"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

29 ספטמבר, 2020

איך ללטף קפוד / מור אסאל

"בתור קיבוצניקית היא ידעה לזהות את הניואנסים בעל פה, קוראת בנימות קול כמו שמכשפות קוראות בקלפים."

זה סיפור חיים שמגלגל תובנות סטייל יום כיפור פרטי, מפי דמות שעוצבה בין ידיה הגסות (בעיקר מעבודה), של החברה הקיבוצית.
מתוך כך, התכנים הראשוניים עוסקים כאן בילדות, יחסי הורים-ילדים וצמיחה אישית תוך צפיפות חברתית וחוקים מגבילים.

"איך אפשר להסביר קיפודים שגדלים יחד, שמנסים להתקרב זה לזה כדי לשאוב נחמה, ואז מתרחקים כי דוקר להם?".

עד כאן, הגיוני ומצופה. אלא שעם התפתחות הדמות (שלא אהבתי בתחילה), נחשפים מפגשים וארועים שמציפים את הישראליות שבכולנו, לא רק זו הקיבוצית להתפאר.

ע-ו-ד ל-א ע-ב-ד-ה ת-ק-ו-ו-ת-נ-ו

'איך ללטף קיפוד', הוא ספר ישראלי גרידא. כזה שאת בסיס הווייתו לא ניתן להעביר למחוזות אחרים. מתוקף היותו הסיפור של כולנו, ספק אם הוא מוכיח יכולות סיפוריות מרחיקות לכת, כי אין באמת חדש, תחת השמש הישראלית שזורחת מבין דפיו.
במקום חידוש, הוא  מבטיח יכולות תיעוד חיי פרט בחברה הישראלית, כמוהו חיים בינינו המונים. 
זכרונות צבאיים, תרבות ה'סמוך' ויחסי מרות בסגנון ה'מידל'ה', ממלאים כאן את הדפים ומוכיחים שגם אם כולנו עדיין עומדים, אותם אלמנטים ישראליים מחוספסים, מפילים בדרכם חללים (או סתם משאירים חללים, במן משחק מילים בסיסי שכזה).
 
מעבר להיבט הישראלי כל כך, נמצא כאן מעט מתלאות העולם המודרני/גלובלי, כולל זוגיות, שחיקה אישית וזוגית, יחסי עבר, חרטה וילדים בשלבי התפתחות שונים.
נראה שיותר מכל, קבלנו כאן ספר שמתמקד ביותר מדי נושאים (ולא מעמיק בדבר).

"תגידי תודה.
זה מה שהיא מזכירה לעצמה, משננת לעצמה...
באור הפלורסנטי, הבהיר מדי, היא נראית לעצמה מבוגרת. עייפה. 'תגידי תודה', היא משכיארה לעצמה, מתנתקת מהמראה ומכבה את האור. אבל התודה מחמיצה בתוכה ותוססת
."

צער בעלי...

"עכשיו היא כבר מבינה: לכל עונג חטוף וגנוב יש מחיר והיא תשלם אותו עד הסוף, גם אם לא שיערה בדעתה עד כמה כבד הוא יהיה."

הקיפוד שמתגנב אל הסיפור הוא קיפוד קטן, קוצני, כולל אף לח ובשרני והוא הכי פחות קיפוד שנמצא כאן.
כי 'איך ללטף קיפוד' (ללא סימן השאלה המתבקש), הוא ספר צורב לב, שמשתמש במגוון דמויות קוצניות כשהדומה ביותר לקיפוד מביניהן, קוצנית ורכה כמתבקש, היא הדמות הראשית כמובן.
לאור התפתחותה ולמרות צרימה בתחילת יחסינו המשותפים, אהבתי אותה בסופו של דבר.
לצערי, בעיקר ולמרות הראי הנשי הלא מושלם שהיא משקפת, אולי גם מצאתי בה חלקים מעצמי.

"אפשר לקחת ממך הכל, חוץ ממה שכבר רקדת." זה היה משפט אחרון לדרך.
כמעשה קיפודים, נפרדנו כידידים.

23 ספטמבר, 2020

המורשת הנסתרת 1 - אש לוהטת, המורשת הנסתרת 2 - אש קרה / אילונה אנדרוז

התגעגתי, 
כל כך התגעגעתי.

לא, לספר הספציפי, אלא לתחושה הזו המדגדגת, שבלהרדם לפנות בוקר תוך תשישות מטרידה, להתעורר למחשבות ארגון סדר היום, בין מקטעי קריאה גנובים ובעיקר, לחוויה המעקצצת שברגעי ההפסקה. משהו שדומה לכאבי גמילה.

