"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

ונסה האפלה שלי / קייט אליזבת ראסל

אז מה נכון ומה לא?

מה ׳נחשב׳ סטיה ומה יתואר כהעדפה מינית, או העדפה בכלל?
מי בכלל אחראי על ה׳נחשב׳?

לתקיפה מינית על רקע גיל מוקדם יש כללים משפטיים ברורים,
כשהחברה שסביבנו, באה להגן על צעירים מפני בגירים בעלי דעות מתירניות כביכול.
אבל מה קורה כששני הצדדים מסכימים, שלא נאמר רוצים לקיים קשר מיני כזה או אחר?

האם בכל נקודת זמן בתקשורת בין מיני אנוש, כשאחד בגיר והשני עדיין לא, נתייחסת לסיטואציה מינית כתקיפה?
התשובה היא כנראה כן.

אבל מיתרונות הספרות לאפשר לנו לדון בדברים מנקודה אחרת, מנותקת, אולי פחות שיפוטית ואולי דווקא, אבל בתאורה מעט שונה. כאן, ׳ונסה האפלה שלי׳ נכנס לפעולה.

אז מה לעזאזל קרה כאן?

לצערי, התקשיתי ועדיין מתקשה להביע עליו דעה.
מתוך שיפוט אנושי, בסיסי וסביבתי, לקח לי זמן לגבש דעה ואם להיות כנה, גם עובדת הימצאותן של שלוש בנות גיל העשרה בסביבה, לא תרמה לרגע שקט, אולי אפילו שיבשה מעט את קו המחשבה.  

מדובר בטקסט שעוסק ביחסים שמוגדרים ׳יחסים׳, עוד לפני שהם כאלה באמת, כשנערה צעירה מקבלת תשומת לב לה היא צמאה, מגבר בוגר שמשמש לה ׳תומך מקצועי׳, כמו גם הרבה מעבר.

״פתאום ללא התראה, הוא מרפה. הוא מתנתק ממני ואנחנו מפסיקים לנגוע. הוא ממצמץ מאחורי המשקפיים, כאילו מסתגל לאור חדש. ״כדאי שנדבר על זה״ הוא אומר...״אנחנו עוברים על כל מיני כללים

העניינים מתגלגלים על מי מנוחות, אח״כ קצת פחות, עד נקודת הקיצון שאין ממנה חזור.

אח״כ כמובן נעסוק בניתוח מצבים נפשיים ונחפש אשמים.

אבל למה ככה?

׳ונסה האפלה שלי׳ קשה לקריאה ולא מהסיבות המתבקשות.
יש בו מעט תאורים אפלים אם בכלל, אבל ההוויה המלנכולית אופפת אותו ואותי לאורך הדרך.

בניגוד לספרים שמאירים נושא באופן סיפורי, נקודתי משהו, כאן נמצא את כל הקשת הסיפורית של לפני, תוך כדי ואחרי, הרבה אחרי הסיפור המרכזי.

בהתחלה זה מעייף, לעתים משמים ולקראת אמצע הספר שאינו אמצע הסיפור, מתגנבת שאלת ה׳מה עוד יכול לקרות כאן? כשמהספר עוד לפני והסיפור, כך נראה, מאחורי׳.
ואכן, חלקו השני של הספר מספק חזרה איטית ומנותחת את ארועי הסיפור הראשוני, כולל נקודות מבט אישיות/אנושיות/צעירות ומבולבלות במיוחד (וכן, בהתאם גם מבלבלות. לא סתם פתחתי באמירה שאין לי יכולת אמיתית להבין מה הרגשתי כאן).

כמו הרבה ספרים בסגנון, בעיני, ׳ונסה האפלה שלי׳, נע בין סיפור אלים וקורע לב ובין תחושת ׳אוי אוי אוי׳ שאין דרך להתווכח איתה.
קחו את זה כמו שזה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה