"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

16 אוקטובר, 2020

טוי בוי / גל ברקן

נורות אזהרה בדמות גבר/לא גבר אנדרואידי, שמֵתַחְזֵק יחסים זוגיים עם בחורה חביבה עד 'מוצלחת', הבהבו מולי למרחקים. הרי אפילו גברים מציאותיים סביבנו, מִתְקַשִים בחלקם בביצוע אותה משימה ממש. אבל החתול הסקרן יצא לדרך למרות הכל (או אולי הייתה זו קיפודה).

מה היה לנו?

מדובר בפנטזיה שלא עונַה על סממנֵי הזן הכולל חרבות אור וכשפים לרוב, אלא דומַה יותר לזו שנפגוש בחלום, רצוי אחרי ערב סוער רווי אלכוהול.

ואם זה כך, למה שלא נשתעשע ב'כאילו'?

בהתאם, לכל אורכו, מפזר 'טוי בוי' עננים 'קלולס-סטייל', שאפשר לתאר אותם רק כצמר גפן מתוק למחשבה, בתוספת טיפת צִינִיוּת לאיזון. לאור כך, בהמשך נתקשה להבין האם ברקן האמינה להזייתה הכתובה, או צחקה צחוק גדול כל הדרך אל העמוד האחרון (איתנו או בלעדינו).

"זאת הלא הגדרת הטירוף, לא? למצוא הגיון במה שלא הגיוני..." (את המשפט הזה, כמשפטים רבים אחרים, הייתי הופכת. אבל ייתכן וזו רק אני).

"אני כבר ילד אמיתי"
או Sexy Pinocchio

למסע ה'טוי בוי', נצא עם אשה 'מוצלחת' מהממוצע, שיש לה הכל מלבד בן זוג, אהבה, איבר זכרי לעת הצורך וצאצאים.
לצורך מילוי מרבית החסרים, היא מצויידת ברובוט משוכלל שיודע לבצע הכל כמעט ואת מה שחסר, הוא כבר ילמד תוך כדי תנועה. ממש כמו פינוקיו שרצה להיות ילד אמיתי (ועפ"י האגדה גם הצליח).

אבל פינוקיו שלנו, ניחן במגוון כישורים הכוללים את היותו 'שף -קונדיטור' ו'טכנאי מחשבים', כשבנוסף הוא גם מומחה ברזי המיטה ומגיע בגרסת גוף אלוהי להתפאר. הכל, במקביל להיותו יצור סבתאי, שעסוק בהאבסה בלתי פוסקת של גוף האישה שלידו, כאילו היה כריסטיאן (שמוכר גם כ'פיפטי'), הפוקד על בת זוגו, "תאכלי!". 

Too Much Of A Good...

ברקן, שמפליאה לעסוק בסקס על שלל צורותיו, מתנהלת כאן ספרותית, כמו הייתה כלב שעצם עסיסית מחכה לו מרחק ריחרוח והוא עסוק תמידית בחיפושה. 
'טוי בוי', בהתאם, הוא סיפור הזוי, נוטף סקס מצד אחד, אך חַסֵר עניין ספרותי, או אמינות בסיסית מצדו האחֵר. הוא עמוס, לטעמי, בתיאורים ופירושי סקס עד אימה ועם כל הרצון הטוב, האג'נדה ה'הו כה משתגלת' הזו, עייפה אותי ממש כבסיום אותו אקט מתואר.

בעקבות אותם תאורים נוטפי זיעה ושאר נוזלים, הטקסט הזה מצטרף לצערי, אל רשימה לא ארוכה של טקסטים, בהם דילגתי על תאורים שכאלה, כאחרונת האיילות. כי למרות שלא ניחנתי בבטן רכה לתיאורים מסוג זה או בכלל, אפילו בעיני, היה כאן יותר מדי מדבר טוב.

אחרי הכל, יש כאן סקס לרוב, אבל שאלת הסקסיות של האירוע כולו, עוד לא הוכרעה כדין.

למה ככה?

"התחרפנת? אני חולה לו על התחת."

"אין לי שום כוונה להניח להם לשים עליו את הטלפיים המטונפות שלהם. הם כבר פישלו מספיק."

"בכאפה מנטלית". לפעמים כך זה מרגיש.

"קניתי בדיקת הריון ועשינו אותה בבוקר. יצא שלילי."

"כולם הורידו בקבוקי בירה...". 'הורידו' ולא מהמדף, כמובן.

"אני מתבאסת..." גם אני (אבל בעברית).

וכמובן "בנזונה". כי יש מקרים בהם אין יותר נכון מזה. אבל אם כבר לקלל, אז לפחות בעברית פשוטה ורהוטה כמו 'בן -זונה', או 'בן של זונה' אם תרצו.

לצערי, גם באזורים ספרותיים נטולי מגע מיני, 'טוי בוי' מרגיש מעט כאילו נכתב מיד לאחר אקט סוער. בדיוק בשלב בו המוח משתמש במינימום היכולת המתחייבת, לצורכי קיום בסיסי.

