"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

יש דברים שלא מוכרחים לנסות / ענת לוי

'יש דברים שלא מוכרחים לנסות' הוא ספר אותנטי, עמוס תובנות אישיות, נַשיוֹת, סוּפר ישראליות.

From Israel with love

בסיפור פרטי, עמוס תכנים יחודיים, מציפה ענת לוי את התרבות של כולנו.
בין אנשי צבא, מתיחוּת בדרום, נשים ואנשים צרובי שמש ועומס ריגשי תמידי, נוכל כולנו להזדהות עם חלקים נרחבים מהטקסט הזה, שמכוון ומדבר אל הישראליות שכולנו מכירים.

נשים ואנשים

מלבד הסביבה הלבנטינית, גם גיבורת הסיפור כאן מדויקת לכדי דמות שמרכיבה כך או אחרת, את כולנו, נשות ארץ הקודש בחלק הזה של הכדור.
היא לא מושלמת בלשון המעטה, 
לא יפיפייה, לא רזה ולא עמוסת הערכה עצמית. ניזונה נפשית מדעת הסביבה (ופיזית מכל מה שלא צריך) וחושבת על עצמה כל רע אפשרי. כְּרוֹב נקבות המין האנושי, הנחת העבודה שלה כלפי עצמה, שלילית במהותה. כדמות נשית מובהקת,
 יש בה עומק ניכר והיא עמוסה חלקים מהזן הבלתי נראה. כשמשבר רודף משבר והחיים זורקים אותה אל גילוי עצמי והתחדשות, היא תיוולד מחדש, תוך קושי ניכר ותצא ממשבריה נוצצת וחדשה (אולי, בערך).

"והידיעה הזאת שהוא שלה, לא סתם שלה, אלא אוהב ומעריץ אותה וחושב שהיא משהו, למרות שבתוכה ידעה תמיד שהיא לא, היתה רשת בטחון שכבר שנים היא מאפשרת לעצמה ליפול עליה בידיעה שתמיד יש שם מי שיתפוס אותה."

פרות וגם קדושות

'יש דברים שלא מוכרחים לנסות', בנויה לכאורה מהסיפור שכולנו מכירים. דומה לזה שלנו, של אחינו, של קרובים או של השכנה מלמעלה. גבר, אישה, ילדים ומשברים הם יחד התפריט שממלאה כל משפחה שמכבדת את עצמה (וגם כאלה שלא).
אבל דווקא הרצון הזה לעמוד מול מראה קצת שבורה וקצת מעוותת, כשבכולנו מקנן אותו תפריט בדיוק, מאפשר מן סוג של עניין מחודש בסיפורים שכבר ידענו.

"היא חשבה לשנות את הנאום. לקרוע את מסך הזיוף המאולץ ולומר את האמת לקהל העגום. הורות היא כמיהה בהמחצה, שלעתים משתרבבים אליה רגעי נחת."

מגוון פרות קדושות מנותצות על מזבח הטקסט הזה, כשהגיבור הצה"לי כבר לא גיבור ומתבוסס ברמות מוסר מוטלות בספק וקשות להִזְדַהוּת.
באופן כללי נדמה כי לוי מעוניינת שנראה את הסדקים של גיבוריה, בתוספת הפינות האפלות של מערכות היחסים הארוכות של כולנו, כולל פחדים ושאלות קיומיות הכרחיות.

"אנשים בוחרים להתחבר כי הם מוצאים בזולת את חומרי המילוי לחללי נפשם."

יש בו ב'יש דברים שלא צריך לנסות', תובנות  עמוקות על זוגיות, ילדים ושאר מיסים נפשיים שכולנו מטילים על עצמנו באופן נורמטיבי להיתפאר.
וכמו בכל סערה, גם כאן סופה של רוח לנוח ושל אנשים, לצאת מציגה השני, רטובים, אך נושמים סדיר לרוב.

כתיבה... אז מה?

הטקסט מתהדר בעברית תקנית לרוב, אבל מלא בביטויים שהובילו אותי  להרמת גבה קלה.  רובם עוסקים בהטייה סבילה, לטעמי מעט משונה וחלקם לא מוכרים לי בכלל. 
"מבורזלת", "והחיכיון", "רוח לוטפנית", "ננגעו", "האיבון" מלשון אבן ועוד. כולן מילים/לא מילים מעט קשות לבליעה.

מעבר לכך, מדובר בסיפור מכאן, לא חדש, כביכול לא מיוחד, אבל בהחלט כזה שכדאי לעצור רגע ואולי גם להקשיב לו לא יזיק בכלל.

"...גם רגעים של אובדן עשתונות הם רגעים שנרשמים ביומן החיים."

מעורר מחשבה ומדיר שינה.