זה סיפור הרפתקאות מתגלגל שכולל קסמים, מתח מיני (ואחר) ותאורה על-טבעית, במקביל לסיפור הישרדות משפחתי, עשיר

באידיאולוגיה. בין לבין, נעסוק גם בפוליטיקה של חברה מעמדית, בְּיקוּם מקביל לשלנו.
הכל מהכל וקסום.

זה לא כמו שזה...  

אל תיתנו לכריכות להטעות אתכם. למרות שעל פניו בדיוק כך זה נראה, לא מדובר בעוד סדרת פנטזיה מן המנין.
כי 'אש לוהטת', ו'אש קרה', הראשונים בסדרת 'המורשת הנסתרת',  מלאים דיאלוגים אינטליגנטים גם אלגנטים (לא תמיד), הומור שחור (ואחרים) ותוכן מתוחכם וקיצבי, שעושה כאן את העניין כולו (ולפעמים הקסם הוא רק תרוץ).

זו לא אני

שלא תבינו לא נכון, קסם בקצות האצבעות ו'מעגלי הגברה', כוחות על טבעיים ודמויות מיתולגויות משנות צורה, לא ריגשו אותי מעולם ועיניים בוהקות, פלוס שריון קשקשים בגוונים פסיכדאליים, לא יגרמו לי לרוץ (או לקרוא) בהתלהבות. 
ככלל, אפשר להודות שמעולם לא הייתי מאוהדי הסוגה הפנטסטית וסביר שפיתחתי כלפיה רתיעה עם השנים. 

אבל בדיוק כמו 'קסם בשולי הדרך' מבית אותו יוצר, אם נשים את הקסם הלא מוסבר בצד לרגע אחד, נמצא כאן  דמויות חכמות וחזקות מהסוג שקל ורצוי להזדהות איתן.
אחרי הכל, מדובר בספר הרפתקאות מקסים
 ונוטף כל טוּב. אז מה אם רעש הרקע ההכרחי, נופל לממלכת הפירוטכניקה העל-טבעית, כולל פיצוצים, ושלל מאורות?

כמה? כמה?

בעקבות קריאת שני ספרים ראשונים בסדרה, במהלך 48 שעות ולמרות הצורך, תוך כדי, בהתייחסות (חלקית) לדורות הבאים, תפעול בית, התמחות בטכנאות ZOOM (ואחרים), הגשת ארוחות (כל היום), "אמא תעשי לי", "אמא תעזרי לי", "זה לא מתחבר לי", לא נכנס לי", סתם "לא הבנתי" בסיסי, "היא עשתה לי", היא אמרה לי", "היא..." (ביטויים שהשתיקה יפה להם), סיימתי לקרוא עם חיוך גדול וציפייה גדולה עוד יותר.
זהו, מודה שאהבתי ומהקסם הזה, לא נשארה לי דרך אלגנטית להתחבא.

מחכה להמשך הסדרה ומקווה שהוא מחכה ממש מעבר לפינה (עד אז, תמיד קיים הסיכוי שיצוצו בי יכולות קסם הרסני משלי).

"הנפש האנושית היא שדה הקרב הנצחי שבין הרגש וההיגיון. 
לצערו של המין האנושי, הרגש ינצח תמיד
."

רק אומרת... אל תתנו לי לחכות.

20 ספטמבר, 2020

ברוכה הבאה לחיים שלך / נטע חוטר

"החברות איתה היתה קרב מתיש של אזורי נוחות שלא הותיר לה ברירה אלא לחתוך."

נסו להזכר בחברה הזו ששמרתם איתה על יחסים,  למרות שכבר גדלתם אל מעבר לגבולות הקשר והחברות איבדה טעם.
הכל, כי מדובר בחברה ותיקה ועל המסך החברות שביניכם, לא הבהבה התראה על עדכונים חדשים. 
 
כך קורה לדמיות שממלאות את 'ברוכה הבאה לחיים שלך' וכך קרה גם לי במהלך הקריאה.
כי ככה זה, לפעמים פשוט נגררים.

מה היה לנו?

הסיפור מתחיל נחמד, כשהוא מאגד חברים שלא נפגשו שנים, במטרה משותפת לעזור לחבר ילדות (ואולי גם לפצח איזה סוד מאובק).
מכאן, הם יצאו להרפתקאה שתזיז אותם אוטומטית מאזור הנוחות ותעבירם אל נוף ילדות, שרחוק עד אימה מהחיים שבחרו לעצמם כבוגרים דעתנים לרוב.

"הנעורים הם מעבר הדירה של הנפש."

