"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

אל מול הלילה / דלפין דה ויגאן

בכתיבה מבולבלת, מעט ילדותית ומשפטים ארוכים מדי, מגישה דלפין דה ויגאן סיפור משפחתי, צורם כמו ציפורניים על לוח. 
מן אסון של מישהו אחר, המגיע עם כאב לב מתבקש וקושי לְהַתִּיק ממנו מבט.

כי אותה מראה משפחתית, עקומה ומעוותת ככל שתהיה, השאירה אותי ערנית ומעוניינת לאורך רוב הסיפור. 


מסוג הארועים בהם לא ברור למה אני עושה את זה לעצמי, אבל אני עושה ובסיכומו של עניין, זה נכון וטוב.


"הזמן לימד את שתינו לדעת לכעוס זו על זו ואז לעבור הלאה."


יש כאן הכל מהכל. כאב, אובדן קשה מנשוא, הכרה ברע (גם בטוב) והבנה שאיו חזקה מהיסטוריה (והיסטריה) משפחתית. חלקה יופיע על פני השטח וחלקה האחר, ימשיך וילווה אותנו גם כשחשבנו שהצלחנו להתנער.



פחות אבל עוד כואב

"היא היתה ילדה מסתורית, תעלומה גמורה."

בתחילת הסיפור מצאתי עצמי נהנית, נמשכת ללא דרך חזרה, אל התוכן כמו גם אל כתיבה עדינה ורגישה שמוגשת בגובה העיניים. היה בזה חידוש מרענן שהשתלב עם רצון לחבק את הסיפור, הסופרת, את כולם.
לעומת זאת, לקראת אמצעו, הרגיש 'אל מול הלילה' כמו חוויה שאיבדה ברק ולקראת סופו, אף חוויתי תחושה אמביוולנטית ביחס לרצון להמשיך ולצעוד איתו.

זה לא אומר שהוא רע (במקרה זה, זה אפילו אומר שהוא רחוק מהגדרת הרע), אבל זה מבהיר את קיומו של סיפור גלי ומכביד לעתים, שהתנועה הגלית שהוא מספק, תואמת ומדגישה את קיומה של מחלת הנפש שבסיפור. הכל נמדד על פי אמות המידה שמספקת אותה מחלה, שבין היתר מסמנת קווים ובונה את יחסי הכוחות כולם.

אמי ואני

יש כאן יחסי אמהות ובנות, שבתיבול אותה מחלה (ואחרות), מוקצנים ומגיעים אל קדמת הבמה ותופסים מקום נרחב בתודעה הסיפורית. ככלל, הסיפור כאן הוא סוג של אנדרטה לאמהות ובנות ובעיקר לאלו הספציפיות המככבות בין דפי הטקסט הזה.

הזוי עד מיוחד(בסדר הזה).

"האופן שבו אני כותבת את המשפטים האלה, עורכת ומסדרת אותם, האופן שבו אני מציבה אותם זה לצד זה, חושף צוהר לאמת שלי. היא שייכת אך ורק לי."

מתוך העובדה שמדובר בביוגרפיה משפחתית/סוג של אוטוביוגפיה, עוסקת דה ויגאן, לא רק בסיפור העלילה המשפחתית, אלא גם בסיבות לכתיבת הספר ובתלאות כתיבתו. כך יוצא שאחת לכמה פרקים בסיפור, יופיע פרק לא קשור כביכול, שיעביר אותנו לתקופת כתיבת הספר (שאינה תקופת התרחשותו). בפרק כזה תערבב אותנו ויגאן, עם לבטי הסופרת, כולל הקושי שבכתיבת סיפור הקרוב לליבה, החשש מגילויים חושפניים והחשש הגדול עוד יותר מתגובת בני המשפחה, בעקבות חשיפתם.


"אני יודעת באופן עמום שגלעין הכתיבה טמון שם, בשעות שבהן התפרקו חיינו, בימים שקדמו להן ובתקופת הבידוד שלאחריהן."


מדובר באלמנט שלמרות החוויה היחודית שהוא מגיש, הקשה עלי את החיבור לסיפור בנקודות המדוברות.

הסיפור המשפחתי לעומת סיפור תלאות הסופרת, משך אותי כמעט לכל אורכו והיה מעניין וקורע לב. מסוג המקרים בהם רוצים/לא רוצים, להפסיק בקריאה (כבר ציינתי).

"הדמעות יכולות לחכות."

המלצות שבוע הספר 2020

פעם בשנה, כשמגיע שבוע-חודש-חג הספר, אני עושה לי רשימה.
מן הסתכלות אחורה אל הספרים הטובים (חלקם גם נעימים) שעברו עלי השנה (על איזכור הטובים פחות, נוותר הפעם).


