"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

29 ספטמבר, 2017

להרוג את אלוהים / איי וי אולוקיטה


כמו תמיד, כשמדובר בבית היוצר אולוקיטה, זה לא עוד סיפור בסיסי ושטוח. אלא דרך חתחתים מחשבתית שתצעדו בה אבל לא תדעו איך יוצאים ממנה ובאיזה מצב.

וכמה שאני אוהבת טקסטים אינטליגנטיים שמפעילים לי את הראש.


שיגעון גדלות ו/או ניתוח מעוות של מציאות משתנה.
שניהם גם יחד תוקפים את הגיבורים (ואותי) בספר זה, מיד בהתחלה.

"אף אחד לא מת עד שאני מרשה לו".


מה קדם למה ובאיזה פורמט?

כן פורמט, כמו בתכנית ראליטי מהודקת היטב, כמו מכונת ההשמדה הנאצית, כך מתוארת בספר זה, מחזוריות שהיחסים שבין אלוהים ואדם.

"חיכיתי... לשוב ולהיזכר בדמותה של אותה החיה שחמקה מן המוות אז במחנה, עת שציוויתי עליה למות ככל שאר החיות".

או שאולי אלוהים הוא (רק) אדם?. 

"אם היינו במקום אחר הייתי הורג אותה מזמן".


מה ומתי?


סיפורנו עוסק בקצינים נאצים ובהשתלשלות חייהם לאחר המלחמה. זהו סיפור חיים המתואר באמצעות נקודת מבט שונה עד מעוותת, של מי שרואה את העולם דרך עיניים מתנשאות, הזוייות ומוכות טרוף לעתים. 

"גרמניה שלי השתנתה במהירות שהפתיעה גם את האדישים ביותר בקרב בני האדם".

אין כאן נגיעה בזוועות ההשמדה והעיסוק בנאציזם מועט עד מינימלי, אבל אפילו הנאצים לא הצליחו לברוח לחלוטין מעקרונותיהם. 

"כולנו ידענו, אבל לאף אחד לא היה אומץ בכדי להפסיק".

גם כעבור שנים מתקופת המלחמה הרצחנית, כולם שבויים ברעיון.
בכלל, האם זהו רעיון לגיטימי (הניחו לרגע את הרגשנות היהודית בצד), או מצב פסיכוטי מתמשך של חבורת גנרלים שחיים בעבר?. 
אתם תחליטו.

כולנו סופרים(או כולנו בני אדם)


ההקשר הוא אומנם שואת היהודים המוכרת, אבל העיסוק המרכזי הוא בשואה מסוג אחר. אולי נקרא לה 'שואת המין האנושי', 'שואת הסופרים' או אסונם של אלה הרוצים להישמע.


כי בחסות 'אלוהים' של אולוקיטה (או זה שמתנהג כמו אלוהים), מי שיכתוב את סיפור חייו ויקריא לקהל שומעיו, יזכה לעוד כמה דקות של חיים. ברגעים שכאלה, נראה שאין סיבה טובה מזו, לרצות להיות סופר.

"באותן שעות הרהרתי בתחושת הכישלון הזאת שמאלצת אותך להמשיך ולכתוב, בידיעה שאם לא תעשה כן, פשוט תמות".

ממוחו של סופר (ואולי כולנו סופרים בהקשר זה).

"והרי עצם ההבנה הזאת אומרת שבכל אותן הפעמים שבהן אסיר באונדשפול עמד והקריא מתמצית דברי חייו אל קהל השוהים במחנה, הוא ניצח..." 

את התוצאה אגב, זה לא באמת משנה. 

"חשבת פעם להתאבד?...".
"אחת ליום חשבתי על זה...".
"ולמה לא?...".
"משום שאז הם היו מנצחים, ואני מעולם לא נתתי למישהו לנצח אותי...".


לאט ומדוייק


אם תקראו בזהירות, תגלו כאן הרבה משפטים מעוררי מחשבה.

באותו עניין, שורבבו כאן כמה מילים שלא הגעתי למסקנה אם הן גרמנית או 'עמדו ליד לצורך הסיפור'.

"רוקנווסר", מילה שהיא שם של דמות שולית, אבל עניין אותי להבין את משמעותה. בגרמנית זה עשוי להיות מים נקיים או משהו בסגנון.

וכמובן "אונדשפול", שהוא שם המחנה בו מתחיל הסיפור. לצערי כוחותיי יודעי הגרמנית, כשלו במשימתם להבין את משמעות המילה.

אז או שנקבל את המילה כחלק מהתפאורה, או שאולי פעם יסביר לנו הסופר למה בדיוק התכוון.


התבלבלתי רק קצת 

סגנון הכתיבה קופצני ומבולבל לעתים, תואם את הטרוף. כל פרק מתאר נקודת מבט שונה או דמות חדשה/ישנה במסע החיים הפתלתל. 

מספר פעמים במהלך הקריאה משתנה נקודת המבט. לרוב זה מבלבל עד לא מקובל. עד אותו הרגע, הגיבור מתאר קורותיו ומנקודה מסוימת בעיצומו של פרק, הסיפור מקבל תפנית אל עבר שימוש בגוף שלישי והגשת פרטים שלדמות המספר המקורית, אין באמת דרך לדעת. 

האם מדובר בטעות? או שאחרי ככלות הכל זוהי מהות האלוהות?.
אני בכל אופן, נשאבתי לסגנון, מקבלת את השיגעון בהבנה.  

ייתכן אפילו שפגשתי כאן את אלוהים, ואולי זו הפעם הראשונה בחיי שהבנתי אותו.


עריכה?


בואו נעזוב את האלוהות ונחזור אל הטקסט לרגע.
לצערי, פגשתי כאן מספר טעויות עריכה מעציבות עד מרגיזות, שעורך טוב היה אמור לנקות בקלות.
"להוריק", כשהכוונה היא לירוק, או לרוקן (לא להפוך לירוק).
"תחתון", "מכנס", ידוע כי הפרדת פרטי לבוש זוגיים, מוציאה ממני צדדים פחות חיוביים באופיי, וזה גם פחות בעברית.

שמחה להודות כי טעויות שכאלה, לא העיבו לרוב על חוויית הקריאה, למרות שהייתי שמחה שלא לפגוש אותן כמובן.


אנקדוטה קטנה
(שלא קשורה לכלום)


ב"עשרה חוקים פשוטים", מבית היוצר של אותו סופר, מצויין כל פרק בעיטור הנראה כאות בשפה הערבית, שם זה בהחלט מתקבל על הדעת.
ב"להרוג את אלוהים", נעשה שימוש באותם עיטורים (כוחו של הרגל?). 

אלא שכאן גיבורנו גרמני שחולק אתנו את מסעו המרתק מגבולות הזוועה  (פחות האשמה), שבמולדתו. 
יכול להיות שעדיף היה לבחור בעיטור של קרמשניט?.


אז מי הוא אלוהים בעצם?

"לעתים משונות דרכי האל... לאלוהים לפעמים יש דרכים מוזרות לשלם לנו על מעשינו".

האם אלוהים הוא מי שחי את חייו בתחושת אלוהות מובהקת?  או מי ששמו עוצב ברגע משבר וקושי?.

״הבלים… אני אלוהים ואת אלוהים. כל אחד מאיתנו הוא האלוהים שהוא בוחר להיות…״.

ומי אתם? 

21 ספטמבר, 2017

כחותם על ליבך / הילה ארוון

שירו איתי -
"אז בבית הספררר
על הקיר תמונההה...".

הספר הזה מתחיל היסטורי, כבד וכמו בשעורי היסטוריה משמימים, התקשיתי לחזור אליו.
אבל כשהקשבתי בשקט, נכנסת אל נימיו העדינים, בהחלט יש שם סיפור.


סיפור חיים ארוך ומסובך, על יכולות נפש האדם באין ברירה ועל גדלות הרוח וחוזק הגוף האנושי. על היכולת לשרוד כמעט בכל מצב ועל החלטות משנות חיים שבעצם, נראה כי אי אפשר היה להחליט אותן אחרת.

1492, שנת מפתח היסטורית בחיי יהודי ספרד.
סיפור אהבה רב שנים נשזר בין דורות שתי שושלות יהודים.

נזירים דומיניקנים, ספרד, איומי אינקוויזיציה ומרתפים חשוכים, נוצרים, יהודים ומה שביניהם. כל אלו הם חלק בלתי נפרד מהרקע ההיסטורי בו מתחיל הסיפור. מכאן מתגלגלים בין הדפים, כשהדגש על יהודים, מתייהדים ואלה שיהדותם היא מרכז חייהם, עובר כמוטיב מרכזי וחוזר לרוב. בהחלט מדובר ברומן, אבל היסטורי ומעט כבד.

הכנת רקע   
(אמינות זה כאן)  

התיאורים תואמי תקופה, עוזרים ותורמים רבות ליכולתי לדמיין את  המקומות, הדמויות ולבושם.    

לא בדקתי את אמיתות הפרטים הרבים (מאוד) המתוארים כאן. אבל אלה המוכרים לי מרגישים טבעיים לסיפור ולתקופה, וזה לרוב מספיק לי, בגזרת האמינות התקופתית.

אם כתבתי שהסיפור אמין, זה כי הוא מזכיר קצת סיפורים של סבתות ספרדיות (רק בגלל הנושא), אלא שכאן נפלנו על סבתא שמדברת בשפה גבו ובעיקר הרבה.

השפה

השפה מתארת את תקופת הסיפור, מכתיבה סגנון כתיבה ודיבור. זה לא קל, לעתים התקשיתי ׳להיכנס׳ לתיאורים תקופתיים שאינם בני זמננו. 
"גבירת לבו", יופי של תיאור לאהבה.

"נאבק ברצונו לקדש את גופה", זהו תיאור אקט מיני בדרך הרבה יותר יפה מהחלופות של שפת ימינו.

"מכבנות עטורות פנינים", שהן בעצם סיכות (עם פנינים כמובן).

והיו עוד הרבה שכאלה, ביטויים כבדים אף תקופתיים, המוכיחים עבודות כתיבה ועריכה טובות ומושקעות.

השפה מכבידה לעתים על הקריאה, אבל לא מכבידה על הטקסט ואפילו מתאימה לו. קיבלתי את האטיות בהבנה גדולה.   

כל המשפחה הגיעה (וגם השכנים)

ריבוי דמויות במספר סיפורים שזורים זה בזה, מקשים את הניווט.

סיפורים שונים לחלוטין שנגזר עלי להמתין בסבלנות אין קץ עד שיתחברו, הקשו עלי מעט את ההנאה (וההנעה גם). לא מדובר בספר  קליל שהקריאה בו זורמת בנחת, אבל אין בזה רע.  

מזחילה למרתון

בקריאת כ-100 העמודים הראשונים, תהיתי ׳למה אני עושה את זה לעצמי?׳, כשסאגה היסטורית יבשה, ארוכה ומייגעת נפרשה לפני.
במהלך תקופת הקריאה של אותם עמודים נטשתי את הספר הזה לכשבועיים, לטובת אחרים שהיו לי קריאים יותר.

אי שם אחרי עמוד 100 (בתצורה דיגיטלית), התוכן התחמם לכדי קריאה נעימה ונמרצת.