מתוך הכרותי עם כתיבתה של חוטר, הפגישה עם 'ברוכה הבאה לחיים שלך', כללה תסיסה מתבקשת, בציפייה לספר נעים ואינטליגנטי שיגלוש איתי אל מעבר לחג והוא ענה על הציפיות ברובן.
אבל מתברר שמלבד מענה על ציפיות, הוא גם נוטה ל'התנחמדות קלה', מנסה להיות אהוב בכל מחיר ויורד אל סגנון שכונתי, בואכה בית הקפה שמתחת לבית (רצוי בפלורנטין של ימינו). מלא במן 'סחבקיות' ישראלית/תל אביבית, כי באמת אי אפשר אחרת.

"כולם צריכים להשלים גם עם הרגעים שבהם הם היו עלובים, אנוכיים, טיפשים ומביכים ולשזור אותם בסיפור חייהם באופן מידתי ואותנטי."

בלש גש...

כמו 'תזכירי לי מי את?', ספרה הקודם של חוטר, גם כאן מתערבבת הישראליות עם סיפור בלשי הגיוני חלקית, מהזן שהוא אי שם בין מושך ובין מצוץ מאיזו אצבע מזדמנת. זה לא הופך את 'ברוכה הבאה לחיים שלך' לבחירה גרועה לקריאה, רק לספר בסיסי, חביב, Nothing to tell home about.

מי חבר שלך?

מושג החברות מטופל כאן עד תום, כולל דיאלוגים ציניים משלנו, שלא ניתן לתאר אותם אלא כממתק של היפור. איתם נמצא כאן גם אבק זכרונות/לא זכרונות מעורפלים ותיאוריה פסיכולוגית חלקית, על ארועים שלא התרחשו, אבל 'נצרבו' בנו כזכרונות לכל דבר.
ביסודו, הסיפור כאן כולל גילוי ידוע מראש,  באשר לחבריי ילדות שהם סוג של אחים (מינוס קישור ביולוגי הכרחי) שתמיד ישארו חרוטים אצלנו אי-שם ולו בשם הנוסטלגיה.

"כל אחד צריך ספק מנקר לקום איתו בבוקר וללכת לישון איתו בלילה.

מסוג הספרים שנקראים בקלילות כמו שיחה עם חברה קרובה שלא מחייבת מחשבה עמוקה במיוחד.
היה, עבר, נגמר. גם בזה יש משהו.

"אין דבר שהופך אדם למרגיז יותר מהידיעה הברורה שהחיים באים לו בקלות." וגם בזה יש...

11 ספטמבר, 2020

איך לנצח מגפה / נפתלי בנט

 

ממש כמו במקרים אחרים, גם את 'איך לנצח מגפה', ספרו העכשיוי של נפתלי בנט, התחלתי לקרוא מתוך סקרנות.

כבר ברגעי הקריאה הראשונים הרמתי גבה כשניתן היה לצפות באֶרֶס 'פוליטי-מאשים', מטפטף מבין השורות. 
ולמרות שהמסר צפוי, העמודים מעטים (כ-78 בתצורה דיגיטלית, כ-140 מודפסים) וראוי היה שהטקסט יתפרסם כמאמר מערכת מתנשא בעיתון פוליטי כל שהוא (במקום כספר), יש שם משהו ששווה קריאה.

בעיקר, כי נראה שתחת השורות המתנשאות, עומד אדם (שדעותיו הפוליטיות שונות משלי כמרחק הגיהנום הבלתי מתפשר שבינינו), הרואה את הקיר מתקרב ומחפש דרך לצעוק, תוך ניסיון להתריע על האסון שבפתח (או סתם לכתוב 'אמרתי לכם'). 
אם נחדל לרגע מתמימותינו הלא זהירה, נסכים כי אותו אדם ינסה בוודאי גם להפיק לעצמו הון פוליטי ו/או היסטורי, בדברי הימים של מדינת ישראל (לכאורה כמובן).
אחרי כל אלה, לאור אורכו המינימלי, אותה סקרנות מסוכנת עליה הצהרתי בפתיח ולמרות שמו השטחי עד מתנשא, החלטתי לטבול רגליים בין עמודי 'איך לנצח מגפה'.

מציצנות רישמית

מדובר בטקסט מהיר שמשקף היטב את תחושת הבהילות המאפיינת את עידן הקורונה. אבל מלבד הבהילות, הוא גם נוטה לכתיבה אישית, כמעט מציצנית, תוך פנייה לקורא ובחירת מילים ארציות במהותן.
תוסיפו לזה את העובדה שלא ניכרת בו עבודת עריכה (או הגהה) טובה במיוחד והרי לכם סיפרון כיס מפי נביא הזעם שבשער (וזה כמובן לא מבטיח שהוא טועה).

