"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

מָאד-וֵיין / טארין פישר

יש ספרים לא מעטים, שעומדים במבחן הזמן.
נדיר יותר, למצוא ספרים שעומדים במבחן הקריאה הנוספת ו
'מָאד-וֵיין', הוא מהבודדים, אליהם חזרתי לקריאה שנייה.
משהו בו שלח אלי זרועות שַנִים אחרי וקרא לי לחזור לחוויה ההיא. אולי לשחזר, אולי ליצור חדשה.

אז מה היה לנו?

'סֶנה ריצ'רדס', הוא שמה של גיבורה נשית חזקה ומיזנטרופית, שמתמודדות בקושי עם סביבתה, ומתקשה עוד יותר להתמודד עם עצמה.

היא 
קוצנית ונהדרת, פגועה ופגומה מבחוץ ומבפנים ואינטליגנטית עד אימה.  
מאורעות עברה המפואר השאירו בה סימנים. חלקם נראים וחלקם עמוקים, בלתי נראים אך מורגשים להפליא. את סיפור חייה הפתלתל, נגלה לאורך הדרך, קדימה ואחורה, תוך השתלשלות עניינים שתתואר בקולה בלבד.

"כשהייתי ילדה, אמא של אמרה שאנשים מאבדים נשמה באחת משתי דרכים: או שמישהו לוקח אותה ממך, או שאת מוסרת אותה."

את הגיבור שלצידה היא מכירה/לא מכירה, מחוברת אליו בנבכי נפש, אך מתקשה לבטוח. מן רוצה/לא רוצה/לא יכולה, מייסר שכזה. הוא השותף שלה/בן שיחהּ/הזַר/לא זר שאיתה. דמות איכותית, יחודית, כמעט בלתי מושגת ועם זאת, חמה וארצית.

"כשאת מכניסה מישהו לבית שלך לחפש מפלצות, שלא ביודעין את גם מכניסה אותו לחייך."

איך קוראים את זה?

בגדול, מדובר בספר מתח פסיכולוגי. מן סיפור קטן, מצומצם דמויות, שהפסיכולוגיה בו זורמת בין המילים.
בקריאה שנייה וממרחק שנים, אני חוזרת ומוצאת בו רבדים ייחודיים, כולל כמה גילויים חדשים שכאילו לא היו שם בקריאה ראשונה.
נראה שככה זה כשמדובר ביצירה עמוקה, עמוסת רבדים.  

"האמת אינה חביבה עלי. זו הסיבה שאני משקרת למחייתי."

ואולי לא כך

למרות שציינתי שמדובר בספר מתח פסיכולוגי, אם תגיעו אליו בחיפוש אובססיבי אחר הנבל/הרוצח/ הדמות המגועלת בדם גיבורים, תפספסו את העיקר וקרוב לוודאי שתתאכזבו.
כי יש בו ב'מָאד וֵיין' משהו שונה. הוא מספק מערכת יחסים קרובה ואישית שאין בה רומנטיקה מתוקה (או רומנטיקה בכלל), בשילוב יכולות הישרדות אישיים/אנושיים יוצאי דופן, השלמה, הומור/לא הומור שחור וקירבה מהסוג שקשה להסביר (או לשכוח).

" 'אתה בסך הכל דמות כתובה גרוע', אני אומרת בקול. 'אני אמחק אותך יקירי'."

טארין פישר כותבת בשכבות. היא מצליחה לספק סיפור מסגרת כללי ומאפשרת לדמויותיה לחיות לעומקם של דברים, אל סיפורי עבר מרחיקי לכת ואל מהות אישיותית מרתקת. אותם רבדים שונים ורבים, מככבים בין דפי הפסיכולוגיה והיא נעה כמו גלי הרס תחת הסיפור הספרותי. מכאן שבשלב מסויים, סיפור המתח השַרִיר וקיים, הופך פחות רלוונטי מהדמויות והתמודדותן הנפשית עם המצב.

אפילו בבחירת שמו של הספר, כשהיא משתמשת במושג 'מָאד וֵיין', המתאר את אותו איבר בגוף השרימפס שמהותו סילוק פסולת, מצליחה פישר לזרוח ואין ספק שביחס לסיפור שמגיש 'מָאד וֵיין' הספרותי, שמו, הוא אנלוגיה מדויקת וכואבת כאחד.

ובכל זאת

נקודה אחת לרעתו של 'מָאד וֵיין', עוסקת כמו במקרים רבים אחרים, בתרגום, בעריכה ובהגהה ונראה שעבודות אלה בוצעו באופן שהוא פחות ממדויק. על כך חבל כמובן ובמקרה זה, אפילו חבל מאוד.
אלא שבניגוד למקרים בהם הייתי שוקלת שוב, אם לקרוא ספר לאור עריכה לא מושלמת, כאן, אני מאמינה שהסיפור על עומקו, שווים את החשיפה למרות הכל.

"נחיה ואז נעזוב', אני אומרת. 'נעשה כמיטב יכולתנו'."

אין תגובות:

פרסום תגובה