"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

חתן הפרס / יעל טבת קלגסבלד

מתחילתו עד סופו הסתמי, המתפוגג בנפילת מתח של השלמה גורלית, 'חתן הפרס' היה לי ספר 'אחר'. מן יצירה לא החלטית שמשלבת 'טוב', אולי אפילו 'טוב מאוד', עם מעט 'לשם מה התכנסנו?'.

כי 'חתן הפרס', מארגן הצצה על חיים בצד טרגדיה מהסוג שתוקף חדשות לבקרים. החֵל בשלב ההלם הראשוני והמשך בהתמודדות משפחתית סיזיפית שאין בה באמת עתיד מואר, בסוף דרך עלובה.

מדובר בספר על דמות מפתח אחת שהעיסוק בה מיוחד, הזוי ומעט מעייף לעתים (ואם יש אופציה כזו, אולי מעייף לטובה, או לפחות מעייף עם סיבה). 
הוא שייך, לטעמי, לזן ספרותי שמסתכם ב'עלילה על שום דבר'. מסוג היצירות שלא באות לחדש או לתאר סיפור יחודי, אלא להעיר סיטואציה לא מקורית באור מקורי, אולי, אם יִצְלַח.

"הם שתקו. אם היה להם אי שם אופק, הוא לא עשה חשק לנוע לעברו."

אז מה היה לנו?

משפחה תרבותית מאגף ההגמוניה של התיאטרון הלאומי, מגלה להפתעתה ששלטון הגוף המתכלה, גובר על יכולות מוחיות-נפשיות, נערצות ככל שיהיו.
סביר להניח, שסבתא שלי הייתה מגדירה את זה (ביידיש), "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק".

עם אלוהים או בלעדיו, 'חתן הפרס' על עלילתו הארצית, מתמודד בכובד ראש ובגיחוך, עם סיטואציות שחווה כל מי שנזקק בקרוביו לעזרה רפואית. כולל השאלות הגדולות/קטנות, הצורך הבלתי נילאה בהסתגלות, תחושת חוסר האונים וההבנה שהחיים נמדדים ב'כאן ועכשיו' והשליטה עליהם, חיצונית במהותה.

יעל טבת קלגסבלד, מגישה כאן דמות מרכזית נוכחת בדיעבד ונמנעת עד מאוד בהווה, עם ציפיה לעתיד נעלם. זהו המחזאי, אביו המשפחה שמתפקד/לא מתפקד לאורך כל היצירה, כנוֹכח-נפקד.
התלישוּת הזו, מגלגלת מהלך של פרידה מוּדעת, מתמשכת וכואבת, תוך העלאת זכרונות אודותיו, עוד בחייו.
תוך כדי כך, הימנעותו בעל כורחו מהבימה המשפחתית, מרוממת את אשתו אל תפקיד חייה וילדיו, זוכים גם הם לתפקידים משמעותיים מבעבר. 
מן משחק תפקידים גרוטסקי כזה של החיים.

"רוח חדשה נשבה בביתו של המחזאי והיא היתה פשוטה ובהירה: אין עוד צורך לצפות אל פסגות רחוקות שיש להעפיל אליהן, לא צריך להשיג עוד כלום. יש את הכאן והעכשיו וגם הם לפעמים משימה לא פשוטה."

מי אתם מי אנחנו?

במהלך הזוי עד מבריק, משתמשת טבת קלגסברד בהרחקה מכוונת בין דמויותיה והקוראים. לצורך כך ולמרות ששמותיהן ברובם מוכרים ומצוינים לא מעט, היא נעזרת בכינויי שייכות עפ"י תפקיד, כמו "האם", "הבת", הבן" וכו'.
לעתים, אותו תרגיל, משמש גם ככלי הומוריסטי, ציני וביקורתי.

שחור עפ"י משקל

אחד האלמנטים שחיבבו עלי את 'חתן הפרס', הוא שימוש נרחב ולעתים מרחיק לכת, בהומור שחור וציניות לסוגיהם.

" 'אם נצא מפה, אולי זה לא יהיה הביתה, אולי זה יהיה לסיעודית מורכבת ב' בפרדס חנה.'
  'יש גם סיעודית מורכבת ג'? שאלה הבת, אני פשוט רוצה לדעת כמה עוד יש מכל הטוב הזה.' "

"בצר לה נטלה את הטלפון הסלולרי שלה ונקטה פעולה מיטיבת חיים. היא החלה לשגר הודעות לכל עבר. כשמשוגריה יענו לה - יביאו עמם את העולם האמיתי המתנהל בחוץ ויהפכו אותה לחלק ממנו. אני נמענת משמע אני קיימת (מחוץ לבית החולים) האמינה." 

הכתיבה טובה, הסגנון יחודי ומובהק וממשפט למשפט למדתי לאהוב, גם לִצְפות אותו.
ברמת העריכה, פחות הערכתי את המחסור בשימוש במרכאות כסימני ציטוט (כפי שמופיע גם בציטוטים מעלה).

