת נשמע מסוכן.


פוי, ילדה רעה

אוכל זה לרוב לא מומלץ, עירום נחשב לא תרבותי וסקסיזם הוא רעת העולם המודרני. 

חלקים נרחבים כאן הרגישו כאילו חזרתי אחורה בזמן אל ילדות פוריטנית מרובת איסורים (לא, לא שלי). כאילו כל שנשאר לי הוא להושיט את היד ולקבל את עונשי. מייגע לא?

מדובר בספר רב מעללים ותהפוכות, שבאופן מפתיע לא עשו אותו מעניין במיוחד עבורי.

אז נכון, לא צלחתי את הספר המדובר ויתכן כי מעמוד מאה ואילך הוא מתגלה במלוא תפארתו. ועדיין, מדובר בתעודת עניות לטעמי, כשבעמוד תשעים, דקה לפני שמחשבות על חיים קשים מנשוא אופפות אותי, אני פוזלת בשמחה לספרים אחרים.


מסקנה מתבקשת מהספר הזה היא שכל אחד מאיתנו חי בדיאטלנד. 
דיאטלנד קלורית, דיאטלנד ריגשית, דיאטלנד מחשבתית, דיאטלנד תרבותית, דיאטלנד מגדרית, דיאטלנד...
נשאר רק להחליט עם איזו מהן יותר קל לנו להתמודד ולבחור את קרבותינו בהתאם.


לסיום, זיכרו ש...

"לא גומרת? נסי תנוחה אחרת" ולו רק למען החרוז.

״שום מאכל לא מענג כמו ההרגשה שאת רזה״.

וקבלו תובנה אחת משלי, אומללות, It's Unappealing.

דקה לפני שהאומללות הקיומית של הדמות הראשית דבקה גם בינפרדנו(סביב עמוד 90 המכובד).

אתכם הסליחה,
הולכת ׳לדחוף׳ איזה סנדוויץ׳.

12 נובמבר, 2017

עקוב אחר שינויים / סייד קשוע


״מה הזכרון הראשון שלך

שאלה בנאלית ביצירה שכולה געגועים למי שהיית אז, כשכבר התחלת שלא לאהוב את עצמך.

געגועים מתוקים, חמוצים, מריחים מעודף שנים, פה ושם גם נעימים.

זה סיפור מרתק, בסגנון דקומנטרי, על בחירות הרות גורל, טעויות בניתוח מצבים הרות עוד יותר ובעיקר עצב. הרבה עצב, וחרטה על פספוס גדול גם.

הוא גדל בעיר טירה (ותמיד יקרא לה "כפר"), התחנך תחת התרבות המוסלמית והיא גם שתלשה אותו ממקומו, גורמת לו להסתובב הרחק מגבולות מולדתו ולשלם מחיר כבד ביחסיו עם בני משפחתו. 

"החדשות באתר של טירה נכתבות לאנשי טירה, והם היחידים שיכולים לקרוא בין השורות ולהבין מה באמת קרה, את סדר ההתרחשויות, את שמות החשודים ואת המניעים. הדרך היחידה לדעת מה קורה בטירה היא לגור בטירה".


סיפור חיים
(אבל של מי?)

כן, יש סיפור והוא מתואר במין טיפול נפשי כתוב בגוף ראשון, שמתמקד בחזרה בזמן, קצת כמו אצל פרויד (מינוס האשמת אם כרונית).

"סבתא שלי' שקראה את הפחד בעיני, נהגה לומר לי בנימת פליאה, 'מהמתים אתה מפחד? הם לא מפחידים בכלל. אתה צריך לפחד מאלה שעדיין בחיים' ".

זו חזרה ארוכה, מתרפקת, על גבול המיותרת לעתים, אל ילדותו של המספר, זו שהשאירה חותם על חייו כיום, בתוספת תחושת קיפוח כרונית שהיא רק חלק קטן מהסיפור (ולא תשמעו אותי שופטת אם היא מוצדקת או לא).

"כמעט כל הילדים בכיתה בבית הספר היסודי של טירה, היו מציירים את הבתים עם גגות רעפים. מעולם לא ציירנו בתים שדמו לבתים שבהם גרנו".

לכן גם כשהוא כמעט בן ארבעים וחי רחוק ממולדתו, הוא עדיין מעדיף לכוון את נהג המונית לבית החולים ״מאיר״ בכפר סבא, במקום להצהיר שפניו לטירה, עיר הולדתו (ויש לו סיבות משלו להימנע מלהגיע לשם).

כתחליף, הוא יבקר את אביו החולה, אתו לא דיבר שנים ארוכות. 
אח"כ ימצא לעצמו מקום לישון בו, הכל על מנת שלא לחזור לבית ילדותו.


תלוש זה כאן

הוא חי באנגלית, חושב בעברית, ומרגיש כנראה בעיקר בערבית.
אבל בשפה אמו, הוא מרגיש בעיקר רגשות קשים, של מי שעזב את מולדתו בעל כורחו ומתבייש להודות (גם בפני עצמו) שמצא/לא מצא לה תחליף, בדמות מדינה שממנה הוא רואה בעיקר פגמים במולדת הישנה.


"כשהייתי ילד הגנתי על הבית בטירה, כשהפכתי לאבא הגנתי על הבית בירושלים, וכשעברתי לאילינוי לא הצלחתי להגן על שום דבר. לא ידעתי  איפה להתחבא, מאיפה תפרוץ המתקפה, ומאיזה כיוון באים האויבים".

"היו לי מדים ירוקים, אבל לא ידעתי בשורות מי אני נלחם".

בין היתר הוא גם אב לשלושה ונשוי לפלסטין (כן זה שמה של אשתו). כך שבאופן סימלי, הוא עזב את ישראל, ברח מבית הוריו, מתרבותו  ומהוויתו, אבל פלסטין נשארה איתו. אולי אפילו נראה שבחר בה, אבל אין כאן באמת אלמנט של בחירה.


כוחו של זכרון 

"העיסוק בחייהם של אחרים דחק את העיסוק באלה שלי".

הוא עיתונאי, עורך, כותב ואיש ספר במהותו. 
אלא שבמקום לכתוב את סיפורו, הוא כותב סיפורים של אחרים. מתעד וכותב ביוגרפיות עפ"י דרישה (כולל חופש אומנותי קל עד כבד).

בסיפורי אחרים הוא משלב קטעים מחייו כפי שקרו וכפי שהיה רוצה שיקרו. כך שבמקום להתמודד עם חייו, הוא בונה מחדש, את חיי לקוחותיו, בצבעים מבריקים ויפים.


"לפי בקשתה, כתבתי על בנה המת בחרוזים, מקבל השראה מתמונותיו"..."הוספתי לו אהבת נעורים, מרב כיניתי אותה, והאמא אמרה שהיא זוכרת אותה היטב"..."ואת אותו חיוך בדיוק חייך גם כשנפל בקרב, כך כתבתי בספר, וכשאמו קראה אותו היא אמרה שבאמת, למרות שלא נתנו לה לראות את הגופה, היא ידעה שהוא מת עם החיוך הזה על פניו. בשלווה ובלי פחד, עם החיוך שזכרה, בדיוק כמו שכתוב בספר".



מה תשתו?

קפה מסמל כאן הבדלים תרבותיים. בין הקפה הערבי, הישראל והאמריקאי נמתחים הבדלים וגבולות.
לכל תקופת חיים גאוגרפית מוצמד הקפה שמסמל אותה, כולל תאורי הכנה והסברים מעט מעייפים (ואולי רק אותי לא באמת מעניין איך מכינים כל סוג, בפירוט מדויק להפליא).

הצטערתי שאין כאן ולו נסיון, להתייחס לקפה כאנלוגיה לעמים השונים. הערבי רב הטעמים המחייב הכנה ארוכה וסוג של מחוייבות בתוכה, הישראלי המהיר יותר, המכביד, מוכה החלב או האמריקאי הדלוח על גבול הסינתטי. כל אלה תאורים ונסיונות ניתוח שלי ואינם מופיעים בטקסט (מה שמעט מרדד אותו לטעמי) ואולי התכוונו שאבין לבד?.


אז למה לי כל זה?

הבושה החריפה והצער כפי שהם מצטיירים בעיני ערבי ישראלי שגדל בארץ הקודש, גרמו לי לנוע כאן על מושבי באי נוחות, אבל גם להמשיך לקרוא. 

לאו דווקא כי זה מאוד מושך בעיני, אלא מתוך הרצון ותחושת החובה להבין מה מרגיש האחר שלצידי (גם אם עכשיו הוא באילינוי).


"יש זכרונות שהם תחושות שלא ניתן להעביר את משמעותן אלא בשפת הגוף, בשפת האם, בניב ובמבטא ובניגון שלא ניתן לזכור בשפה זרה, ספק אם גם בשפה המקורית".

לתחושותיי, הדפים כאן לא מתקדמים, וזו אף פעם לא תובנה מוצלחת לספר. 

את הגיבור, על מצבו הנפשי, ניתן לנתח עם סיום קריאת הדפים הראשונים ולמרות זאת מעבר לעמוד ארבעים (בתצורה דיגיטלית), התקבל מידע נוסף פה ושם ולעתים אפילו הרבה שכזה. הסיפור קיבל תפנית, או הסבר וגבולות גזרה מעניינים יותר, לקראת מחצית הספר, אז, כבר ממש נמשכתי אליו.

לכן, חשוב לקחת בחשבון כי זהו ספר שמחייב סבלנות. כמו זו שנגזר עליך לאמץ כשאתה מקשיב לסיפור של חבר דכאוני או של שכנה הממררת על גורלה ('תגיעי כבר לעיקר!').

ואולי הוא בכלל מכריח אותך להתחייב עד סופו של תהליך, עד שתסתיים המערבולת, ישקע האבק והצלילות תשוב לשלוט, בדיוק כמו בקפה השחור.

09 נובמבר, 2017

אלות גורל וזעם / לורן גרוף


ברק אובמה ואני קראנו אותו (או שהוא סתם שכב לו על השידה שליד המיטה).
בכל מקרה, תמיד היה ברור שיש בינינו קשר איכותי.

אלא שאני מקווה שהוא הגיע רחוק ממני בקריאת הספר הזה ואפילו מקווה שנהנה יותר, ואולי לא?

הוא ספר מיוחד וכמו במקרים אחרים, שימוש בביטוי הזה, לא מבטיח ספר טוב.

הכתיבה אחרת, בגוף שלישי. כל כך מיוחדת שלפעמים הדברים לא באמת נאמרים, אלא מתוארים ליד, מתוך אמונה שאבין תוך כדי קריאה? וכמה אני אוהבת שמאמינים ביכולותיי.

הסיפור מתובל בבביקורת על דמויות, משולבת הומור דק וציניות. אבל מלבד ציניות, אין שם הרבה ולרוב הייתי עסוקה בלחפש את העיקר. 

טוב, אז הסבירו לי על הדמויות ובנו אותן נחמד ועמוק מספיק (ממש כמעט מספיק), ועכשיו, מה בעצם רצו להגיד כאן?
מלבד גיבוב תיאורי של דמויות המשתלבות זו בזו, רזון ברמת השיח ביניהן והרחבה ברמת עברן הפתלתל, מה הסיפור? מה רצתה הסופרת להגיד? (והאם הספר הזה עושה אותה סופרת?).


תרשום לי סיפור


כבר כתבתי שהכתיבה אחרת/מיוחדת, נשאר רק להסביר למה.

מדובר בסוג מתחכם של רשימת מכולת.
משפטים קטועים, כמו ביטויים מקובצים ומופרדים בנקודות ולפעמים גם ללא. עד כאן הייתי מסתדרת בשמחה (כי מי מאיתנו לא חווה מחסור בחמצן, תוך קריאת ספריו של סאראמאגו המהולל?). אלא שכאן, מדובר במשפטים המתארים תמונה כמעט ללא מילים, כמעט ללא ביטויים מקשרים. ואני לא בטוחה שזה מוצלח ואומנותי כמו שזה נשמע.

