אלות גורל וזעם / לורן גרוף

ברק אובמה ואני קראנו אותו (או שהוא סתם שכב לו על השידה שליד המיטה).
בכל מקרה, תמיד היה ברור שיש בינינו קשר איכותי.

אלא שאני מקווה שהוא הגיע רחוק ממני בקריאת הספר הזה ואפילו מקווה שנהנה יותר, ואולי לא?

הוא ספר מיוחד וכמו במקרים אחרים, שימוש בביטוי הזה, לא מבטיח ספר טוב.

הכתיבה אחרת, בגוף שלישי. כל כך מיוחדת שלפעמים הדברים לא באמת נאמרים, אלא מתוארים ליד, מתוך אמונה שאבין תוך כדי קריאה? וכמה אני אוהבת שמאמינים ביכולותיי.

הסיפור מתובל בבביקורת על דמויות, משולבת הומור דק וציניות. אבל מלבד ציניות, אין שם הרבה ולרוב הייתי עסוקה בלחפש את העיקר. 

טוב, אז הסבירו לי על הדמויות ובנו אותן נחמד ועמוק מספיק (ממש כמעט מספיק), ועכשיו, מה בעצם רצו להגיד כאן?
מלבד גיבוב תיאורי של דמויות המשתלבות זו בזו, רזון ברמת השיח ביניהן והרחבה ברמת עברן הפתלתל, מה הסיפור? מה רצתה הסופרת להגיד? (והאם הספר הזה עושה אותה סופרת?).

תרשום לי סיפור

כבר כתבתי שהכתיבה אחרת/מיוחדת, נשאר רק להסביר למה.

מדובר בסוג מתחכם של רשימת מכולת.
משפטים קטועים, כמו ביטויים מקובצים ומופרדים בנקודות ולפעמים גם ללא. עד כאן הייתי מסתדרת בשמחה (כי מי מאיתנו לא חווה מחסור בחמצן, תוך קריאת ספריו של סאראמאגו המהולל?). אלא שכאן, מדובר במשפטים המתארים תמונה כמעט ללא מילים, כמעט ללא ביטויים מקשרים. ואני לא בטוחה שזה מוצלח ואומנותי כמו שזה נשמע.

״רק בת אחת כל הקיץ. בלרינה עם לשון ארסית: מה שהיא ידעה לעשות עם הרגליים האלה! משחקי קרוקט. זיקוקים. חביות בירה על החוף. תחרות שיט״. 
אז כן, הבנתי מה רצו להגיד, אבל באופן עקרוני, מילות קישור יותר יקרות מהשאר?

זו לא כתיבה רכה ומתמסרת ואפילו לא כזו שמייחסת חשיבות לדעת הקוראים. זו פשוט העברת מידע ויחד עם זאת, הוא מועבר עדין, רגיש ומדוייק להפליא.

על נשים, גברים וחוטים.

הוא שחקן לעת מצוא ו"ענק משונה למראה" והיא דוגמנית ו"אשתו הפשוטה". יחד הם מנהלים זוגיות של סטודנטים הוללים, מרבי מסיבות ודברים נוספים. אז מה אם חלפו שלוש שנים מאז שסיימו את הלימודים?.
"לנגד עיניו של לוטו התנוסס חיזיון של עצמו כאילו מאה חוטים נוצצים מחוברים לאצבעותיו, עפעפיו, לבהונותיו, לשרירי פיו. כל החוטים הובילו אל האצבע המורה של מתילד והיא הניעה אותה בתנודות קלות וגרמה לו לרקד". והרי לפניכם תמצית הזוגיות.

היה כסף?

"אבל מה אכפת לו מכסף? הוא שנא אותו. (כל חייו יימנע מלחשוב עליו, ישאיר את הדאגות לאחרים מתוך הנחה שיש לו מספיק)".

תאור היחסים שזור בהווייה סטודנטיאלית, כשאת הכסף סופרים במטבעות קטנים, או פשוט לא סופרים.

יש להם "כורסה מאומצת מהמדרכה", פסל בודהה גדול ומוזהב, שקבלו במתנה ישירות מהפח ו"הם שלחו לשחקנית סט יפה של כפיות-אשכוליות עתיקות מכסף שקנו חנות צדקה ומירקו כדי שהמתנה תיראה יקרה" (תיראה זה בעברית?).

פה ושם היו משפטים שאימצתי בשמחה

"תאווה! סיפור ישן המתחדש בבשר צעיר".

"סיפור הוא נוף, וטרגדיה היא קומדיה היא דרמה. זה תלוי רק באופן שבו אתם מנסחים את מה שאתם רואים".

״אין לי מושג אם אתה ממאיר או שפיר״. כן, תמיד יש כמה אנשים שניתן להגיד עליהם את המשפט הזה (מנסיון, לרוב זה אומר שהם ממאירים).

חייבת להודות בפניכם שצלחתי את דפי הספר הזה עד עמוד 48 המכובד בלבד. מעבר לעמוד זה לא עמדו לי כוחותיי וסבלנותי.

והתלבטתי, אם לכתוב שהוא לא מוצלח לטעמי או לספר שהוא בסדר, לעיתים, אבל האנרגיה שנאלצתי להוציא על מנת לקרוא אותו, (בעיקר ברמת הסבלנות), עלתה על ההנאה שהצלחתי להפיק ממנו. קצת כמו מאזן קלוריות שלילי (כן, כמו סלרי!).

בקיצור, כי כך יצא הפעם וכמה באמת אפשר לכתוב על 48 עמודים, זהו ספר יבש עד עפיץ לטעמי. אם זו התחושה שאתם אוהבים בפה, תוכלו פשוט לשתות כוס יין (עם עדיפות לפחות איכותי).