בדרך, נהנה כמובן מהנסיון להבין את תחושותינו, מעשינו וההגיון שמאחוריהם ונתפתל בין שאלות על מוסר ומחירו של השקט (גם של האמת).
בסה״כ, נעים.
״אני לא פוחדת מזרים. למדתי שפרצופים מוכרים עלולים לגרום הרבה יותר נזק.״
ואז, כשניתן את עצמנו לסיפור, פתוחים ומשוחררים, נגלה שמישהו עיצב לנו קבלת פנים מיוחדת והיא מלחיצה, תובענית ואולי כבר לא שווה את החוויה.
אבל היא כן, ברור שכן.
כי ב׳אנונימיות מובטחת׳, כולנו ניצבים וכולנו חלק מאותו ניסוי פסיכולוגי שמוגש לנו למנה עיקרית (אם נרצה וגם אם לא).
תובנות עמוקות, שכר ועונש, אנושיות בווליום גבוה, מתיחת גבולות הממוסר והתייחסות למגבלות הכח והמוח האנושיים, כולם ישמשו כאן בערבוביה הזויה עד קסומה.
״לכתוב על מחשבות כמוסות זה כמו לשטוף את האיפור ולראות פנים חשופות.״
היינו צריכים לדעת
הנדריקס ופקאנן עושים את זה שוב והפעם, טוב מבעבר.ממש כמו בספרם ׳הבעל של שתינו׳, הם לוקחים את חוקי הפסיכולוגיה וגבולותיה ויוצקים באמצעותם סיפור אנושי ומפותל שמוכיח (שוב) שכולנו קצת מוגבלים, הרבה מעורערים ובעיקר גובלים לרוב, במצב פסיכולוגי מטריד.
יש פה אישה, גבר, עוד אחת וגם אחרת. כולם חלק מתסבוכת יחסים/לא יחסים.
אלא שבניגוד לקודמו, ספרם הנוכחי מקצועי יותר, מהוקצע יותר ובעיקר משאיר יותר שאלות פתוחות כחומר למחשבה.
תוך כדי קריאה, ננוע בין הזדהות עם דמות אחת ובריחה מאחרת, כשבסופו של דבר, אם נשפוט ממקור הציפור, כולם מוסריים וגם לא, בהתאם לקלפים שחולקו להם במשחק הזה שנקרא חיים, אנשים וחיי נישואין.
יש כאן שליטה וגם חוסר ובין היתר, שולטים קצת גם בנו, הקוראים.
״הכל כל כך הולם ומדויק ולא שפוי.״
מי שקרא את ׳את׳ (YOU) של קפנס, יגלה כאן סגנון כתיבה דומה. כזה שקצת מחזיר אחורה.
וכמו במקרה של אישפוז פסיכולוגי למי שאינו זקוק לכזה ונקלע אליו במקרה, העובדה היא שכל מה שתאמר להגנתך, יראה כאילו אתה מאושפז לגיטימי מן המינן, שמנסה להוכיח שהוא לא.
״לכל אחד יש מחיר. שלך טרם נקבע.״, כן, גם זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה