זמן שאול / עמליה רוזנבלום

את שאול פגשתי בעמוד הראשון, מתוך כתיבה מתנחמדת, בסגנון פופוליסטי עכשיוי, שכמו מבקש 'תאהבו אותי' (לא משהו שמומלץ לנסות בבית אם כבודך העצמי יקר לך).

ברמת הסיפור, ההתחלה התלושה עד יללנית מנעה ממני להתחבר אל אותו שאול, שבמשחק מילים מעורר תהיות, זמנו שאול כמובן.

בשלב מאוחר יותר, אותו משחק מילים, יתגלה כאלמנט הספרותי העיקרי שראוי להתפאר בו כאן.

למה ככה?

כי 'זמן שאול' מביא אל הבמה סופר קפוץ ישבן, מַשְמִים ומתנשא (והשתיים האחרונות הן רק קצה רשימת המילים בהן יכולתי לתאר אותו לו נדרשתי. כולן משום מה, מתחילות באות מ').
דמות עלובה למחצה, שצופה איך הערכת ההגמוניה הספרותית כלפיה, הולכת ומתפוגגת ככל שעובר הזמן.
בדרך לא דרך, תוך מצוקה אישית/נפשית/מיותרת, פוגש אותו סופר בצעירה חצי-משכילה, שבאמצעותה הוא מנסה לחזור אל קדמת הבמה. מתוך היחסים המשונים שנרקמים ביניהם, הוא מחדד את נבכי נפשו הספרותית המתנשאת ומנסה להחזיר לעצמו את אותה הערכה שאבדה, דרך סמים, סיבוכי נפש ורעיונות מקוריים של אחרים.
סבתא שלי, בשלב הזה, בוודאי היתה אומרת "נו שויין".

מי שאול? מה שאול?

כחלק מאותה תחושת 'תאהבו אותי' מאוסה שכבר עסקתי בה, 'זמן שאול' עמוס בביטויים מיותרים, מתנשאים וכאלה שלא תואמים את תקופתנו, בה מתרחש הסיפור.
אבל הבעיתיים במיוחד, לטעמי, הם הביטויים העוסקים בשפה 'מלוכלכת' לצורכי זעזוע בלבד.
כי כשהשפה מקדמת את הסיפור, אני יותר ממוכנה לקבל אותה גסה, מכוערת ונוטפת זימה. אבל במקומות בהם השימוש בביטויי גוף ירודים מגיע רק על מנת לעורר אותי מקריאה מונוטונית/סתמית, אני מוותרת על החוויה בשמחה.
בהתאם, הייתי נמנעת כאן ממשפטים כמו

"ג'רמי לקחה אותו לאכול בתוך כּוּס",

"אתה שופך את הזרע שלך בתוך הנרתיק שלי...",

"אדפוק את הסינית המפגרת שלך בתחת... והיא תבקש עוד",

כמו גם משימוש במילים מסעירות שלא לצורך, כ"זין", "זיון" וכו' (את שאר הטיות השורש המכובד, אשאיר אתכם להשלים לבד).

העובדה שהדמות הראשית היא סופר נפוח, לא מחזיקה מים כשמשתמשים במילות זימה, גם אם נשתמש לצדן מילים שלא נוקה מהן האבק מאז ימי בן-יהודה.

כי אם נשים לרגע בצד את התקפי הזימה, ממש כמו קווי אופייה של הדמות הראשית, כך, גם הכתיבה כאן לוקה באיכויות קפוצות משהו ומשתמשת במילים כ"כִּילַי", "צַיְקָנִים" (שתיהן במקרה בעלות אותה משמעות, באבחנה בין יחיד לרבים בהתאמה), "כִימֶרָה", "בִּיכֵּר", "פַּכִים" ועוד.

"מעולם לא הבין את האמריקנים הצַיְקָנִים",

"בִּיכֵּר להיות זהיר",

"גם ארבעת אלפים חמש-מאות הן יותר מדי בשביל המכשיר הכִּילַי".

אז צַיְקָן הוא קמצן וכך גם "כִּילַי".
"כִימֶרָה" הוא יצור בן כלאיים מיתולוגי.

כשמשתשמים ב"בִּיכֵּר", מתכוונים ל'הֶעְֶדיף'
והמילה "פַּכִים" מתיחסת לכלי קיבול קטנים לנוזלים (לרוב לשמן, אם נרצה לדייק).

בסופו של דבר, מביך אך מדויק לכתוב ש'זמן שאול' מספק שילוב סגנונות לא החלטי עד בלתי מתקבל על הדעת, שיוצרים יחד את אבני החצץ הטקסטואליות שצורמות לקריאה ומקשות על הנאה מהדרך.

מגיע לי? לא מגיע לי?

ככלל, מעבר לבחירה הלא ברורה בכמה סגנונות במקביל, 'זמן שאול' השאיר אותי תוהה בנוגע לכמה משפטים מיותרים שהגיעו על מנת לטפח אווירה יאפית עד הזויה, שלא לצורך ספרותי.

"כן הסיפורים החדשים שכתב היו גלגל ההצלה שלו, ואם אתרע מזלך לשוב לספינה טובעת, שווה לוודא שהגלגל שלך מנופח כמו שצריך."

אם נשים בצד את המטאפורה הלא מדויקת, נגלה שחמורים בהרבה כאן, הם השימוש בגוף שלישי יחיד בתחילת משפט והגלישה הקלילה אל גוף שני, בהמשכו, בנסיון לייצר תחושת חוקיות כל שהיא.
אגב, המילה 'חשב', לו הייתה נכתבת בסוף אותו משפט אומלל, הייתה משפרת ואפילו מטפלת בנושא כָּלִיל.

על זה נישאל כהרגלנו 'הכתובת הייתה על הקיר והעורך איפה?'.

היו גם משפטים בסגנון "אולי הסיפורים החדשים הם חרא. זבל. מזון תינוקות שלא ראוי למאכל אדם.", שמטרתו לזעזע את הקורא מושגת בקלות ו -"למה הכל דביק בדירה הזו? כאילו חייזר התגורר שם לפניו והחזיק את הקומקום עם הלשון", שהנו משפט מוזר עד הזוי שמטרתו לא ברורה לי גם ברגע זה.

אחד המשפטים האהובים עלי כאן , עליו אני מתאמצת שלא להגיב הוא,

"החלון, כמו אחיו הגדול בסלון, היה ענייני ועירום כגבר בבדיקת רופא."

באופן עקרוני, כבר בעמודים הראשונים חוויית 'זמן שאול' גרמה לי להתגעגע לדמותו של עורך לשון וספרות. כזה שידייק את המסרים וימנע צרימות שלא מאפשרות את החיבור המיוחל לדמויות בהן עסקינן.

דברים פשוטים אני מבקשת. כזו אני, גברת שמסתפקת במועט.

אור אחד, לא גדול

אם אפשר למצוא נקודת אור ב'זמן שאול', זו כנראה הביקורת שהוא מציג על העולם הספרותי המסואב שנשלט בידי דעת סופרים מצקצקים, מתנשאים רודפי כבוד והוצאות הספרים שבוחנות יצירה בעיניים כלכליות גרידא.
וכשדמות הסופר המוכר-המכובד, נעה בין הרצאות מלומדות רבות כבוד, התנשאות כלפי הקוראים ואיסוף שקל לשקל כראשון העניים, הבקורת שמגישה כאן רוזנבלום נשמעת חזק וברור.

"לזה אנחנו קוראים ספרות: הרבה אנשים (טוב, אולי לא כל כך הרבה), שגונבים במשך דורות זה מזה, כותבים שוב ושוב אותו קומץ סיפורים ומשתמשים במספר צנוע של פעולות ודימויים."

בסופו של יום ניסיתי לבחון האם זמני (השאול מטבעו) אינו יקר מדי, מלהתבזבז על החוויה שמספק 'זמן שאול'.
את העומק הגדול שציפיתי למצוא כאן, לא מצאתי ובמקומו גיליתי טקסט שטוח, נפוח, מתנשא ומעייף לטעמי.
נפרדנו.
ידידות לא נכחה במקום.

העוזבים / ליסה קו

מזמן לא התקשתי כל כך לכתוב סקירה.
מזמן גם לא התקשתי כל כך להביע את דעתי
וחמור מכך, מזמן לא התקשתי כל כך למצוא את הקול שלי.
אולי זה קשור בעובדה שמדובר בספר שעוסק/כמעט מקדש, תלישות או סוג של חוסר שייכות מובנה ואולי זה משום שהוא סתם מן סיפור שטוח בחלקו, נוגע ללב ברובו.

"לכל אחד היו הסיפורים שסיפר לעצמו כדי לשרוד."

הוא מתחיל מוזר, מסתבך והופך למוזר עוד יותר ובין לבין, מפתח נטייה לעייפות טקסטואלית. 
באופן כללי ניתן לומר ש'העוזבים', שונה רעיונית ממגוון ספרים שכבר קראתי.
חלקו הראשון מתיש לקריאה והעלילה בו מתנהלת באיטיות שמספקת גלי פיהוק לרוב. אבל אז, משהו אי שם לפני תום החלק הראשון, בואכה תחילת השני, מתעורר לחיים ומשחרר לאויר העולם תובנות קשות עד מרגשות. 

"אפשר להשתדל לעשות את כל הדברים הנכונים, ובכל זאת להרגיש רע."

ילד, מי זו אמא שלך?

"גרגיר של פחד היה נובט בלבי: כי מה יהיה אם תמיד אדרש להציע את עצמי, להיות מוכנה ומזומנה, להיות נגישה בכל רגע נתון? מה עשיתי לעצמי?"

יש פה עיסוק באמהות, שבניגוד לנורמות אופייניות במחוזותינו, לא תמיד עומדת בראש סדר העדיפויות.
החיים הם עניין לא פשוט ושייכות מתגלה שבירה ולא הכרחית לקיום. אולי אפילו סוג של מטבע עובר לסוחר, לא תמיד הכרחי, לא תמיד בנמצא וגם עם חסרונו נסתדר.