אלא שבמהלך כ- 70 העמודים האחרונים, חזרתי לתחושת ה'זחילה'. בשלב זה חלק ניכר מהקונפליקטים כבר נפתרו והייתי חיה בשלום עם  השארת חלקים קטנים ללא סגירה הרמטית.

במקום, מצאתי עצמי 'זוחלת' את העמודים האחרונים עד קבלת פתרונות מלאים לדמויות כולן. במהלך שלב זה חיפשתי לרוב את מד התקדמות העמודים, בציפייה לסוף. 

יש כאן סיפור מסגרת, שבתחילת הספר התחברתי לקריאתו. אבל עודף פרטים ובעיקר פיתולי עלילה רבים מדי, גרמו לי לשכוח אותו, עד שחזרתי להתעדכן בענייניו בסוף הסיפור (כמעט כמו שקורה לעתים עם קיומו של דוד רחוק ולא מעניין במיוחד).

בסוף הספר, הרגשתי מעט גאה בעצמי על שצלחתי אותו (קצת כמו ״מלחמה ושלום״ האגדי).

ובמסגרת מה שאני לוקחת איתי מהספר הזה, מה שלא תעשו, 
"לוס מלאכס קון טי"
(שהמלאכים ילוו אותך- או  אתכם).

18 ספטמבר, 2017

עכשיו יותר ברגש / רן בן נון


הוא עיתונאי סוג ג׳ (כי יש אותיות שפחות מנומס להשתמש בהן).

יש לו ״אמא בולגריה״ (למה הייתי צריכה לדעת את זה?), ״קריירה תת הישגית״, והוא מנהל מערכת יחסים מקצועית (רק מקצועית עד כמה שידוע לי וטוב שכך), עם האלטר אגו שלו.


הבעיה מתחילה כשמתברר (די בהתחלה), שהאלטר אגו של בחורינו המהולל, הוא אישה. אלטר אגו נשי לחלוטין, שעולה בכל תכונותיו על הגיבור המקורי וחבל.

גיבור שמשתדל להציג עצמו כחדל אישים, חסר ישע וכמעט חסר זכות קיום (לרוב הסכמתי ובעיקר עם פסיקתו האחרונה).

הסיפור מתובל בציניות נעימה עד מוגזמת.
מסוג המקרים בהם זה מתחיל טוב, אבל עד שהתרגלתי לתחושת החמימות בלבי, היא החמיצה, גם עלתה על גדותיה מעודף תבלינים.


כי קצת זה לפעמים הרבה, כבר אמרו לפני, והרבה זה ממש מיותר.



הלו? זה המרכז לבריאות הנפש?

" 'רובי, אתה אחד שיודע להגיד בשני משפטים את מה שכל המשעממים מורחים במאמר מלומד שלאף אחד אין כוח לקרוא', הסבירה לי גאיה, ולא ידעתי אם אני מחמיא פה לעצמי או מקבל מחמאה ממקום מוזר מאוד". המחלקה הסגורה נחשבת "מקום מוזר מאוד"?.. אולי.

רק על מנת להבהיר את דברי, "גאיה" היא האלטר אגו הנשית המדוברת... והיא מדברת עצמאית מ/אל מוחו של הגיבור.


" 'אז עכשיו אהיה פובליציסטית פוסט-פמיניסטית. אהיה או אמות',  סיכמה גאיה בטרגיות ונשארה בחיים". מוותרת על זכות התגובה כאן,  זה כל כך הזוי, שזה גדול אפילו עלי.      


״איך אגרום לגאיה פאנק להשתלט עלי ולכתוב מאמרים שלמים?".
You did it already, Job well done.


איפה הסיפור לעזא...? 

שאלה טובה, גם אני חיפשתי (ואיזה מזל שאף אחד לא בקש שאסכם את הטקסט המתואר).

את מהות הטקסט ואת הסיבה לקיומו, מודה, לא מצאתי.
ברור לי למה מישהו ירצה לכתוב טקסט כזה ממניעים בריאותיים. 

פחות ברור לי איפה אני משתלבת בתכנית הטיפולית.

הכותב הוא עיתונאי ואפילו מותיקי העוסקים בתחום. עובדה זו מעניינת, רק משום שחלקים ניכרים מהטקסט הזה מזכירים דיווח עיתונאי, אם כי משמים ברובו. ממש חיכיתי שתגמר הכתבה המעייפת ותפנה מקום למשהו מעניין יותר (אפילו פרסומות עדיפות).    



שפה היא (לא) שפה  

"אבל אני נותרתי באובסס..".
לנסות ולהיות נחמד לקוראיך, זה טוב. לעשות זאת באמצעות Downgrade שפתי ושימוש ב"לא עברית", פחות.

דוגמה קצרה ומייצגת, על מנת שלא לפגום בבריאותכם, ״היוש״, ״אגופלצת״ ״איינער צאצקס״ ו״בחורינות״ (המקבץ אגב, ממשפט איכותי אחד).
אם התפלשות בשפה שעמדה ליד עברית, היא כוס התה שלם, Be  my guest.   


סיכום המחלה

הוא מדבר אל עצמו, כלומר אליה. היא מדברת אליו, לא, אל עצמה, על  עצמה וקצת איתו, אולי, לפעמים. 
שיח מוגבלים בחסות טקסט שמתיימר לשמש השראה.

באמת שאין לי כוונה לפגוע, אבל הספר הזה כולו מטפורה (בלחץ, כי השתדלתי ממש לראות את זה כך). מטפורה לחיפוש עצמי, מהותי, תוך שיתוף זכר ונקבה בגוף ראשון ולא רק. מן טקסט בסגנון 'בכולנו שוכנים שני המינים'.  הכל שטוח וגרוטסקי בערבוביה בלתי מתקבלת על הדעת עד בלתי בליעה, בעולמנו הספרותי (או כך הייתי רוצה שיהיה לפחות).

כך שאם השאלה היא איך יוצאים מהפלונטר? אני ממליצה על ניתוח לשינוי מין. כי בכל שאר הרבדים האישיותיים, השינוי מזכר לנקבה, כבר הושלם.

הספר מונה 120 עמודים בתצורה דיגיטלית, שלצערי הרגישו הרבה יותר. זחלתי בקריאה, היתקשתי להתחבר למי מהדמויות, וכתוצאה מקריאה מבולבלת ומיותרת, חששתי לעתים גם לגורל הנפשי שלי.

רגע לפני האשפוז... נשברתי.
(אל תנסו את זה בבית).



17 ספטמבר, 2017

אני עדיין כאן / קללי אביט




״גולם שמתגורר בשכירות, בתוך קליפה, ככה זה נשמע יותר יפה.
אני רוצה מאוד לצאת, רק כדי לספר שאני גם הבעלים״. 



היא לא מרגישה את גופה. לא רואה, לא זזה, אבל מבינה הכל ובלי הפסקה.
אה והיא גם שומעת, כמעט כל דבר שקורה מסביבה.

אלזה בת עשרים ותשע, בעצם, היום כבר בת שלושים.
משיכתה לטיפוס על הרים מושלגים גררה אותה אל תוך תרדמת, עפ״י הגדרת הרופאים.
בפועל, מספר שבועות לאחר התאונה היא התעוררה. 
מאז היא שומעת ומבינה, אבל חיצונית דבר לא השתנה.

אלזה כלואה בתוך גופה. 
גוף שהיא לא מרגישה, לא מזיזה, לא רואה.

״אפילו לא קבלתי נשיקה. או שהיא היתה כל כך אוורירית, שלא שמעתי״.

גבר שנקלע לעולמה המוזר עד מסויט, חווה טלטלה (או טלטלות) בעקבות המפגש, אבל גם לפניו. 
אל החיבור הבלתי הגיוני הזה, הוא מגיע מוכן נפשית, שבור וכואב בדיוק במידה. 

משם השמים הם הגבול, ואולי יותר נכון לתלות את האשם בהרים המושלגים. 


תאורים עמוקים ואמיצים 

אלו התובנות שניתן להגיע אליהן כשהעיניים עצומות, מרבית הגוף בהפסקה והרפואה בתרדמת. 

ניואנסים קטנים של קצב נשימה וניגון נשיקתן המטפורית של טקסטורות.

"אני מזהה את חיכוך חולצתו כנגד הפלסטיק של הכסא".

"הוא לא מאוד שמן כנראה, כי שמנים לא נושמים ככה".

״זה לוקח לה בסך הכל שני שירים והפסקת פרסומות אחת״.

גלולה של אנושיות צרופה

הדמויות אנושיות עד כאב, מדהימות בדיוקן. 
אהבתי מאוד את התובנות של נטולי היכולות הפיזיולוגיות כמו גם את אלה של הצועדים על רגליהם.

״אני נזהר בצעדי בלי שום סיבה. בד שיפון כמו נפרש לנגד עיני ואני יודע שזה לא השלג״. מכירים דרך יותר ציורית לתאר דמעות.

אין כאן טיפת רחמים, אלא הגיון קר ושרטוט מדויק של דעה, אופי, תחושה ורעיון.


וואו!, מטריד ומיוחד (אבל בעיקר מטריד)

״המתמחה יוצא. אח״כ יוצאות מריה והעגלה שלה. אני אאחז בתקווה הקטנה שלי מחר. עכשיו אני רוצה לבכות.״ 

"אני מפחדת (מכל מקום, אני חושבת את הפחד, בהיעדר היכולת להרגיש אותו בבטן)".

"יש משהו שמטריף את הדעת בלדבר לעצמך".

"קולו הצבעוני התמלא גוונים מנצנצים, עד שלבסוף הוא נעשה בעל מרקם קטיפתי וכבר לא יכולתי ממש להבין. אני אף פעם לא מבינה ממש הכול, אבל לא נורא".

"אני רוצה לסובב את הראש ולפקוח את העיניים
 אני רוצה לסובב את הראש ולפקוח את העיניים
 מפעם לפעם מחשבה חטופה גולשת פנימה. איזה "אני רוצה לאהוב",  שאני בורחת ממנו מהר. זה לוקח אותי למקומות מסוכנים מדי.

"אני רוצה לסובב את הראש ולפקוח את העיניים.
 גם אם זה יקרה רק לחצי שנייה לפני שנפשי תכבה לנצח, 
 אני רוצה  לסובב את הראש ולפקוח את העיניים".

"יש לי הרגשה שאני שק. שק מלא בכל מיני דברים שהם נלעגים כשם שהם טבעיים ושמשתרגים אלה באלה".


** קבלו ספויילר קל**


יש אהבה

זה סיפור על התמודדות, על חיבור גוף ונפש ניצחי וכן, בין היתר זה גם סיפור על אהבה.
אהבה מדהימה ומקבלת, אבל גם כזו שהרימה לי גבה.
בהחלט היה שלב בו תהיתי אם החיבור לא מיסטי מדי, מחובר פחות מדי למציאות.
בכל זאת ולמרות הכל, התגברנו יחד על הקשיים ונהניתי לרוב.
  

מדובר בספר קצר, אולי ספרון, 120 עמודים בתצורה דיגיטלית. 
להבנתי זהו ספר ביכורים (וביקורים בבתי חולים).