ומה הוא ספר 'טוב' בעיני?
כזה שיש לו מה להגיד, שיציאתנו לדרך משותפת ברורה לי כמו שהיא ברורה לָכותב. זה חייב להיות ארוע מושקע, נטול טעויות, זיופֵיי עריכה ושפה ובעיקר, זה חייב להיות סיפור מהסוג שנשאר. כזה שיעברו עוד ימים, בהם יקפוץ לי ממנו זיכרון, הערה, הארה, משהו.

אלה הטובים שיצאו לדרך השנה ואיתם גם כמה ותיקים, אליהם נחשפתי לא מזמן. כולם ספרים שמספקים את החוויות שאני מאחלת לכולכם
(בשם הספר מתחבא גם לינק לסקירה ללא ספויילרים).


כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון
ילון מפתיע בסיפור בגוון היסטורי, לא ארוך אך מתובל להפליא, שמרגיש כאילו נכתב בידי היסטוריון או אחד מחבריו הקרובים של כורש עצמו.
הוא משרטט תמונות במילים וממלא את הסיפור בתאורים סימליים הכוללים צבע, ריח ותחושות אותנטיות בין הדפים.
ברמת הסיפור, הוא קליל, רחוק מהכובד שניתן היה לחשוש מפניו.
ספר נעים וטוב.


האי של נשות הים / ליסה סי
זה סיפור אכזרי ומרתק על עולם רחוק מכאן, בקוריאה שלחופי הים. בתיבול ריח מלוח, דגים, רשתות, אהבה, שנאה, פחד והמון כבוד למין הנשי, מתוארת כאן דרך חיים לא מוכרת, קשה לעתים ומציאותית לחלוטין.

בוערים /גל חרמון
טרי מהרי הצפון,
הסיפור הכי ארצישראלי, מאובק וצפוני, שפגשתי השנה. 'בוערים' משלב אלמנטים צבאיים (שלא לומר 'צה"ליים), עם האזרחות החצי צבאית של כולנו. כולל טרגדיות משפחתיות, ענייני כבוד עדתי ומתח כמתבקש.
מדובר בעלילה חזקה וצינית, מצחיקה לפעמים, כתובה היטב כל הזמן, אנושית וסוחפת משלנו.


העדויות / מרגרט אטווד 
מי שקרא את 'סיפורה של שפחה', יוכל לקבל כאן הצצה להסברים על ההשתלשלות שהביאה לקיומה המבעית של 'גלעד', כמדינה שמזכירה משטרים טוטאליטריים חשוכים ומפחידים.
אף אחד לא אשם, כולם שורדים, כולם אנושיים.


סיפורה של ילדה יפה /רייצל סיימון
לא חדש, אבל אלמותי.
סיפור מכאיב לב, על אנשים שקופים, שונים ומיוחדים, שיש בהם כל כך הרבה, גם כשנראה שאין בהם דבר, בארצות הברית של המאה הקודמת, האטומה כל כך לצרכים מיוחדים וקָשַה להתפאר.


חיים קטנים/ הניה ינגיהארה
סיפור ותיק ומדהים, על חיים מפותלים של צעיר חסר מזל, בעל עמידות יוצאת דופן ונפש מפוארת.

ספר שמגיש אהבה גדולה, שנאה, קשיים במשקל כבד, יחסים בין מינים, חברות אין-סוף, רוך אדיר וכמה ויתורים על הדרך.

מחר ניסע ללונה פארק/ אילנה ברנשטיין

זוכה פרס ספיר לשנת 2019 ולמרות שלצערי, זכיות שכאלה הן לא תמיד ערובה לספרות איכותית, במקרה זה צדק מי שבחר (וצדקה מי שכתבה כמובן).
זה סיפור מכאיב על אימהות, על קושי ועל חיים שלא פשוט לצאת מהם ואולי גם בלתי אפשרי. אבל יחד עם הקושי, הסיפור הזה מסמל חוזק ופותח הרבה, אפילו המון חומר למחשבה.


מעשה בטבעת / אילן שיינפלד

מופת של סיפור היסטורי, (בספר לא חדש) והרבה חקר ספרותי, המתארים יחד עולם הזוי שהתקיים כחלק מההיסטוריה היהודית של אז, מחוץ לגבולות ארץ הקודש.
לקרוא, לכסוס ציפורניים ובעיקר לא להאמין.


אהבה בצל עץ העוזרד / איי מי
סיפור אהבה סיני, לא חדש, שמביא את סין הכפרית אל בין הדפים, בסגנון מאובק, מציאותי ויום יומי, כולל ענווה גדולה, הסתפקות המועט וסמרטוטים על הרגליים, כי הכפכפים קרועים.

תחנה אחת עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל
חוויה שלידה וירוס 'קורונה' בימיו הקשים, מרגיש כמו עיטוש קליל וחד פעמי ללא תופעות לוואי.
זה ספר לא צעיר על מגפה עולמית שמפילה חללים ומשאירה חללים בנפש השורדים.
מסוג הספרים המבעיתי, מבהילים ומחזקים במיוחד.

תקראו!
אולי תהנו בטעות.