״רק בת אחת כל הקיץ. בלרינה עם לשון ארסית: מה שהיא ידעה לעשות עם הרגליים האלה! משחקי קרוקט. זיקוקים. חביות בירה על החוף. תחרות שיט״
אז כן, הבנתי מה רצו להגיד, אבל באופן עקרוני, מילות קישור יותר יקרות מהשאר?

זו לא כתיבה רכה ומתמסרת ואפילו לא כזו שמייחסת חשיבות לדעת הקוראים. זו פשוט העברת מידע ויחד עם זאת, הוא מועבר עדין, רגיש ומדוייק להפליא.


על נשים, גברים וחוטים.


הוא שחקן לעת מצוא ו"ענק משונה למראה" והיא דוגמנית ו"אשתו הפשוטה". יחד הם מנהלים זוגיות של סטודנטים הוללים, מרבי מסיבות ודברים נוספים. אז מה אם חלפו שלוש שנים מאז שסיימו את הלימודים?.
"לנגד עיניו של לוטו התנוסס חיזיון של עצמו כאילו מאה חוטים נוצצים מחוברים לאצבעותיו, עפעפיו, לבהונותיו, לשרירי פיו. כל החוטים הובילו אל האצבע המורה של מתילד והיא הניעה אותה בתנודות קלות וגרמה לו לרקד". והרי לפניכם תמצית הזוגיות.


היה כסף?

"אבל מה אכפת לו מכסף? הוא שנא אותו. (כל חייו יימנע מלחשוב עליו, ישאיר את הדאגות לאחרים מתוך הנחה שיש לו מספיק)".

תאור היחסים שזור בהווייה סטודנטיאלית, כשאת הכסף סופרים במטבעות קטנים, או פשוט לא סופרים.

יש להם "כורסה מאומצת מהמדרכה", פסל בודהה גדול ומוזהב, שקבלו במתנה ישירות מהפח ו"הם שלחו לשחקנית סט יפה של כפיות-אשכוליות עתיקות מכסף שקנו חנות צדקה ומירקו כדי שהמתנה תיראה יקרה" (תיראה זה בעברית?).


פה ושם היו משפטים שאימצתי בשמחה


"תאווה! סיפור ישן המתחדש בבשר צעיר".

"סיפור הוא נוף, וטרגדיה היא קומדיה היא דרמה. זה תלוי רק באופן שבו אתם מנסחים את מה שאתם רואים".

״אין לי מושג אם אתה ממאיר או שפיר״. כן, תמיד יש כמה אנשים שניתן להגיד עליהם את המשפט הזה (מנסיון, לרוב זה אומר שהם ממאירים).

חייבת להודות בפניכם שצלחתי את דפי הספר הזה עד עמוד 48 המכובד בלבד. מעבר לעמוד זה לא עמדו לי כוחותיי וסבלנותי.

והתלבטתי, אם לכתוב שהוא לא מוצלח לטעמי או לספר שהוא בסדר, לעיתים, אבל האנרגיה שנאלצתי להוציא על מנת לקרוא אותו, (בעיקר ברמת הסבלנות), עלתה על ההנאה שהצלחתי להפיק ממנו. קצת כמו מאזן קלוריות שלילי (כן, כמו סלרי!).

בקיצור, כי כך יצא הפעם וכמה באמת אפשר לכתוב על 48 עמודים, זהו ספר יבש עד עפיץ לטעמי. אם זו התחושה שאתם אוהבים בפה, תוכלו פשוט לשתות כוס יין (עם עדיפות לפחות איכותי).

04 נובמבר, 2017

אשתו של מגדל התה / דיינה ג׳פריס


רומן היסטורי שמתחיל ב״ציילון״ של 1913, הלו היא סרי לנקה של ימינו.

