"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

28 יוני, 2020

אל מול הלילה / דלפין דה ויגאן

בכתיבה מבולבלת, מעט ילדותית ומשפטים ארוכים מדי, מגישה דלפין דה ויגאן סיפור משפחתי, צורם כמו ציפורניים על לוח. 
מן אסון של מישהו אחר, המגיע עם כאב לב מתבקש וקושי לְהַתִּיק ממנו מבט.

כי אותה מראה משפחתית, עקומה ומעוותת ככל שתהיה, השאירה אותי ערנית ומעוניינת לאורך רוב הסיפור. 


מסוג הארועים בהם לא ברור למה אני עושה את זה לעצמי, אבל אני עושה ובסיכומו של עניין, זה נכון וטוב.


"הזמן לימד את שתינו לדעת לכעוס זו על זו ואז לעבור הלאה."


יש כאן הכל מהכל. כאב, אובדן קשה מנשוא, הכרה ברע (גם בטוב) והבנה שאיו חזקה מהיסטוריה (והיסטריה) משפחתית. חלקה יופיע על פני השטח וחלקה האחר, ימשיך וילווה אותנו גם כשחשבנו שהצלחנו להתנער.



פחות אבל עוד כואב

"היא היתה ילדה מסתורית, תעלומה גמורה."

בתחילת הסיפור מצאתי עצמי נהנית, נמשכת ללא דרך חזרה, אל התוכן כמו גם אל כתיבה עדינה ורגישה שמוגשת בגובה העיניים. היה בזה חידוש מרענן שהשתלב עם רצון לחבק את הסיפור, הסופרת, את כולם.
לעומת זאת, לקראת אמצעו, הרגיש 'אל מול הלילה' כמו חוויה שאיבדה ברק ולקראת סופו, אף חוויתי תחושה אמביוולנטית ביחס לרצון להמשיך ולצעוד איתו.

זה לא אומר שהוא רע (במקרה זה, זה אפילו אומר שהוא רחוק מהגדרת הרע), אבל זה מבהיר את קיומו של סיפור גלי ומכביד לעתים, שהתנועה הגלית שהוא מספק, תואמת ומדגישה את קיומה של מחלת הנפש שבסיפור. הכל נמדד על פי אמות המידה שמספקת אותה מחלה, שבין היתר מסמנת קווים ובונה את יחסי הכוחות כולם.

אמי ואני

יש כאן יחסי אמהות ובנות, שבתיבול אותה מחלה (ואחרות), מוקצנים ומגיעים אל קדמת הבמה ותופסים מקום נרחב בתודעה הסיפורית. ככלל, הסיפור כאן הוא סוג של אנדרטה לאמהות ובנות ובעיקר לאלו הספציפיות המככבות בין דפי הטקסט הזה.

הזוי עד מיוחד(בסדר הזה).

"האופן שבו אני כותבת את המשפטים האלה, עורכת ומסדרת אותם, האופן שבו אני מציבה אותם זה לצד זה, חושף צוהר לאמת שלי. היא שייכת אך ורק לי."

מתוך העובדה שמדובר בביוגרפיה משפחתית/סוג של אוטוביוגפיה, עוסקת דה ויגאן, לא רק בסיפור העלילה המשפחתית, אלא גם בסיבות לכתיבת הספר ובתלאות כתיבתו. כך יוצא שאחת לכמה פרקים בסיפור, יופיע פרק לא קשור כביכול, שיעביר אותנו לתקופת כתיבת הספר (שאינה תקופת התרחשותו). בפרק כזה תערבב אותנו ויגאן, עם לבטי הסופרת, כולל הקושי שבכתיבת סיפור הקרוב לליבה, החשש מגילויים חושפניים והחשש הגדול עוד יותר מתגובת בני המשפחה, בעקבות חשיפתם.


"אני יודעת באופן עמום שגלעין הכתיבה טמון שם, בשעות שבהן התפרקו חיינו, בימים שקדמו להן ובתקופת הבידוד שלאחריהן."


מדובר באלמנט שלמרות החוויה היחודית שהוא מגיש, הקשה עלי את החיבור לסיפור בנקודות המדוברות.

הסיפור המשפחתי לעומת סיפור תלאות הסופרת, משך אותי כמעט לכל אורכו והיה מעניין וקורע לב. מסוג המקרים בהם רוצים/לא רוצים, להפסיק בקריאה (כבר ציינתי).

"הדמעות יכולות לחכות."

אין תגובות:

פרסום תגובה

רוצים עוד?