ככלל, לאחרונה, נצפתה הימנעות מסימני ציטוט, במספר יצירות מקור ישראליות ומישהו יצטרך להרוג אותי, או להסביר לי על שום מה ההימנעות (שאלה מעניינת לא פחות, היא מי העורך שלקח על עצמו את המשימה העגומה שבשינוי חוקי הדקדוק העבריים במהותם?).

בהמשך ישיר לסימני הציטוט, גם סימני השאלה נעלמו כאן, לפחות בחלקם.
נשאר לנו לשאול בעצמנו, לצטט בעצמנו ולנסות ליחס נכון משפטים לדמויות (ב'חתן הפרס', זה לא תמיד מובהק) ו"חוץ מזה מרקיז, הכל בסדר". 

"מה את יודעת מה יהיה בעוד שבוע.
אני באמת לא יודעת וזה מה שכל כך קשה
."

ויקי ויקטוריה / גיא עד

קחו כתובת, שכונה, רחוב, מִסְפר.
במעשה מחוכם, דמיינו את הבניין העומד באותה כתובת, כאילו כל חלל בו מכיל אנשים, שמכילים סיפור (ואולי לא 'כאילו').
תתגלגלו איתם, הם דמויות עגולות וברורות, כאלה שהמציאות מרביצה בהן והיא עכשיוית ואמינה.

עכשיו, תצעדו אחורה אל ההיסטוריה של אותם סיפורים, עד שתגיעו לסיפור החיים שהוביל אל אותו מִסְפר, רחוב, שכונה. אל אותה כתובת.

כך, במהלך מתוחכם שנראה בסיסי, עושַה גם גיא עד, כחלק ממסע שראוי ורצוי להצטרף אליו.
היא קוראת לו, 'ויקי ויקטוריה'.

מה קרה כאן בעצם?

אל 'ויקי ויקטוריה', הגעתי כמעט במקרה, תוך שוטטות בחנות הספרים הדיגיטלית. עצרתי בין דפיו מתוך סקרנות והעובדה שמדובר בספר המונה כ-170 עמודים (דיגיטלים), עזרה לי להצביע בעדו. אחר-כך, כבר לא רציתי שיגמר.

קטן אבל לא במקרה

כי 'ויקי ויקטוריה', מגיש סיפורי חיים כתובים היטב. כמו מצלמה שלעתים מחדדת, לעתים מרחיבה את זוית הראייה, מופקדת בידי סופרת (לא פחות), שמקפידה לדייק מסרים ולא נופלת אל תהומות החשיבוּת העצמית. אוֹתה חשיבוּת, שגורמת לעתים לסופרים, להדהד מסרים חוזרים ולהרחיב, שלא לצורך, עמודים ודפים.

סיפור חיים במשפטים מדוייקים

מספר דמויות מגלגלות כאן את העלילה שהיא בעצם עלילות נפרדות/משתלבות. מעדניה מקומית, משמשת להן נמל בית בהתקלותן המקרית/הפאסיבית משהו. מסיפור לסיפור ומגילגול לגלגול, חיכיתי להמשך חסרת שובע.

לשמחתי, נמצאו כאן מגוון ניתוחים ספרותיים של דמויות מורכבות. מכולן לא חוסכת גיא עַד את שִבְטַה.

נגלה כאן אם יחידנית ובנה, כולל לבטים הוריים, קשיי קיום בסיסי וחרטה גדולה.

"כשיצאו מ'אברמסקי', חצי סטייק סנדוויץ' שכן בתיק שלה, לצד ניירות העבודה המשפטיים של אם שדרשה אב לבתה. לחם ספוג בדם ליד נייר טבול בדמעות."

נשוטט ברחובות עם בחור תל אביבי במהותו, שמשפחתו ידעה ימים יפים יותר והטרגדיות שבאו אחרי, יצקו בו נשמה מעונה ונתאהב בזוג לא שיגרתי, לא מושך, שמפתח יכולות זוגיות מרשימות וחוֹזְקוֹת יוצאות דופן.

"איזידור היה קצת יותר גבוה מגאולה. הוא לבש מעיל גשם חום, היא לבשה מעיל גשם סגול עז. מאחור הם נראו כמו גב אחד רחב ואיתן של חוסר טעם."

"כשדיבר בטלפון ואמר ששמו רונן, הרגיש שהוא מוליך שולל את האוזן מצידה השני של האפרכסת. איזידור יכול להיות עיוור, רונן פחות."

מדובר ביצירה המתהדרת בעברית שהטְרִיוּת העכשיוית שבה, לא מורידה מאיכותהּ ומרמת הדיוק שהיא מגישה. הכל, תוך הסתכלות עניינית ומעניינת.

בסופו של יום, זו יצירה אורבנית קטנה/גדולה, נטולת סיפור מרכזי, המוכיחה שוב, שתחת Zoom Out אכזרי, כולנו נמלים פעלתניות.
לא יותר. 

"עדיין אנחנו יודעים. כולנו. תמיד.
גם כשאנחנו מלהטטים במידע ומשָטים בו.
גם אם רק לשבריר שנייה, גם אם לאורך זמן.
יודעים מה קורה איתנו, מה קורה לנו, מה עשינו.
נניח לרגע שכולנו יודעים בתוכנו פשר מעשינו
."