שירו איתי -"אז בבית הספררר
על הקיר תמונההה...", זה השיר או מדוייק יותר, זו הפסקה שהתנגנה לי תוך כדי קריאת הספר הזה.
כי 'כחותם על לבך' מתחיל היסטורי, כבד וכמו בשעורי היסטוריה משמימים, התקשיתי לחזור אליו.
אבל כשהקשבתי בשקט, נכנסת אל נימיו העדינים, נחשפתי לסיפור (ובהחלט יש כאן כזה).
אז מה היה לנו?
מדובר בסיפור חיים ארוך ומסובך, על יכולות נפש האדם באין ברירה ועל גדלוּת הרוח וחוזק הגוף האנושי. על היכולת לשרוד כמעט בכל מצב ועל החלטות משנות חיים, שבעצם, נראה כי אי אפשר בלעדיהן.1492, שנת מפתח היסטורית בחיי יהודי ספרד, כשסיפור אהבה רב שנים נשזר בין דורות שתי שושלות יהודים (אבל לא רק).
נזירים דומיניקנים, ספרד, איומי אינקוויזיציה ומרתפים חשוכים, נוצרים, יהודים ומה שביניהם. כל אלו הם חלק בלתי נפרד מהרקע ההיסטורי בו נפתח הסיפור. מכאן מתגלגלים בין הדפים, כשהעיסוק ביהודים, מתייהדים ואלה שיהדותם היא מרכז חייהם, עובר כמוטיב מרכזי וחוזר לרוב. בהחלט מדובר ברומן, אבל גם הגדרתו כסיפור היסטורי מעט כבד, לא תחטא כאן לאמת.
הכנת רקע
(אמינות זה כאן)
התיאורים תואמי תקופה, עוזרים ותורמים רבות ליכולתי לדמיין את המקומות, הדמויות ולבושם. את אמיתות הפרטים הרבים (מאוד) המתוארים כאן, לא בדקתי לעומק, אבל אלה המוכרים לי מרגישים טבעיים לסיפור ולתקופה וזה לרוב מספיק לי, בגזרת האמינות התקופתית.אם כתבתי שהסיפור אמין, זה כי הוא מזכיר קצת סיפורים של סבתות ספרדיות (רק בגלל הנושא), אלא שכאן נפלנו על סבתא שמדברת בשפה גבוהה ובעיקר הרבה.
השפה
הסגנון השפתי מתאר את תקופת הסיפור, מכתיב סגנון כתיבה ודיבור אופייניים. זה לא קל ולעתים התקשיתי ׳להיכנס׳ לתיאורים תקופתיים שאינם בני זמננו.ככלל, הדיוק השפתי תואם התקופה, הכביד לעתים על הקריאה, אבל קיבלתי את האטיות שהוא מביא איתו, בהבנה גדולה והנה כמה דוגמאות:
"גבירת לבו", יופי של תיאור לאהבה.
"נאבק ברצונו לקדש את גופה", זהו תיאור אקט מיני בדרך הרבה יותר יפה מהחלופות של שפת ימינו.
"מכבנות עטורות פנינים", שהן בעצם סיכות (עם פנינים כמובן).
והיו עוד הרבה שכאלה, ביטויים תקופתיים, שמוכיחים עבודת כתיבה ועריכה טובה ומושקעת.
כל המשפחה הגיעה (וגם השכנים)
ריבוי דמויות במספר סיפורים שזורים זה בזה, מקשים את הניווט.סיפורים שונים לחלוטין שנגזר עלי להמתין בסבלנות אין קץ עד שיתחברו, הקשו עלי מעט את ההנאה (וההנעה גם). לא מדובר בספר קליל שהקריאה בו זורמת בנחת, אבל אין בזה רע.
מזחילה למרתון
בקריאת כ-100 העמודים הראשונים, תהיתי ׳למה אני עושה את זה לעצמי?׳, כשסאגה היסטורית יבשה, ארוכה ומייגעת נפרשה לפני.במהלך תקופת הקריאה של אותם עמודים נטשתי את הספר לכשבועיים, לטובת אחרים שהתגלו לי קריאים יותר.
אי שם אחרי עמוד 100 (בתצורה דיגיטלית), התוכן התחמם לכדי קריאה נעימה ונמרצת.
אלא שבמהלך כ- 70 העמודים האחרונים, חזרתי לתחושת ה'זחילה'. בשלב זה חלק ניכר מהקונפליקטים כבר נפתרו והייתי חיה בשלום עם השארת חלקים קטנים ללא סגירה הרמטית.
במקום, מצאתי עצמי 'זוחלת' את העמודים האחרונים עד קבלת פתרונות מלאים לדמויות כולן. במהלך שלב זה חיפשתי לרוב את מד התקדמות העמודים, בציפייה לסוף.
יש כאן סיפור מסגרת, שבתחילת הספר נסחפתיתי לקריאתו. אבל עודף פרטים ובעיקר פיתולי עלילה רבים מדי, גרמו לי לשכוח אותו, עד שחזרתי להתעדכן בענייניו בסוף הסיפור (כמעט כמו שקורה לעתים עם קיומו של דוד רחוק ולא מעניין במיוחד).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה