"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

24 יוני, 2017

אהבה אבודה / אליסון ריצ'מן

בששקט, בשקט הספר הזה נכנס לי תחת העור. כמעט בלי להרגיש עבר דרכי רומן תקופתי.


הסיום, הפאנצ׳ כביכול, הוגש לי כבר בעמוד השני, עם סיום הפרק הראשון. אבל הוא כתוב טוב, כמעט קסום, כך נשלחתי מתרגשת אל העמוד הבא (ואל הבאים אחריו), מחפשת איך זה קרה ולמה? למרות שכבר ידעתי את התשובה.


תמונה רומנטית ואמינות גבוהה

(אה, ועבודה הכנה).

הטקסט מתובל בהדים רכים מהתרבות הצ׳כית.

בלי להכביד נבנית אוירה, במקטעים קצרים מנומקים היטב של קנקני סליבוביץ׳, פלצ׳ינקה וניפוץ כוס בחתונה (מנהג צ׳כי שבניגוד ליהודי, מסמל אחדות דווקא. אחרי השבירה מנקים יחד!, כאות לעתיד משותף. קחו בחשבון שיש לי הרבה מה להגיד על זה ואני נמנעת).

המגע עדין, כמו רומן של אהבה צעירה, לא מחייב, מפזר עובדות תרבותיות קטנות להשלמת התמונה. אין כאן קושי ואין האכלה, תרצה תיקח, לא נעים (?), אתה לא מוכרח.

עברית היא עברית!

זהו ספר מתורגם ונראה כי מהיום בו ׳עשה עלייה׳ הושקעה בו עבודה רבה, וחשוב לא פחות, טובה. השפה רהוטה ומלבד היותה כזו היא מתאימה לסגנון ולתקופה.
מעטים המקרים בהם הרמתי גבה. זה לא שלא היתה לגבתי עבודה, אבל היא בהחלט לא התלוננה על עומס יתר כאן.

סגנון הכתיבה שונה מעט, כזה שפחות מתחבר עם רומן תקופתי. הסיפור מתואר בגוף ראשון, כשלעתים דמות מעידה על אחרים (גוף שני). אבל מה שמעט מוזר היא הפניה לקוראים. זה יחודי, מרגיש כמו לשבת עם סבא או סבתא.. ולשמוע סיפור חיים. תחליטו אם זה בשבילכם, לי זה העלה זכרונות נעימים (ואחרי הכל גם אני פונה לקהל).

וואו הדמויות!

״בזקנתי התחלתי להאמין שאהבה היא לא שם עצם, אלא פועל. פעולה. זורמת כמו מים בכוח משלה. אם דוחקים אהבת אמת לפינה בסכר, היא שופעת ועולה על גדותיה. גם בפרידה וגם במוות היא נעה ומשתנה. חיה בזכרון של מגע שנחקק, של ריח בן חלוף או של שבריר אנחה. היא מבקשת להשאיר חותם כמו מאובן בחול, כמו עלה שנצרב באספלט חם״.

הדמויות חזקות, חכמות, עצובות עד אימה, מסתכלות לעצב בעיניים ומדברות על הזוועה. על זו האישית, נוטפת פספוסי חיים ומצוקה, ככה אני אוהבת אותן. מניחות לקושי לחדור פנימה, מוצאות בזה מעט נחמה ובעיקר שורדות, כי אין באמת ברירה אחרת.

מי זכר? מי נקבה?

פעמים רבות, כשסופר (זכר) מתאר אישה ולהיפך, אני נעה במקומי באי שקט מוכר. הפעם, חייבת להוריד את הכובע, זה לא קרה. נשים מתוארות חזקות או חלשות לפי הצורך, הגיבורה מתנהלת בין לבין, רבודה עד אימה כמו כולנו. אין כאן סטיגמה, אין הכללה. ובואו נדבר על הגברים, הו הגברים, מתוארים בכל צבעי הקשת. כך גם הגיבור, שהמפגשים איתו בגילים שונים (ותודה לאקדמייה), חושפים גבר רגיש בעל יכולת ניתוח גבוהה (גם עצמית). העניין הוא שהוא כתוב טוב, האמנתי לו ואהבתי אותו גם בגילו המופלג. כי יש משהו בזכר חכם שמצליח להיות רגיש, מבלי שגבריותו תיפגע.

״כן, בכיתי מפני שהתגעגעתי.. . אבל גם כי התבהר לי פתאום שהחבר הכי טוב שלי, אהב את אשתי באופן שאני מעולם לא יכולתי לאהוב״.

תאורים ציוריים עושים לי נעים

הסופרת (כן!), בנתה בדמות הראשית הנשית שלה נפש אמן ציורית, באופן מפתיע, כפי שציינתי, גם דמות הגיבור הגברי רגישה מספיק לביטויים ציוריים וזה נעים. אילו הייתי צריכה, יכולתי בקלות לצייר סיטואציות שמתוארות כאן באופן מדוייק, ללא ריבוי פרטים מעיק ומפורט מדי.

״כשהעור הבהיר שלה נחשף, הוא נראה קצת מנומש, כמו נקודות קוואקר שצפות בקערת חלב״.

סגנון לא אחיד ומקסים

אם דברתי על תאורים ציוריים, יש להם מקום כשהימים יפים. ככל שמתקדמים, כשהחיים נעשים קשים הם מאבדים מחיוניותם ונעלמים.
מי שנשאר באגף הנוח יותר, ממשיך להשתמש באותם תאורים ציוריים. לטעמי זה מקסים ובעיקר מאוד הגיוני.

השואה של כולנו, לא הפכה ספרותית.

השואה מתוארת אישית, פחות מזכירה את ספרי ההיסטוריה מהם ניזונתי בתיכון. היא מתובלת באותם תאורים כמובן, אבל מצליחה להפיק תאורה ממוקדת אל חיי הפרט בתוך הסיטואציה.

פסקאות שמתארות אוירת שואה ללא התייחסות לגיבורים ספציפיים, הרגישו לי אה, שואתיות מדי (?). אבל נראה שזה המס שעלי לשלם בקריאת ספר בנושא. פה ושם נתקלתי בתאורי אוירה היסטוריים, מעט משמימים, כי אי אפשר לברוח מזה ככל הנראה, אבל הם בהחלט מעטים.

רשימת המשפטים מתעוררת

הספר הזה הכניס לרשימת המשפטים שלי, מספר שכאלה ששווה לשוב ולהרהר בהם.

״גוף האדם, חלקו מדע וחלקו אומנות״ (אה, כבר חוזרת...).


״באדם שנועד לאהבתך, את שומעת את קולם של אלו שטרם נולדו״. הרעיון לא חדש, אבל הוא מוגש הרבה יותר יפה מפשוט להגיד... מסתכלת עליו, רואה בית ושלושה ילדים בחצר, לחוצת חתונה.


"אני אוהב את ילדי כמו נמר. את אישתי אני אוהב כמו טלה״. יופי של אבחנה ג-ב-ר!


״הנשים בנויות לחיים לא אנוכיים״, ותודה רבה על המשפט הזה! (אפשר לקבל אותו עם הקדשה?).


מה שמדהים כאן בין היתר הוא הרעיון, או השאלה...

אז מי חי ׳טוב יותר׳, אלו שעברו את התופת, או אלו שחיו בנוחות יחסית אך בתחושה שהשאירו את ליבתם במלחמה, בארץ רחוקה... שווה הירהור.

בהצלחה לכולנו.


"שיר שחלמתי על פראג..."

רוצים עוד?