חיים על הקו המקווקו

"...כניעה לתשוקות שלך, היא סימן לחולשה."

המטרה, היא חיפוש ציני אחר חיים טובים יותר.
הדרך, היא הגירה לא מתוכננת מסין אל גבולות ארצות הברית של אמריקה.
הגירה שהיא הרפתקה חסרת אופק מוגדר, שמשאירה את הדמויות במצב נוזלי משהו, תוך ציפה וציפייה תמידית. 

לסיפור ההגירה מצטרף בדרך לא דרך, ילד שנקלע בעל כורחו לקיומו התלוש והוא שהופך מהר מהמצופה, לדמות מרכזית בסיפור.
הוא מתגלה כמדרגה בין מולדת לארץ חדשה, בין תרבות לתלישות ובין סין לארצות הברית.

הביטוי 'קומדיה של טעויות' היה מתקבל כאן בהחלט, לו רק סיפק 'העוזבים' אלמנט קומי כל שהוא.
במקום זאת, יכול להיות שטרגדיה של טעויות תתאים כאן יותר.

מעבר לזה, הייתה לי חוויה שטוחה. משהו נשאר בי מהסיפור, אבל סםק עם נמשיך יחד עוד זמן רב.

אחרי הכל, "אין שום דבר חינם בעולם הזה" ואין את זה במדויק יותר.

תחנה אחת עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל

...It's The End Of The World As We Know It

אולי זמן קורונה הוא לא מועד טריוויאלי לקריאת ספרים על מגיפות, אבל זה בדיוק מה שנמשכתי לעשות.
סוג של לחטט בפצעים, או לבחון עד כמה חולה הדשא של השכן (והוא חולה, לשמחתי, יותר משלנו).

"שפעת גיאורגיה היתה יעילה עד כדי כך שכמעט אף אחד לא נשאר."

המגפה שתוקפת סביב גיבורי 'תחנה אחת-עשרה' קטלנית ומהירה במיוחד. 

באופן לא מוסבר, הנדבקים כולם מקפחים את חייהם, מעטים בלבד צולחים את תקופת המגפה ללא הידבקות והכדור המוכר לנו, כבר לא מוכר. 

"מגפת השפעת התפוצצה כמו פצצת נייטרון על פני כגדור הארץ, בעקבותיה בא הלם הקריסה, ואחר כך הגיעו השנים הראשונות, המחרידות, כשכולם נדדו, עד שהבינו שאין שום מקום שיוכלו ללכת אליו, שום מקום שהחיים נמשכים בו כמו קודם, ואז התמקמו בכל מקום...".

אל תקופת המגפה, נחזור במהלך עשרים שנות שרדנות אולטימטיבית, במהלכן יצופו זכרונות "מהעולם שלפני-הקריסה", תוך כדי וגם אחרי המגפה המדוברת.
קהילות חדשות מנסות לפצות עצמן 'אחרי המגיפה הגדולה', בחיים שרדניים ומסוכנים, חיי פליטים מכורח או רצון. 

"באותו רגע לא עלה על דעתו שאולי לא תהיה התאוששות."

השורדים מנהלים חיים אפלים, כשכל מה שחשוב באמת הוא להמשיך ולהתקיים בהווה שרוט וחלקי, כשמאחור נשרכים זכרונות עבר טכנולוגי, נהנתן ומפואר, שכמעט ואין לו זכר בהווה היום -יומי, שאחרי המגפה.
"עידן החשמל בא וחלף", איתו התפוגגו גם המים הזורמים, תחבורה, שרותי בריאות ואחרים, כל מוסדות הממשל ואלמנטים קהילתיים/תרבותיים של ציויליזציה בת זמננו שנמחקו אל תוך מחלה קטלנית והעולם כמו מתחיל מההתחלה (ואולי לא כמו).

מכאן, אפשר לקפוץ לתובנות על 'העולם שלפני המגפה', הלא הוא עולמנו הנאור, כשהמותרות שסובבים אותנו כיום, מתגלים בעתיד כמיותרים לחלוטין לקיומו של המין האנושי ומעוררים, תוך כדי, שאלות מהותיות על צרכים, רצונות ובכלל.

"זה ההבדל העיקרי בין גיל עשרים וגיל חמישים ואחת - כמות החרטות."

משמעויות לרוב

אם למדתי משהו מ'תחנה אחת - עשרה', זה עד כמה פשוט וחשוב להחזיק קרוב את התקווה לשרוד, כך הופכת ההשרדות לדרך חיים. באותה נשימה, בעיצומו של הסיפור נרחיק לכת גם אל הביטוי "הישרדות לא תספיק" (שנעשה בו שימוש עוד ב'מסע בין כוכבים' המיתולוגי), כי אחרי הכל, צריך להיות בחיים האלה, גם משהו מעבר.

"כמה קשה לשמור על שפיות", כן, זה נכון.