אם מדובר בתחילת מסעה של הסופרת הזו, count me in להמשך.


16 ספטמבר, 2017

כותבת ומוחקת אהבה / ענת לב אדלר




״מה יש בו בגיל ארבעים שגורם לנו להפוך את העולם שלנו על פיו ולהאמין שאין עונש ביציאה. שהופך אותנו לנמרות חשופות ניבים, שמתפשטות מעורן ומזכיר לנו שעוד מעט נמות? ושכדאי להספיק לחיות?


גיבורה בת ארבעים, מחפשת מוצא וירטואלי, ככה בלי להרגיש, מחיי זוגיות ושיגרה מתישה.
מודה, אני מתרחקת מטקסטים שכאלה.
 Too close to home, אמרו כבר לפני ואני לא מחפשת לעצמי צרות (או משתדלת לפחות לדעת איפה לא למצוא אותן).

אלא שהפעם, קרה מה שקרה, החיים גרדו לי את קצה גבול הסקרנות ופצחתי בקריאה.

הספר הזה הוא לא פנטזיה, הוא סוג של טיפול זוגי גם יחידני (מודעת לאוקסימורון). כזה שמתאים ככפפה למצב הנפשי ההזוי שתוקף או עלול לתקוף כל אישה ממוצעת ומעלה, שהגיעה וחצתה את חגיגות הארבעים לספירת שנותיה.


מאמינה לך! 

אמינות, לרב מצאתי בין דפי הטקסט הזה, סיבה קיומית, פחות.
כי אם הטקסט מזכיר סיכום פגישות טיפוליות על ספת הפסיכולוג, אז מה אני עושה פה? איך ולמה נגזר עלי להיות חלק מכל הטוב החפרני הזה?


תאורים מציאותיים זה אנחנו

הוא ״דובי״, רק מעט, אבל ״מותניו העבים״ מבטיחים שהוא רחוק מרחק שנות אור (ועור) מיצור משורטט בידי מלאכים. כגברי, עם כרס קטנה של שנים ושיבה בשיערו, ״היה משהו מרגיע במידותיו הבלתי-מושלמות״ (לגמרי!).
הוא גם לא רהוט במיוחד, ״ אני רציני ואת עושה בדיחות״ הכי אמיתי, וזה לרוב טוב.   
למרות שאני חייבת להודות, שמי שיגיד לידי ״עושה בדיחות״ יאבד אותי, כנראה לתמיד. 

לה יש חזה ״מודגש״, ״מותניים צרים״, היא ממש לא מזמן ירדה במשקל ובאותה נשימה, כמעט איבדה אותי בשלב הזה של התאור. אבל אז הגיע גם אזכור של אגן רחב ושמלות מטשטשות גזרה ומיד חזרתי לאהוב (או לפחות לחבב) את הדמות הנשית כאן.


עיתונאית/חוקרת/סופרת

כותבת הספר הזה היא עיתונאית במקצועה.
אלא שבטקסט הסיפורי הזה, משלח ידה העיקרי ניכר עד מאוד (וזה כנראה לא לטובה).

חלקים נרחבים של הסיפור הרגישו כמו דיווח עיתונאי בהתהוות, כולל חזרה על הסברים והאכלת יד קלה. שאולי מתאימה לכתיבה עיתונאית, אך מתאימה פחות לז׳אנר הסיפורי שלפנינו (חוץ מזה שכבר הבנתי לבד והסברים נוספים זה מעייף).
תאור תפריט כל ארוחה שנקרתה בדרכה בתפוח הגדול, שרטוט מדויק של בגדים, נעליים וגם תיק. כל אלה מיותרים מעט לטעמי ובעיקר מחלחלים את התחושה שמלבדם, לא היה פה הרבה מה להגיד.


אה, השפה 

השפה טובה ונעימה לרוב, כמתבקש ממקצועה של הכותבת.
אלא שדווקא עובדת מקצועה השאירה אותי המומה, כשפה ושם נלקחה חרות שפתית פחות רצויה, בדמות ביטויים שלא נבראו בשפה העברית, כמו ״עורי המסומרר״. עדיף כמובן ל״עורי הסמור״ והכוונה בכלל היא ל״שיער עורי הסמור״. 

״מיטווס״, הכוונה הופך לטווס? כי זה די ברור ודי לא בעברית.

"שתוקי מנוע״, שתוקי? באמת?.

"קולי עולה ויורד כמו לב מפעם שנשכח בקרון של רכבת מהירה", הלב שלי עדיין לא נשכח ברכבת ומישהו חייב להסביר לי את המטפורה.

"שם עמדה אמי ליד הגז, והזהיבה ריבועי בצל במחבת כדי למזוג על האורז...". חבל, חבל, חבל, שלמזוג מתאר כאן משהו שאינו נוזל. מדובר בעברית ירודה, או בעצם זו "לא עברית" טהורה.

היו עוד, אבל חסכתי מכם עברית שאינה במיטבה.


 I Rest My Case
מומלץ לצעוק את המשפט שבכותרת בין ציטוט לציטוט, 
כי בכל זאת, היו מספר ביטויים ש'קנו' אותי לאורך הדרך.


״הסוד הוא להבין שבחיים אין דבר כזה אושר, זו המצאה שיווקית של העולם המודרני. אנחנו לא יכולים להיות מאושרים כל הזמן, זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה ביולוגית״, וטוב שמישהו אומר את זה סוף סוף.

״יש רגעים שמחים שצריך לאסוף ולהשחיל על שרשרת היומיום. אה, ולזכור שמה שחשוב זה עכשיו״. גם את זה.

״מה שעצוב בדברים שכבר לא נוכחים זה שאתה מצליח לשים עליהם את האצבע רק בדיעבד".

אבל, אחרי הכל...

בשמחה רציתי לפרגן, כי הנושא מעניין (אותי), העיסוק פחות מוכר והכותבת נכנסת טוב למשבצת המתאימה. בסופו של יום הרגשתי בעיקר פספוס ואכזבה.


מהאפשרות לעסוק בשאלות נשיות וזוגיות מהותיות עד קיומיות, נפלנו אל תהומות מערכה יללנית שאין בה הרבה, אם בכלל.


אז מה עושים? 


נזהרים ואולי, ברגעי משבר ספרותיים, קוראים בכל זאת. 
כי זה קצת כמו להציץ לחייה המתפרקים של חברה טובה, לתמוך כמובן, ובין שיחה לשיחה, לשמוח בסתר לבך שאצלך זה לא ככה.

בואו נמשיך לקוות.

11 ספטמבר, 2017

הנשף / אנה הופ

תתנהגי יפה
תמיד נכון, הכי חשוב, בכל שלב של חייך, תתנהגי יפה.
״את תתנהגי יפה?״,
התנהגת יפה!.
״להתנהג יפה זה לשרוד״
התנהגת יפה?
זה לא עזר לך.

לרגע שכחת להתנהג יפה וכל מה שעשית קודם לכן, לא נזקף לזכותך.
לא התנהגת יפה.

״להכניס פנימה את הצמות״
״לסתום את הפה ולעבוד קשה״.
״להרגיש בחילה כי את פחדנית״
״לספוג את המכות״.
״להיצמד לשוליים״... ״להיצמד לשוליים!״.


אז מה היה לנו?

אנגליה, 1911.
"המוסד לא היה כלא. מטרת הטיפול לא הייתה ענישה אלא שיקום". 

אם תחצו את פסי הרכבת לכיוון ״מנטל ליין״, תצעדו בעפר, כשמסביבכם שדות התבואה ובמרחק אדמות הבור, תגיעו קרוב לוודאי אל ״מוסד שרסטון״ - מקום משכנם של חולי הנפש, המשוגעים והעניים הכרוניים (לא התבלבלתי).
  ״ישלחו אותך לשרסטון ובחיים לא תצאי משם".

יש מטופלים, שחולמים להימלט, יש גם שמנסים.
יש מטפלים, שנמלטים מן החוץ המאיים, אל גן העדן שבין הקירות.
יש טשטוש מגדרי, העצמת הבדלים מגדריים, הפרדה, איחוד וכמיהה גדולה.
יש כמיהה מכל סוג, מין ועוצמה. 
יש כאן באמת הכל (או הרבה לפחות), הכל בעיני המתבונן.
לכם נשאר רק להציץ ולגלות.

לא מדובר בדיסטופיה, למרות שיתכן והיא מצטיירת מדברי. מדובר למרבה הצער, באמת גדולה, כמעט היסטורית (ואולי לא כמעט). זהו תאור עולם שונה ונפרד, שיכול להתקיים לצד עולמנו המוכר ואם נהיה לרגע מציאותיים, התקיים כבר בעבר.


גאונות עדינה זה כאן

״היא נמצאת כאן זמן רב מדי ועכשיו היא משוגעת״.

מי שמכיר אותי ואפילו קצת, יודע שביטויים מרחיקי לכת שכאלה ניתן ליחס לי לעתים רחוקות עד רחוקות מאוד בלבד.
והנה זה כאן, נאמר גם נכתב, מדובר בדיוק על גבול הגאונות הספרותית. כזה שמבטיח הנאה למי שיקרא בנחת, בין השורות ובתוכן.


"ה'לא לברוח' היה כאב שפשט בכל איבר ואיבר בגופה. אבל כאב העזיבה היה גרוע יותר. והיא הייתה לכודה וקרועה בין השניים".

 בשל צורת הכתיבה, הרבה מהמידע החסר מתגלה תוך כדי, בין לבין, כאילו גלוי, כאילו מוצפן וכאילו במקרה, כמעט לא חשוב, אבל חשוב עד מאוד.


השפה, השפה, השפה

שמתם לב שהשתמשתי בריבוי פסיק(ים)? זה נעשה במלוא הכוונה. 
נתקלתי כאן גם בשימוש חזרתי ב״הוא״, או ו׳ החיבור, באותו משפט. 
אלא שבעולם השפתי המוצג, ברור כי החזרתיות מייצגת הלך רוח ולא נובעת מטעות (ובהתאם ריבוי הפסיק שלי).

מלבד החזרתיות הפחות רהוטה (שכאמור ביני לביני מצאתי לה הסבר), השפה כאן טובה, תואמת תקופה, איכותית ונעימה לרוב (והספר מליצי גם בשפת המקור).
נראה כי התרגום ועריכתו בוצעו בידי גורמים מקצועיים להפליא, אלא שבנקודות מסוימות (אך מעטות), נבחרה כאן עברית שעל קצה גבול המילון, לטעמי כמובן. 

״פטפוט מדנדן של ציפורים קטנות״. מדנדן מתייחס לפעמון לרוב, אבל ההשלכה ברורה, גם אם מעט גבוהה ביחס לשאר הטקסט.

"גבר שענד עניבה...״. בעברית, גבר עונב עניבתו. כאן ניתן לייחס את ענידת העניבה לרצון להתגנדר, אולי, אבל זה מעט מותח את גבולות העברית והמטפורה.

"הרחק מאחוריו הוא שמע את פיזוזיו של הכינור מרחוק". נתחיל בעובדה שמדובר במרחק מהביטוי הראשון, אין צורך לשלב את השני, הבנתי. נמשיך לעובד המצערת ש"פיזוזיו של כינור" הם עניין בעייתי. לכינור אין רגליים ועליז ככל שיהיה, הוא לא רוקד. 
גם כאן ברורה לי כמובן המטפורה, אבל גם מטפורה אמורה להתאים למילון המושגים העברי.
ואם אני טעיתי, אתם מוזמנים להעמיד אותי על טעותי בשמחה. 

