כותבת ומוחקת אהבה / ענת לב אדלר

״מה יש בו בגיל ארבעים שגורם לנו להפוך את העולם שלנו על פיו ולהאמין שאין עונש ביציאה. שהופך אותנו לנמרות חשופות ניבים, שמתפשטות מעורן ומזכיר לנו שעוד מעט נמות? ושכדאי להספיק לחיות?.״

גיבורה בת ארבעים, מחפשת מוצא וירטואלי, ככה בלי להרגיש, מחיי זוגיות ושיגרה מתישה.
מודה, אני מתרחקת מטקסטים שכאלה.
 Too close to home, אמרו כבר לפני ואני לא מחפשת לעצמי צרות (או משתדלת לפחות לדעת איפה לא למצוא אותן).

אלא שהפעם, קרה מה שקרה, החיים גרדו לי את קצה גבול הסקרנות ופצחתי בקריאה.

הספר הזה הוא לא פנטזיה, הוא סוג של טיפול זוגי גם יחידני (מודעת לאוקסימורון). כזה שמתאים ככפפה למצב הנפשי ההזוי שתוקף או עלול לתקוף כל אישה ממוצעת ומעלה, שהגיעה וחצתה את חגיגות הארבעים לספירת שנותיה.

מאמינה לך! 

אמינות, לרב מצאתי בין דפי הטקסט הזה, סיבה קיומית, פחות.
כי אם הטקסט מזכיר סיכום פגישות טיפוליות על ספת הפסיכולוג, אז מה אני עושה פה? איך ולמה נגזר עלי להיות חלק מכל הטוב החפרני הזה?

תאורים מציאותיים זה אנחנו

הוא ״דובי״, רק מעט, אבל ״מותניו העבים״ מבטיחים שהוא רחוק מרחק שנות אור (ועור) מיצור משורטט בידי מלאכים. כגברי, עם כרס קטנה של שנים ושיבה בשיערו, ״היה משהו מרגיע במידותיו הבלתי-מושלמות״ (לגמרי!).
הוא גם לא רהוט במיוחד, ״ אני רציני ואת עושה בדיחות״ הכי אמיתי, וזה לרוב טוב.   
למרות שאני חייבת להודות, שמי שיגיד לידי ״עושה בדיחות״ יאבד אותי, כנראה לתמיד. 

לה יש חזה ״מודגש״, ״מותניים צרים״, היא ממש לא מזמן ירדה במשקל ובאותה נשימה, כמעט איבדה אותי בשלב הזה של התאור. אבל אז הגיע גם אזכור של אגן רחב ושמלות מטשטשות גזרה ומיד חזרתי לאהוב (או לפחות לחבב) את הדמות הנשית כאן.

עיתונאית/חוקרת/סופרת

כותבת הספר הזה היא עיתונאית במקצועה.
אלא שבטקסט הסיפורי הזה, משלח ידה העיקרי ניכר עד מאוד (וזה כנראה לא לטובה).

חלקים נרחבים של הסיפור הרגישו כמו דיווח עיתונאי בהתהוות, כולל חזרה על הסברים והאכלת יד קלה. שאולי מתאימה לכתיבה עיתונאית, אך מתאימה פחות לז׳אנר הסיפורי שלפנינו (חוץ מזה שכבר הבנתי לבד והסברים נוספים זה מעייף).
תאור תפריט כל ארוחה שנקרתה בדרכה בתפוח הגדול, שרטוט מדויק של בגדים, נעליים וגם תיק. כל אלה מיותרים מעט לטעמי ובעיקר מחלחלים את התחושה שמלבדם, לא היה פה הרבה מה להגיד.

אה, השפה 

השפה טובה ונעימה לרוב, כמתבקש ממקצועה של הכותבת.
אלא שדווקא עובדת מקצועה השאירה אותי המומה, כשפה ושם נלקחה חרות שפתית פחות רצויה, בדמות ביטויים שלא נבראו בשפה העברית, כמו ״עורי המסומרר״. עדיף כמובן ל״עורי הסמור״ והכוונה בכלל היא ל״שיער עורי הסמור״. 

״מיטווס״, הכוונה הופך לטווס? כי זה די ברור ודי לא בעברית.

"שתוקי מנוע״, שתוקי? באמת?.

"קולי עולה ויורד כמו לב מפעם שנשכח בקרון של רכבת מהירה", הלב שלי עדיין לא נשכח ברכבת ומישהו חייב להסביר לי את המטפורה.

"שם עמדה אמי ליד הגז, והזהיבה ריבועי בצל במחבת כדי למזוג על האורז...". חבל, חבל, חבל, שלמזוג מתאר כאן משהו שאינו נוזל. מדובר בעברית ירודה, או בעצם זו "לא עברית" טהורה.

היו עוד, אבל חסכתי מכם עברית שאינה במיטבה.

 I Rest My Case

מומלץ לצעוק את המשפט שבכותרת בין ציטוט לציטוט, 

כי בכל זאת, היו מספר ביטויים ש'קנו' אותי לאורך הדרך.

״הסוד הוא להבין שבחיים אין דבר כזה אושר, זו המצאה שיווקית של העולם המודרני. אנחנו לא יכולים להיות מאושרים כל הזמן, זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה ביולוגית״, וטוב שמישהו אומר את זה סוף סוף.

״יש רגעים שמחים שצריך לאסוף ולהשחיל על שרשרת היומיום. אה, ולזכור שמה שחשוב זה עכשיו״. גם את זה.

״מה שעצוב בדברים שכבר לא נוכחים זה שאתה מצליח לשים עליהם את האצבע רק בדיעבד".

אבל, אחרי הכל...

בשמחה רציתי לפרגן, כי הנושא מעניין (אותי), העיסוק פחות מוכר והכותבת נכנסת טוב למשבצת המתאימה. בסופו של יום הרגשתי בעיקר פספוס ואכזבה.

מהאפשרות לעסוק בשאלות נשיות וזוגיות מהותיות עד קיומיות, נפלנו אל תהומות מערכה יללנית שאין בה הרבה, אם בכלל.

אז מה עושים? 

נזהרים ואולי, ברגעי משבר ספרותיים, קוראים בכל זאת. 
כי זה קצת כמו להציץ לחייה המתפרקים של חברה טובה, לתמוך כמובן, ובין שיחה לשיחה, לשמוח בסתר לבך שאצלך זה לא ככה.

בואו נמשיך לקוות.