שלא תבינו לא נכון, העברית היא ברובה עברית תקנית וברקן מכירה אותה על בּוּרְיה. אבל בחירת הביטויים הנמוכים, בשילוב טקסט שלא אומר הרבה, מורידים את הספרות כאן ישירות אל אגף ההלבשה התחתונה.

מילה קלה על עריכה

מילים בעברית, המסתיימות באות י' ומציינות פעולות שביצעתי בעצמי, לא מחייבות ויותר מזה, לא אמורות להגיע בשילוב המילה 'אני' (למעט במקרי הדגשה מכוונת ובמקרים יוצאי דופן נוספים, כנהוג בעברית שלנו שאוהבת לסבך את הכללים).
כי לרוב (וגם כאן), שימוש כזה יתפרש כאילו השתמשתי בִּכְּפִילוּת במילה 'אני', לפני שהוספתי לה את הפועל הנבחר.
מכאן שביטויים כמו "שאני קראתי", "ואני הסתכלתי", "שאני בלעתי" (משמח ככל שזה יהיה), לא אמורים לעבור בהצלחה את עיניה הבוחנות של עריכה איכותית.

מתוקף היותי אני, יש לי גם מה לכתוב על שימוש מַַתְמִיד בפסיק, לפני וו' החיבור. אבל אחסוך זאת מכל הנוגעים בדבר.

לסיכום, לצערי, את האירוע הספרותי המכונה 'טוי בוי' לא גמרתי. 
בעצם, לא סיימתי.

אם נרצה לדייק, ניתן לומר שלא זה ולא זה.

07 אוקטובר, 2020

אמנות השמחה / גוליארדה ספיינצה

הוא נוטף סקס אבל לא מיני,
פתוח עד פרוץ, אך לא צפוי ונושא ניחוחות בסגנון 'האפיפיורית יוהנה', למרות הבדלי תקופות ניכרים.


גיבורת העלילה היא ילדה, נערה ואח"כ אישה שלזכותה אציין כי היא ממשיכה לגדול (ריגשית לכל הפחות), עד יומנו המשותף, האחרון.
אבל הצמיחה הזו, מקורה לרוב בשרדנות מרשימה, הרבה מזל, מעט ניסים אם תרצו ופחות חוכמת חיים עשירה.
בהתאם, כשהיא ממשיכה ומתפתחת, היא עושה זו בפליאה על הקסם שמאפשר לה להמשיך לעמוד על רגליה ולשלוט תוך כדי, בסביבתה הקרובה.

למה ככה?

'אמנות השמחה' נקרא מבולבל, כפי שכנראה גם נכתב.
עמוס מלל שטוח ודיאלוגים חסרי עומק, נטול סימני פיסוק הכרחיים והיגיון גם.
בנוסף, באותו פרק נמצא תיאור בגוף שלישי ובפסקה הבאה, תיאור בגוף ראשון חם ומלבב, שלא ברור למה הוכנס כאן בפתאומיות לא מקצועית שכזו (לעתים נזכה להיפוך שכזה, גם ללא חלוקה לפסקאות).

מדובר בארוע לא ספרותי, לא נעים וכזה שהרחיק אותי מקריאה נינוחה ורציפה.

מה היה לנו?

תחילתו של הסיפור ביומה הראשון של שנת 1900 כשקורות החיים של גיבורתו, מתארים אותה כבעלת פתיחות מינית ולשונית גדולות ורחבות מהמקובל בתקופתה.
אם זה מה שגרם לאוכלוסיית הקוראים שנטו חסד לספר הזה, להתאהב בו עד כלות, אני לא איתם וקטונתי כמובן.


מבחינתי, פסגת הסיפור היא העובדה המשעשעת שיכולתי לומר ש'אומנות השמחה', חסך ממני את שמחת החיים.
אולי גם זה משהו.

ההסכמה / ונסה ספרינגורה

אחד-עשר משפטים קלילים ונעימים, חלקם קצרים עד שתי מילים בלבד.
זה כל מה שאיפשרה לנו ונסה ספרינגורה, לפני שפרשה (או במקרה זה פרסה) בפנינו, את תופת חייה.
וגם בין אותם אחד-עשר (ספרתי, נשבעת), היו כאלה שפיזרו פירורי זוועה מתקרבת, מעלים תוך כדי את מדד הרגל המקפצת.

למה ככה?

הכל, כמו תמיד, מתחיל פסטורלי ויפה לכאורה וכמו משל הצפרדע המתבשלת, קשה ברגעים הראשונים להבחין במגמת עליית הטמפרטורה.
אבל הצפרדע מבחינה בסוף באסונה ונראה שגם אני לא אברח מסיפור חיים קשה, צורם וצורב, שכל שנשאר למלמל נוכח פרטיו , זה 'שלא נדע' סבתאי במיוחד.

אומרים שהיה פה שמח...

אז אומרים.

"זה היה בהסכמה, אין כל ספק."

מיד לאחר פסקת הפתיחה, תמונות בצבעים רכים מפנות מקומן לטובת צבעים עזים עד מפחידים וסיפור האגדה מתגלה יותר כאחד עמוס בלהה לרוב. וכן, גם על אגדות יש לספרינגורה מה להגיד.

"אני קוראת בטרם עת רומנים שאינני מבינה כלל, מלבד העובדה שהאהבה מכאיבה. מה מניע אותנו להיטרף בגיל מוקדם כל כך?"

מי עשה למי ובאיזה הקשר?

אני מודה, הספר הזה חמק לי תחת הרדאר עד שחברה שאלה אם קראתי, הבטיחה ש'אוהב' ובעיקר, חיפשה (ובצדק), מישהו מולו תוכל לגלגל תובנות שנשארו מאחור.
אני, לבושתי, נקראתי לדגל ורצתי יחפה אל התופת.

"איך אפשר לעמוד בפני החיוך הטורף, העיניים הצוחקות, כפות הידיים הארוכות והעדינות של אריסטוקרט?"

מההתחלה היה ברור שאת הביוגרפיה הזו אקרא גם אקרא, ולמרות שאהבה גדולה אולי לא תתפתח בינינו, יחסי עם הטקסט הזה ימשכו עד תום, גם אם תוך כדי אאלץ לחרוץ בציפורניי על קיר.

"יש אנשים שלעולם לא יבינו כלום באהבה."

הספר הזה הוא הצצה לחיי פדופיל ונערה, שבהיעדר הגדרה קולעת יותר, ניתן לומר שנפשה נאנסה באהבה.
מפיה ושנים אחרי הארועים שצרבו בנשמתה, נגלה את השתלשלותם ונחווה איתה רגעי כעס ואכזבה סובבי כל.

אלא שבמקום לחוות סוג של עונג פרוורטי, כיאה להצצה חפוזה לחיי הזולת, נחווה כאן יחסים אמביוולנטיים, מוגשים באמצעות דמויות מפתח בחיי נערה, שחטאו קשות לתפקידם זה. 
ובין דפי הספר שנכתב שנים אחרי, עדיין ניתן למצוא נערה שכבר בגרה מאוד, ממשיכה וממלאת את תפקיד הקורבן, כשהאצבע המאשימה שהיא מפנה, אמורה הייתה לפנות לכיוון אחר לחלוטין.
הכל, כנראה, קשור בעובדה שאף אחד לא באמת אמר לה, 'את לא אשמה'.

דקה ביקורתית

כאן אני עוצרת ומנסה שלא להיסחף אחרי גל ה'אוי-יוי-יוי' הכללי.
כי למרות שהנושא טעון והטאבו מתפזר חופשי ברחובות, לאורך הקריאה חילחלה בי גם תחושת 'אז מה כבר קרה?' קלה.

כן, מדובר בנערה בת שלוש-עשרה.
כן, מדובר בחשיפה/פגישה/רומן/חיים עם ומול טורף מיני נטול שובע (שאין לי עניין לבקר אותו ונטיותיו לא מוציאות ממני זעזוע מתבקש).
כי בין כל אלה ובין תחושת הקורבן מרחיקת הלכת, שגרמה לספרינגורה לפרסם ספר עמוס רכילות ונוטף רחמים עצמיים, יש מרחק לא פשוט.

ממקומי כאמא ועוד יותר כאמא לשלוש בנות, בהן אחת המתקרבת בצעדי ריקוד אל יום הולדתה השלוש-עשרה, אני מנסה לבחון את הסיטואציה מנקודת מבט אותנטית ככל האפשר.
מנקודה זו, אם היו מבקשים ממני להצביע על האשמים, הייתי מכוונת אצבע מדוייקת, דווקא אל הורים חסרי אחריות ומשפחה לא מעורבת במהותה ופחות אל גבר בעל נטיות קצה, שחי על פי אמונתו הקיצונית משהו.


"אני לומדת על בשרי שספרים עשויים להיות מלכודת שבה הסופר לוכד את מי שהתיימר לאהוב..."

ניצֵל, ניצְלה, ניצְלוּ...

אלא שבזאת לא מסתיימת כנראה שרשרת הניצול.
כי לרגעים ובעיקר לקראת סופה של 'ההסכמה', הרגשתי אני עצמי, שבוייה בתהליך הטיפולי/נקמני של אותה נערה שבגרה.
כאילו הספר הזה בא להנציח את העוול (כולל שלב ההוכחות), להוציא את החוויה ולנקות אותה אל מול אור השמש המטהר, אולי גם לנקום מעט בדמות התוקף המודע. כמו במקרה בו זוג אקסצנטרי נהנה לנהל מלחמותיו מול קהל, נקלעתי אל תופת לא לי (ועל טמפרטורת ההגשה של נקמה אפקטיבית, דיברו רבות כבר לפני).

"הוא עשה ממני ספק משוגעת. אני משתדלת להיצמד לדמות."

בכל זאת...

בתחילת הסיפור חשבתי שמדובר במסמך מרתק, שהוא בבחינת קריאת חובה לכל אישה או בר-דעת, שמנסים להבין בגלגול הזה, למה ואיך זה יכול לקרות (לעזאזל).
אבל עם סיומו ומתוך מחשבות מאוחרות, אני כבר לא בטוחה.

"האם הספרות מצדיקה הכל?"
שאלה טובה.

רוצים עוד?