היו עוד כאלה שניתן לתארן כמטפורות או כ"החלקות" תרגומיות קלות אבל חשוב לי להדגיש, כי המקרים המדוברים מעטים ולא פגמו בחוויית הקריאה האיכותית והנעימה שחוויתי. 

תשוקה או אהבה קטנה
(בכל מקרה נעימה)


"צללים הבהבו והיטשטשו. הוא ראה אותה עשרים פעמים, ובאף אחת מהן זו לא הייתה היא". יש דרך יותר נכונה לתאר כמיהה?.

״ היא למדה אותו כאן בלילה הכחול. ...שיננה ספרים והיא שיננה אותו. למדה אותו בעל פה."

כל נשיקה שחררה בה משהו, כאילו הסיר מעליה, שכבה אחר שכבה, את כל מה שנשאה עמה, חשף מישהי חדשה." הוא עשה את שלו ואני לא מגיבה ולא הורסת.

הקלות הבלתי נסבלת של האשפוז

״טרוף גדול פסגת שפיות הוא..״.

מי בריא? מי חולה? מי שפוי? מי הזוי? מי מחובר למציאות? כדאי להיות מחובר למציאות? זה נורמלי להיות מחובר למציאות ? גם כשזו המציאות?.

"הוא פקח את עיניו. אין דרך. רק סוף כל הדרכים."

״יש שלוש דרכים לצאת מפה. למות... לברוח... לשכנע אותם שאת שפויה״.


 משהו קטן מוקדש לאוהבי הספרים

" 'שוב קוראת העלמה ...?'.
 ... הנהנה ומעט סומק הציף את צד צווארה. 'היזהרי', נופף אליה הרופא באצבעו. 'יום אחד לא תוכלי לצאת מהספרים האלה'
."


״כש... קראה, היא אף פעם לא הרימה את מבטה. היא נעלמה כאילו נפער חור והיא נבלעה בתוכו...״.


אפשר לקרוא את "הנשף" כסיפור שטוח, אבל אז תפספסו בגדול. 
עדיף להתעמק בו, להבין משמעויות ולתת לו לערבב אתכם בשאלות קיומיות. ככה בדיוק עושים את זה כמו שצריך.


״הבהלה הצמיחה את שורשיה האפלים עמוק לתוך תוכה״. גם אני הרגשתי ככה, גם אתם תרגישו.

פילוסופי, עמוק, חזק, מיוחד, אבל הכי הכי, מפחיד כמה שהוא אמתי.

תהיו חזקים.

02 ספטמבר, 2017

ספינת הכלות / ג׳וג׳ו מויס


1946, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. נשים (ונערות) אוסטרליות שנישאות במהלך המלחמה לחיילי צבא בריטניה, מחפשות דרך לחבור אל בעליהן המשרתים מחוץ לגבולות אוסטרליה, לרוב באזור האוקיינוס השקט.

מרגישים כבר את הסלט ההיסטורי? גם אני.

הספר מתחיל ב'פתח דבר' ובו כעשרים עמודים (בתצורה דיגיטלית), מעט מעייפים ומתקדמים לאט מהמצופה. זהו סיפור המסגרת, השתדלו לעמוד בזה (אם החלטתם להתחייב לקריאת ספר זה כמובן).

אז למדתי
(או, מביש כמה לא ידעתי)

מודה שנזקקתי למילון גאוגרפי ואולי גם היסטורי. חשתי בורות יוצאת דופן כשדובר על ״מורוטאי״, מ״איי הלמהרה״ (יש כאלה באינדונזיה), ״וולסינג מטילדה״ (שלא כמו שירו של רמי פורטיס, הוא שיר העם המוכר ביותר באוסטרליה שלעתים אף מכונה הימנונה הלא רישמי). היו גם "חוק הכלות האמריקאי", מרד המלחים ההודים, בורנאו וקדחת דנגי (שהכרתי, אבל לא מספיק) ועוד כאלה וכאלה כמובן.

כמו בספרים אחרים פרי עטה, מויס מתבלת כל פרק בפתיח, ציטוט היסטורי תואם לתקופה. מודה שאני אוהבת שמכניסים אותי בעדינות שכזו לאווירה. מה גם שכשרבו סימני השאלה, הציטוטים עזרו לקבל תשובות, גם אם חלקיות.


בקיצור, למדתי דברים חדשים וזה תמיד נעים. 

אם היה לי נעים כחלק מחוויית הקריאה? זו כבר שאלה אחרת.

יש נשים, יש גברים (וזה לא אותו הדבר)

הספר הזה ברובו, עוסק ברבדים השונים של המתח התמידי בין גברים לנשים.
״...קריאת השכמה שלהן: ביצוע של ׳עורו קומו, זמן להוציא רגל מהמיטה׳ (ובשעה חמש וחצי, היא שמעה במקרה את גרסת הגברים, המנומסת פחות: ׳עורו קומו בוקר בא, זמן  להוריד ת׳ידיים מהזין ולצאת לעבודה׳)״.

אז יש הבדל או אין? (ואין יותר ימאי! מהמשפט ההוא על הזהו הגברי, תאמינו לי, אני יודעת).

אמרנו מתח, אבל...