לבנים, שחורים ומציאות שמלאה בגוונים של אפור. כי החיים בניגוד לצבע עורן של הדמויות, מלאים בצבעים לא מוחלטים.

"המשמעות האמיתית של הצבע היא שגרמה ללבה לעצור מלכת. היא הרגישה אבודה. זנוחה."

הינדים, מוסלמים, בודהיסטים, נוצרים, סינהלים וטמאלים. אוכלוסיה מקומית ואליטה בריטית בהתנגשות קולוניאלית, תרבותית בלתי נמנעת. בין לבין הם גם מגדלים תה.

סיפור החיים עצמו, גדול מהחיים. מהסוג שרק מעבר לתסריט יכול לעשות אתו חסד.

כשהוא אלמן בן 37 והיא רווקה בת תשע עשרה, פער גילים מייצר מתח הכרחי והסודות בעברו ממלאים כל פינה.

" 'מובן שהכל יהיה בסדר', הוא אמר. ' רק תזכרי שיש דרכים מקובלות לעשות דברים, גם אם הן לא מוצאות חן בעינייך' ".

זה מתחיל כרומן בסיסי, ממשיך כסיפור תקופתי פתלתל כולל פשע נתעב , פחד, שקרים, אשמה, סודות, הסקת מסקנות והחלטה אחת גורלית (ונכונה?). 

״היא הרגישה שהדבר הנורא שהסכימה לו ידיר שינה מעיניה לעד״.  


היא לא יכלה לומר לו שהיא הרגישה שאולי לא תישן עוד...".

תוסיפו לזה ילדים, צרות מבית ומחוץ, גיסה בתפקיד האחיות הרעות של סינדרלה וחברת עבר (אקסית) מיתולוגית (כי בלי כזו נראה שאי אפשר) והנה לפניכם מפת הסיפור.

"היא נאנחה. הכל כאן כל כך מסובך".



רומן היסטורי או מתח מתהווה?

כן, ניתן בקלות להריח באוויר את התעלומה המתגבשת. אבל באופן   מפתיע, זה לא מוריד מרמת המתח שנבנה כאן, גם כשמתגלה שצדקתי  בהערכותיי.

"אבל ככל שחלף הזמן - השעה שמונה, אחר כך תשע - החל ליבה להלום ועצביה איימו להתפקע." גם שלי איימו, נסחפתי פנימה.

ככלל, רגל מקפצת בחוסר סבלנות ופעימות לב מואצות כבר מזמן לא חווה שועל קריאה ותיק שכמוני תוך כדי קריאה, והנה הפעם זה קרה.
באופן מדהים גם לא הרגשתי את מספרי העמודים מתקדמים ועולים.


כוח נשי

זה סיפור על נשיות ככוח מניע. 
כוח עדין ודק, חזק, חכם ויכול-כל בעצם.

"היא לא רצתה לעורר את העבר וגם לא לסבך את ההווה".


הדמות הראשית היא הדמות הנשית, שעוברת כאן תהליך התבגרות והיתפקחות ובכלל, מתחזקת נשיות אדירה.
כמה אהבתי אותה חטטנית וחצופה. 


ורק שיהיה ברור, פמיניזם ביתי וקטן, תמיד עדיף בעיני על הזן הגרנדיוזי שורף החזיות והקטן הוא בדיוק מה שקבלנו כאן.


היה תחקיר


אחד הקונפליקטים המרכזיים בסיפור, נשען על הנחת היסוד המהוססת, ששני גברים יכולים להפרות אישה אחת להריון מרובה עוברים.

וכאן נשאר לי להודות שידעתי שזה אפשרי בעיקר אצל כלבים (יתכן שגם אצל חתולים).

בחיפוש אינטרנטי קל, התברר כי למרות נדירות התופעה, היא קיימת ואפשרית.
הסופרת אגב, פותרת את העניין אף היא.

כיף לי בעברית

כן, זה גם שמה של אפליקציית הקריאה המועדפת עלי, אבל הפעם   הכוונה לשפה.
"מראה פיל המרים את חדקו באוויר ומחצצר הפנט אותה". כי לחצצר זה מה שעושים כשמפיקים צליל מחצוצרה.

בחירת המילים בתרגום היתה טובה עד טובה מאוד לטעמי ולמרות זאת נשלחתי למילון לפעמים, לברר תקינותן של מילים פחות יום יומיות. אין בזה רע כל זמן שמישהו מכיר אותן לפני שנעשה בהם שימוש כאן ונראה שזה המצב.
מילים כמו "גולמני", "גולמנית", ״בגולמנות״, (כן, כמעט בכל הטיה  אפשרית), "עיצבונות", "עור ממורט", "תחרים" (במקום המילה הפשוטה 'תחרה'), פחות מוכרות אך קיימות גם קיימות בשפה העברית. לדעתי הלא מקצועית, הן תורמות כאן לאווירה ותואמות את התחושה ההיסטורית של הרומן הזה.

״רוחות לא שקטות גרות פה״…

01 נובמבר, 2017

הילדים של מחר / שי גולדן, טלי סיביאר כץ

סיפור שכתוב כיומן אישי, המוגש לסירוגין מנקודת מבטם של ילד וילדה בני שתיים עשרה אי שם בסוף שנות השמונים, תחילת התשעים.

כתיבה מתיילדת, ארוכת משפטים, שנותנת תחושה של ילד שמדבר מהר מהרצוי. 
כזה שמתחשק להגיד לו ׳קודם כל תרגע׳ או ׳דבר לאט׳ (היפרונטילציה באופק). 

נראה שזה חלק מהניסיון לבנות דמויות אמינות ולתחזק אותן ככאלה. עדיין, מבחינתי מדובר ביותר מדי.

מעט אחרי ההתחלה, עצרתי כדי לברר מה קורה לי כאן. הקריאה איטית וכבדה כשל מי שקורא טקסט בוסרי, ראשוני. כאילו נקלעתי לסדנת כתיבה בעל כורחי (לא נעים).

חזרתי אחורה בנסיון להבין מה נכתב כבר על הספר הזה? איך הוא מוגדר? ספרות נוער אולי?.
אז נוער לא, אבל מתברר כי זהו סוג של ניסוי בכתיבה. מן ניסיון לייצר ספר בסגנון 'הוא והיא' כשכל צד נכתב בידי כותב אחר. 
הרעיון כשלעצמו, יצירתי, מיוחד ובעל פוטנציאל. 
הביצוע לעומת זאת, מעייף ופחות מדויק לטעמי (בוסרי כבר אמרתי, אבל תרשו לי שוב).
על מימוש הפוטנציאל עדיף שלא אביע דעתי.


משום מה המשכתי לקרוא.
יודעי דבר טענו בעבר שאני נוטה למזוכיזם ספרותי קל והנה ההוכחה.


אז למה לא עד הסוף?

אם כבר בחרו כאן בכתיבה מפי ילדים, למה לא נתפלש בילדותיות עד עמקי נשמתנו? נחזור אחורה בזמן, וננקז החוצה שנים של ניסיון?. מתברר שלא.
במקום זה קיבלנו כתיבה אמביוולנטית שבין עבר להווה, ברמתה הקוגניטיבית. ברבים מהמשפטים, יחד עם שפה מעט ילדותית, משולבות תובנות בוגרות יותר ומדי. כאילו מישהו כאן לא ׳הלך עד הסוף׳ עם תיאור הדמות וסגנון הכתיבה, חבל.

"וירדתי למטה ופילחתי כמה חבילות כאלה, שוות ערך לבערך שתי חבילות קרוטונים רגילות, וישבתי בכניסה ואכלתי על המדרגות עד שהתפוצצתי מעודף נתרן ופחמימות״.


כי ילדים לא מדברים ככה(גם לא כותבים ואפילו לא ביומן)


״להלן״, ״ועמדו לי דמעות בעיניים וגוש של מחנק בגרון״, ״שבעתיים״, ״מוקיר תודה״ ו״אמא משוחחת״, הן רק חלק מהדוגמאות לשפה מתייפייפת שאינה תואמת יומן סיפורי של נערה ונער בני שתיים עשרה ולו האינטליגנטיים ביותר (ולא בכאלה מדובר כאן).


נקודת מבט ייחודית   
(אהבתי)

במעבר בין דמות הילד הגיבור, לדמות הילדה הגיבורה, אנחנו נחשפים לאותן סיטואציות. בעבודה סיפורית טובה, מתקבלים כאן פרטים נוספים ונרקם המשך הסיפור. אין כאן חזרה על מידע בסגנון 'הצד שלו הצד שלה', אלא נקודת קצה עלילתית משותפת שממנה ממשיכים להתגלגל (רק לא ברור לאן ולמה). 

כולנו נוסטלגיים
(פה ושם)

הטקסט מתובל באזכורים נוסטלגיים לרוב, רובם מיותרים לטעמי ו/או לא ממש תורמים לעלילה האיטית עד לא קיימת.
״במבה רינגו״, ״פקסימיליה״, ״אנגינה או גריפה חריפה״, ״סובארו פשע״, ״הנעלי קיפי שלי״, ״מני פאר״, ״האולסטאר שלה״, ״דובי הדוברמן החברמן״ ו״יאסר ערפאת״. כל אלה ונוספים מרגישים כמו החלק המצחיק בערב מילואים נוסטלגי או במפגש חברים בכנס המחזור של בית הספר היסודי, כשהקרחת כבר מנצנצת ממצחם וצפונה.
היה לי פחות נעים.



זה הסיפור?
אולי נפנה למחלקת אבדות

אז מצאתי סיפור, אבל קטן וכבר כתבתי בעבר שאין לי בעיה עם סיפורים קטנים (אני אפילו בעדם). כי גם החיים יכולים להיות קטנים ואת מספר האירועים הגרנדיוזיים בחיינו ניתן למנות בקלות.
החכמה היא לקחת סיפור קטן ולהאיר אותו מכיוונים מעניינים, לנתח ולהגיש אותו נכון לקוראים.
וכאן? כאן אין נקודות אור מרשימות ורוב הלהג בספר רב התיאורים לא משרת לטעמי את העלילה הנעלמה.
הרגשתי כמו כורה סיפורים עם פטיש קטן, מחפשת בכוח את מה שרצו להגיד כאן בעצם.
כשזו המחשבה העיקרית שרצה לי בראש תוך כדי קריאה, המצב לא טוב.



הומור זה כאן

אין כמו הומור וכשהוא מגיע אינטליגנטי, מחויך וקטן, הוא מבחינתי פנינה ספרותית מתבקשת. 
לא מדובר בספר מצחיק עד דמעות. אבל אני אוהבת דווקא את אלה שמעבירים בי חיוך ציני מתנשא. אנחנו מציינים לנו יחד (הוא ואני), שהבנו את הגיחוך שבסיטואציה וממשיכים (שוב יחד) וקדימה בשמחה.

״ורציתי קצת למות מבפנים, אבל גיא כנראה רצה למות קצת יותר, כי פתאום הוא הציע שהוא יעבור מהחלון של אולגה לחלון של הבית שלי וייקח את המפתח שלי ויפתח לנו״.


אם הם נהנו...
מי אני?

כחלק מאותו 'ניסוי בכתיבה' שמריח מבין השורות, אפשר גם להריח את ניחוח הנאת הכותבים.
פחות את ההנעה, כי לא באמת הבנתי למה זה היה טוב, אבל ניכר בטקסט שהם נהנו לכתוב אותו. אולי נהנו לחזור ולהגות בכל רגעי הילדות הקטנים, לצחוק ולהיזכר, מפרגנת בשמחה.

אני לעומת זאת, נהניתי פחות. כי אם חזרה לילדות (או לגיל הנערות), חייבת להיות מלווה בעילגות מקומית או בחוסר יכולת סביבתית להפריד בין עיקר וטפל, COUNT ME OUT.

נשארתי עם טעם מאובק.

רוצים עוד?