אומנות הזיוף / ג'ניפר קרוזי

מעטים הספרים המתהדרים בהומור איכותי.
מעטים עוד יותר, אלה שנכנסים תחת הגדרת  ה'קומדיה הרומנטית' ונדירים מתוכם הספרים שיכולים להתהדר באיכות (ואל תתנו לי להתחיל ולדבר על האחוז הקטן מתוך אלה, שמתורגם לשפת הקודש).

'אומנות הזיוף' של ג'ניפר קרוזי, הוא כל אלה גם יחד והוא מתחיל מעניין ומטפס משם לרמת עניין משופרת, לכל הפחות.

ספרה של קרוזי עוסק בנושא יחודי ומספק זוית ראייה שונה על גיבורה לא יפה במיוחד, לא זוהרת ולא רזה (שזה כשלעצמו מספק לקרוזי ולספר, נקודות חיוביות לרוב).

גיבורה, גיבורה

"אני צריכה לצאת יותר מהבית, חשבה. שישה חודשים של התנזרות והיא כבר מחככת לשנות עם פורצים במהלך ביצוע פשע."

מדובר בדמות עגולה וּמיוחדת, פמיניסטית וְלא מבחירה, בעלת עבר אישי ומשפחתי עשיר.
כחלק מהיותה בת למשפחה לא שיגרתית, היא מנהלת יחסי אהבה/שנאה עם הסובבים ומשלבת הומור עצמי, עם ציניות מיזנטרופית.
באופן כללי ניתן לכתוב כי מדובר בבחורה כלבבי.

אומנותָה

סיפור המסגרת של 'אומנות הזיוף' עוסק באומנות כמובן (ובזיוף גם).
כשמשפחת סוחרי אומנות מתקשה לשרוד כלכלית, מתגלים בה סודות וקרעים מהעבר וכשבני המשפחה מפגינים את מומחיותם גם בבילוש וב'איך להיות משפחה', העניינים מתחממים במהירות.

מה קורה פה בכלל?

"טוב, אז תסתום את הפה שלך,... אנשים הגונים כמוך נורא מסבכים את העניינים לכל היתר."

'אומנות הזיוף' מתחיל בסגנון בלשי ועלילתו מתקדמת אל עבר מתח/לא מתח. הוא משתמש בין היתר בעקרון הדלתות המסתובבות, כשדמות נכנסת לחדר, שומעת חציו של משפט ומתגלגלת משם למסקנות לא מסקנות, כאילו חייה הם משחק 'טלפון שבור', בואכה שנות השמונים העליזות.
אבל מלבד האלמנט הבלשי, כל נסיון למסגר את הטקסט הזה אל תוך גבולות סוגה ספציפית, יביא אותנו במהירות למסקנה שמדובר בספר שההומור רץ לאורכו וצובע אותו בציניות נעימה ואינטליגנטית בעיקרה. זוהי קומדיה רומנטית במהותה, שעורבבה בה ספרות בילוש קלה לצורכי מתח והנעת עלילה. אם תשאלו אותי, מדובר ביופי של ערבוב.

"איזה מין עולם זה: אישה צריכה לעשות כמעט הכל בעצמה."

אלמנטים גרוטסקיים, מרוץ אחר אוצר/לא אוצר והמון הומור עצמי (שאין טוב ממנו) ממלאים את דפי 'אומנות הזיוף'. תוסיפו לזה מאבקים, יחסים משפחתיים וגם לא ותקבלו ספר חמוד וקליל שכיף לסיים איתו יום (ואפשר גם להתחיל).

אגב, ל-Faking it, שמו המקורי של 'אומנות הזיוף', יש יותר ממשמעות אחת, הוא תורם קריצה מדוייקת, משעשעת וּבאופן כללי מתאים להפליא ליצירה.

"אולי צריך פה טיפול קבוצתי. תעריף משפחתי."

ארוחה משפחתית /

סבתא שלי הייתה אומרת "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק". 
היא גם הייתה מתרגמת מיידיש את הביטוי "הצרה היא שהכלה יפה מדי", אבל זה כבר אולי מרחיק לכת, 
כי 'ארוחה משפחתית' מציג תמונה של משפחה ממוצעת, במקרה הטוב (מטרידה עד מופרעת, במקרה היותר מציאותי).

אז מה היה לנו?

מצד אחד נגלה הורים מבוגרים, משכילים, שמנהלים את חייהם בערוב ימיהם. מהצד השני (ולעתים במרחק שני משפטים משם), נגלה את ביתם הצעירה שהיא לב ליבו של הטקסט הזה (כי לא בטוח שנוכל לכנות אותו 'סיפור').

מי את ולמה?

כרווקה פלוס שניים בעיצומו של העשור החמישי לחייה, אותה בת צעירה מחפשת את דרכה אל עבר זוגיות נחשקת, או אולי נסבלת זה מספיק.
תוך כדי אותו חיפוש אכזר, היא תתאכזר אלינו לא פחות ותדאג שנחווה את קורותיה המייגעים, כמוה בדיוק. כל גברבר הזוי ומיותר שיעבור לה בשדה הראייה (ולרוב גם במיטתה), יחייב אותה בדיווח ארוך אך שיטחי שאין לי כקוראת כל רצון להיות חלק ממנו (ובכל זאת הייתי).

כחלק מאותו טקסט חסר מעצורים, נמצא פה ושם גם ציניות עמוקה, שנונה, אך שטחית וכל הטוב הזה, מוגש תחת שטף מלל כוחני, ציני, מתנחמד, עצבני ולרוב מיותר.
סוג של טיפול נפשי-אישי, תוך דיבור בלתי נלאה שאולי עוזר למטופל, אך ספק אם יועיל משהו, לנו הקוראים.

נשימה שיטחית

הכתיבה מהירה, מחייבת קריאה חסרת נשימה בסגנון מָנְיַה (מעולם לא חיכיתי כל כך לדיפרסיה).

"יא מפגר שעובד בעבודות מפגרות בלי חברים מכוער גמד מקריח עם אף ענק שרק זונות רוסיות שאתה משלם להן אוהבות. תמות מפגר ולא תתקדם ולא מסוגל לאהוב ואף אחד לא אוהב אותך." 

אני מבינה את הצורך (אולי גם את הרצון), להשתמש בצורת הכתיבה ככלי לתאור גיבורה סוערת, חסרת מנוחה. אבל לשלשת ספרותית חסרת נשימה, שנכתבת במשפטים ארוכים-ארוכים, מעייפת ומחייבת סיבה ממש טובה, או הרבה אומץ ורקורד עשיר, סטייל ז'וזה סאראמאגו (ואף אחד מאיתנו הוא לא סאראמאגו).

היה סיפור?

קראתי חלק ניכר מ'ארוחה משפחתית', לפני שנטשתי סופית.
את פרק הזמן הלא מבוטל שהקדשתי לו, אפשר לייחס לעובדה שחיפשתי סיפור.
כי לאורך הקריאה התגנבה התחושה שעוד רגע, אולי ממש בעמוד הבא, יתגלה אותו תוכן מרוכז שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו.
לצערי, עד אותם עמודים מרחיקי לכת בטקסט המדובר, זה לא קרה.

מצחיק כמה שזה לא (או כמה שזה עצוב)

לאורך 'ארוחה משפחתית', נעשה נסיון להצחיק בכל מחיר, או סתם להוציא אותנו, אחד אחד, משלוות הקורא שגיבשנו בעמל רב.
הכל, באמצעים/לא אמצעים, ספרותיים.

אותם אמצעים כוללים שיבושי מילים מכוונים וציניוּת לפי משקל.
לטעמי, לא הספרות  ולא ההומור, מהצד האיכותי של המפה. 

"פייסשמוק",

"הולכת ל'מתיחטיס' "

"מלמד צלבנית במכללת בלהבלה", 

"אני לא מפחדת ממנו. לא אכפת לי שיגיב איך שיגיב. לי אין אלוהים. אולי קצת אללה. איך הוא אוהב אותו, אללה. שרוף עליו. טוב, לא ממש. קצת פריך עליו." והיו עוד רבים.

"ואולי פשוט אתאסלם? ביי ביי קרכצן וציקרוכן, שלום גאווה לאומית מוגזמת וכבוד עצמי מנופח."

עוד לא אבדה

הדבר היחיד שנוכל לקבל מטקסט שכזה, נוגע לניתוח מעמיק של סיטואציות חברתיות ומשפחתיות שהוא מעניק לקוראיו. אולי זו הכוונה כאן ואולי אני מרחיקה לכת בנסיונות להבין את מהות העלילה ומישהו משתעשע על חשבוני.
מה שעוד יכול להיות הוא, שממש בסוף, בין עמודיו האחרונים, מתעורר משהו שאורז כאן משפטים סתומים לכדי סיפור אחד מיוחד. אני, לא מצאתי אותו ומבחינתי מדובר בגיבוב משפטים סטייל טיפול פסיכולוגי, שתובנותיו נוגעות למטופל בלבד (במקרה זה, המטופל הוא לא אני).
כולי תקווה שהנוגעים בדבר, נהנו יותר ממני, כשהשתדלו להקים את הטקסט הזה לגבהיו הנוכחיים.

אני בכל אופן, סיימתי בטרם עת.

"רכבת לג'הנם." כן, ככה זה מרגיש קצת לפעמים.