"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

אמנות השמחה / גוליארדה ספיינצה

הוא נוטף סקס אבל לא מיני,
פתוח עד פרוץ, אך לא צפוי ונושא ניחוחות בסגנון 'האפיפיורית יוהנה', למרות הבדלי תקופות ניכרים.


גיבורת העלילה היא ילדה, נערה ואח"כ אישה שלזכותה אציין כי היא ממשיכה לגדול (ריגשית לכל הפחות), עד יומנו המשותף, האחרון.
אבל הצמיחה הזו, מקורה לרוב בשרדנות מרשימה, הרבה מזל, מעט ניסים אם תרצו ופחות חוכמת חיים עשירה.
בהתאם, כשהיא ממשיכה ומתפתחת, היא עושה זו בפליאה על הקסם שמאפשר לה להמשיך לעמוד על רגליה ולשלוט תוך כדי, בסביבתה הקרובה.

למה ככה?

'אמנות השמחה' נקרא מבולבל, כפי שכנראה גם נכתב.
עמוס מלל שטוח ודיאלוגים חסרי עומק, נטול סימני פיסוק הכרחיים והיגיון גם.
בנוסף, באותו פרק נמצא תיאור בגוף שלישי ובפסקה הבאה, תיאור בגוף ראשון חם ומלבב, שלא ברור למה הוכנס כאן בפתאומיות לא מקצועית שכזו (לעתים נזכה להיפוך שכזה, גם ללא חלוקה לפסקאות).

מדובר בארוע לא ספרותי, לא נעים וכזה שהרחיק אותי מקריאה נינוחה ורציפה.

מה היה לנו?

תחילתו של הסיפור ביומה הראשון של שנת 1900 כשקורות החיים של גיבורתו, מתארים אותה כבעלת פתיחות מינית ולשונית גדולות ורחבות מהמקובל בתקופתה.
אם זה מה שגרם לאוכלוסיית הקוראים שנטו חסד לספר הזה, להתאהב בו עד כלות, אני לא איתם וקטונתי כמובן.


מבחינתי, פסגת הסיפור היא העובדה המשעשעת שיכולתי לומר ש'אומנות השמחה', חסך ממני את שמחת החיים.
אולי גם זה משהו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה