"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים

הגיגים על סקס, פתיחות ראויה לציון מהסוג שמושיב אותך על הכסא כמו על קוצים, אולי אפילו כניסה לעובי הקורה של הטאבו האולטימטיבי ופוטנציאל (נפיץ משהו) של עולם של מטה.

זה מה שניסו, ככל הנראה, להשיג מלקטי ספר
הסיפורים הקצרים הקרוי 'סקס'.
רוב הסיכויים שאותו פוטנציאל, הוא שמשך אותי לקרוא אותו (לא בלי לבטים עמוקים).

ויש לציין כי הסיפורים הראשונים, נתנו תחושה של תמורה סבירה לאותו פוטנציאל. כן, במחצית הראשונה, נראה היה שהעבודה השתלמה.

אלא שאז, הגיע חציו השני של 'סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים'. אולי אפילו קודם חציו, כבר התברר, שהסיפורים הולכים ודועכים אל עולם אישי עכור ומבולבל, שכל מה שניתן לשאוב ממנו הן השאלות המתבקשות, 'מה הקשר בין מה שקראתי כרגע ובין ספר שעיסוקו סקס, פתיחות ויצר למשעי?', 'מה קראתי כרגע? ובעיקר למה?'.

כשהבנתי שהסיפורים לא אחידים ברמתם וברמת העניין שהם מספקים, הבנתי גם שבמסווה של אותה פתיחות מבוקשת, נפלתי בתרגיל השיווקי העתיק ביותר בספר (תמיד עדיף לשים את הטובים קרוב לפתיחה).

יחסים שלא צלחו

נטשתי כשחצי תאוותי הספרותית בידי, בעיצומו של סיפור פתלתל ומיותר, שקדמו לו שניים דומים לו ברמתם.

הבטחתי לעצמי שלא אכנס לניתוח מעמיק יותר, אז נשאיר בצד הפעם, את מה שיש לי להגיד (לדוגמה), על הביטוי 'רוקם עור וגידים'. שיהיה.

כן, The Joke is On Me.
תהיו חכמים, אל תהיו עינת. 

לרשת את אידית / זואי פישמן

תקופה לחוצה הביאה אותי לבקש לי ספר קליל. 
כזה שיחמם את הנשמה ללא חובת השימוש במשאבים קוגניטיביים מרחיקים.

הו אז, נתקלתי ב'לרשת את אידית', שתוך גישוש בין עמודיו, ניתן היה לחוש באותו פוטנציאל חמקמק, של ספר קליל מידות וסיפור.
אלא שכבר בעיצומו של הפרק השני, נאלצתי לתהות האם אני שותפה לירושת אידית (אותה זקנה מרירה שכמו בסרט הוליוודי בסיסי, מתקשה להיפתח) ואם כך, למה לי בכלל?

אז מה היה לנו?

אידית היא קשישה חביבה למראה, שקשיים בחייה הביאו אותה אל גבולות הקוֹצַנִיוּת האנושית.
כשבתה מסיימת את חייה ומורישה אותה על ביתה, לחברה (שהיא במקרה גם עוזרת הבית), ניתן להבין את מורת רוחה.

החברה מצדה, מגיעה חמושה בחביבות (על גבול הילדותית) ובילדה כבת שנתיים. 
אבוי לתמונת הפתיחה.

וכשנשלב פירורי ילדות, זִיקְנה דמנטית ומה שביניהן, נוכל בקלות להתדרדר אל ציטוטי דיבור תינוקי-משובש ולקוות יחד, שלפחות הילדה שביניהן, תתבגר במהירות.

תבלבלו עם שטויות

'לרשת את אידית' ניחן באותה תופעה עלובה שמכה ספרים רבים על גבי הגלובוס. זו שניתן לתאר אותה כעודפי מידע מיותר, שקשר בינו ובין התפתחות, התגלגלות ואפילו גילויי עניין בעלילה, מקריים בהחלט אם בכלל.

"אידית שיחקה בכפתורי המעיל הבז' שלה" (ושימו לרגע בצד, את ה' הידיעה המיותרת).

תוסיפו לזה עומס מידע על סגנון ודרך שטיפת הרצפה, כולל "מגי שטפה את הדלי באמבטיה והניחה אותו במהופך בתוכה ליבוש. היא שטפה את ידיה בכיור, ייבשה אותן במגבת וזחלה בחזרה למיטה" והרי לכם מידע מיותר בעליל (אלא אם הטרידה אתכם שאלת רמת ההגיינה של הגיבורה, כמובן).

עבריתָה לא פַשוּטָה

מתברר לעתים שעברית היא עניין בעייתי וכשנתקלים במשפט כמו
"מפולת של ברביות", "ויני ניגש מסביב כדי לפתוח את דלתה, אור השמש בהק על רצועת הפלסטיק השחורה של כובעו כמו זרקור." ו"הזכרון שלף אותה מתוך המצב רוח הרע", ניכר ששפת הקודש לא עשתה חסד עם מתרגמי אותה יצירה עייפה.

הפוסל במומו

ככלל, אני אוהבת למצוא בספרים 'משפט מחץ', שמתאר את הספר על הוויתו. ב'לרשת את אידית', מדובר במשפט ההחלטי "אפשר להפסיק לדבר על הנושא המגוחך הזה? סיננה אידית."

כן אידית, הפעם אני איתך. 

יכולתי להמשיך ולזחול בקריאתו של ספר פושר עד סתמי, שטוח כמו פלטפוס רב שנים. כזה המספק עלילה איטית כצעדי קשישה, שמניין הימים שהקדשתי לקריאתו, שוות ערך למספר שנותיה של הגיבורה (והיא לא צעירה). אבל הפעם, בחרתי בי וחדלתי בעיצומה של החוויה. 
אי שם בעמוד 141, מתוך 247 דפיו (בתצורה דיגיטלית), נפרדנו חד צדדית, ללא חזרה.

תקראו/לא קראו, See if I Care.