במהלך הקריאה הרגשתי כאילו תלו אותי לייבוש באוויר החם (זה מייבש, אם תהיתם).
כמעט בכל פרקי הספר חיפשתי את המרכז, את הסיפור העיקרי שלשמו התכנסנו. כי מלבד ההיסטוריה לרוב (זה בסדר, הבנתי שנערכה עבודת הכנה, זה לא אומר שחייבים להשתמש בכל נקודות הציון שהיא הפיקה), חיפשתי ללא הפסקה את הסיבה לדיווחים השטוחים והמיותרים. סיפור אישי יש כאן, אבל רק בקושי (ותכלס רק החל מעמוד 200 לערך). הוא משלב דמויות רבות מדי, שמקשות לעקוב ובוודאי שלא מאפשרות לי להקשר ולהתאהב בהן.

אובדן זהות מגדרית ובכלל

לאורך המסע כולו הכלות, נקראות ״כלות״, (והנה אני עושה את זה גם).
מעטות מופיעות בשמן, כי איך אפשר לכתוב ספר על שש מאות דמויות?. אבל האמת היא, שגם אחרי המעטות קשה לעקוב. הן מובחנות זו מזו, שונות ובעלות אופי שמתואר רציף לאורך הסיפור, אבל הן לרוב מתישות.

כשהסיפור בפירורים
(או איך אפשר להתאהב ככה, כבר שאלתי ?)

יש כלה אחת מהכפר (שמכסה גם את תפקיד ההריונית). חברתה אחות בצבא אוסטרליה המתקשה באינטראקציה מרובת משתתפים. דמות נוספת היא הכלה הצעירה (מדי) שחסרה גינונים חברתיים הכרחיים ולא נשכח כמובן את מלכת הגינונים, אשת חברה בהתהוות שעסוקה בעיקר בפנקסנות חברתית ובשאלה הרת הגורל שתמציתה ׳מה חושבים עלי׳. 

בקיצור, סטיגמה זה כאן לכל האורך ובכל אופן שקשור בבחירת הדמויות. אותי לפחות זה נוטה לשעמם.


אין כאן סיפור מרכזי. יותר פירורי סיפורי חיים לא עמוקים במיוחד שאמורים לספק תמונה אחת. אז ליקטתי פירורים לכדי סיפור ומסתבר שגם כשהוא אסוף, אין בו הרבה.

היסטוריה לא מבטיחה אמינות

נכון, הסיפור היסטורי, או מתיימר להיות בעל קווים כאלה. בכל זאת, ציטוט היסטורי או בחירת שמות תואמת תקופה, לא מחייבות אמינות ספרותית ובוודאי שלא עניין. 

**קבלו ספויילר מאוד (ובעיקר לא מרגש)**
במהלך ההפלגה, כשרב החובל מגיע למסקנה שאין מספיק מרחב מחיה על הסיפון לעדר כלותיו, הוא משחרר לחופשי ומציף על פני המים את המטוסים שנושאת הספינה. 
מודה, עדיין מנסה לשחרר גבה שהתרוממה לא רצונית (כי אמין זה לא).
היו עוד כאלה, אבל מיותר לתאר אותם.

כמה הגיגיי גברים וימאות
(סתם כי זה כיף וצריך גם קצת טעם טוב)

"הוא קרץ... הוא כנראה נולד קורץ", את ההגדרה הזו קניתי.

"יש לך כיס מלא מרשרשים ופרצוף תחת. דוקטור ג'ונס אומר שהתרופה היחידה היא להקטין את שניהם..". נשמע הגיוני.


"... 'לחיי נשים ואהובות', הכריז ג'ונס הוולשי והרים את המשקה שלו באוויר. 'מי ייתן ולא יפגשו זו את זו לעולם' ". אה, כן.

Be Careful What You Wish For
(או, שעמום זה מסוכן?)

בעקרון, מדובר על מסע בן שישה שבועות, קשה ובעיקר משמים עד אימה, אותו נאלצות הכלות לעבור בדרכן אל חופי בריטניה.

וכמו המסע, גם הספר, קשה, מעייף ומשמים במקבצי טקסט גדולים רוויי תיאורים מיותרים.

"צריך לחוות את השעמום של שבועות בים כדי להבין אותו עד הסוף. בטווח הארוך, עבור רבים, הנזק הנפשי כתוצאה מהתסכולים שנבעו ממנו היה רב לאין שיעור מאשר הסיכונים הפוטנציאליים של הפצצת האויב... כאשר לא נלחמנו באויב, נלחמנו בינינו לבין עצמנו". גם אני!.


"המלחמה זירזה הכל וקיצרה את פרק הזמן הטבעי המוקצה בדרך כלל לדברים...", חוץ מבכל הנוגע לתיאורים בספר זה, כמובן.


"איירין תפרה כמה תיקי בד פשוט מקסימים לאטבי כביסה" לא מגיבה על זה, לא מגיבה על...


"אחת הבנות קבלה מחמותה האנגלייה ספר שנקרא "עצות לשימוש חוזר בחפצים שונים", וגב' פרופיט כתבה הוראות איך להכין מחרוזת מטבעות המתכת שעל רגלי התרנגולות וחלוק שינה מבייבידולים ישנים...".


"היא התחילה לכתוב מכתב לאביה ואז גילתה שאין לה משהו חדש לספר על החיים בספינה, שלא ספרה לו כבר...". לצערי (באמת), הייתה לי בדיוק אותה תחושה לגבי תהליך הכתיבה כאן.



כשספר מונה כ-300 עמודים (בתצורה דיגיטלית) ואני תוהה לאורך כ150 עמודיו הראשונים על השעמום הקיומי ומקומו בחיי, המצב לא מזהיר.


בואי נסכים שג׳וג׳ו מויס כבר עשתה את זה איכותי יותר בעבר (ואפילו יותר מפעם אחת) ונסגור עניין.

רוצים עוד?