מתי לעזאזל?
(או, תהיות על לוחות זמנים)

ספר שנושאו בא לעולם אי שם בנובמבר 2019, יצא לאור באוגוסט 2020 ומתאר אירועים שהתרחשו בחודש יציאתו לאור, הוא תופעת פנומנלית בעולם הספרות (ובכלל), או שהוא וכותבו מתחו יחד את גבולות המציאות וההיסטוריה, כך שהמידע שנכתב היה בזמנו בגדר הערכה בלבד.
בכל מקרה, כל הכבוד על התוצאה המדויקת ואל דאגה, לא ניתן לעובדה שהספר מתאר מסקנות שהוסקו בתקופת הוצאתו לאור, לבלבל אותנו (ושוב לכאורה, רק לכאורה והכל לכאורה, כמובן).

באתי לכאן לעשות בלאגן
(או, איך נקלענו למלחמת האגו הזו?)

בשלב הזה, הציטוטים ידברו.
  1. "ברדק שאין כדוגמתו."

  2. "השיא הגיע כשהבירוקרטים ממשרד הבריאות שמו רגליים למהלך אסטרטגי..."
    "הם לא האמינו בבדיקות ובחשיבותם" (זוכרים את עניין העריכה הקלוקלת? זה נכון, אבל זה לא המסר העיקרי כאן ועדיף להתמקד בחיסול החשבונות שעל השולחן).

  3. "מהיום הראשון הם היו נעולים על הסגר. מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן-טוב, וראש שירותי בריאות הציבור פרופ' סיגל סדצקי, לא היו מוכנים לשמוע על שום חלופה אחרת."  הי, אם כבר מבצע חיסול הבכירים, לפחוץ השמות מאויתים נכון.

  4. "צינור המידע השני היה ראש הממשלה, אך הוא היה שיקוף של אנשי משרד הבריאות. גם הוא כמובן קיים מעת -לעת "מסיבות עיתונאים" בשמונה בערב. בדרך כלל המופעים הללו כללו הרבה טפיחות עצמיות על השכם: כמה המשבר מנוהל טוב, איך המצב בישראל מוצלח יותר מאשר במקומות אחרים ואילו מנהיגים התקשרו כדי להתייעץ איתו וללמוד ממנו."

  5. "חלק משרי הממשלה לא הרגישו את הלחץ הבהול שהרגישו בעלי העסקים. האמת היא שזאת לא אשמתם. רובם המכריע מעולם לא הקים עסק, אף פעם לא שכר עובדים ומעולם לא הוציא חשבונית. אם תשאלו אותם על מושגים בסיסיים במימון או פיננסים, תגלו שהם לא יודעים מה ההבדל בין הכנסות לתזרים מזומנים: הם מעולם לא ניתחו תלוש משכורת או היו צריכים להעריך סיכונים בהפקת מוצר חדש או לקראת רכישה מאתגרת."

  6. "טפחנו לעצמנו על השכם. "תעשו חיים", אמר לציבור ראש הממשלה."

  7. והאהוב עלי מכולם (שאולי במקום סעיף 7, נקרא לו בשמו הטבעי 'בום!').
    "אם הקרונה הייתה מכה בעיר חלם, כנראה שאחרי ארבעה חודשים היה לחלמאים בדל מידע על מה שקורה אצלם. אבל בישראל - לא."
    (לא התאפקתי...'בום!!').

מי נתן את ההוראה?

המדהים בסיפור הוא לא עד כמה מדינת ישראל פישלה בכל הקשור לטיפול בקורונה (או כמו שנהוג לקרוא לה אצלנו, "קורונה 1"), כי ברור שפישלה ובגדול.
המדהים הוא שבנט, נ-פ-ת-ל-י ב-נ-ט בשבילכם! הוא שכתב מסקנות אלה וגם פירסם ברבים (בדיו בלתי מחיקה על דפים נראים, ניתנים למישוש).

בהתאם, אם יפורסמו טענותיו של ראש הממשלה ביחס לניהול המשבר ותחושו גם משב רוח מהביל עד אימה, אני ממליצה בחום לרוץ לכיוון הנגדי והעיקר, להתרחק מהקלשון.
Hell Break Loose זה כאן.

לשמחתי/לצערי

אני אפדימיולוג קטן מאוד ולמרות זאת, 'איך לנצח מגיפה', לא תרם לי מידע שלא אספתי עוד קודם 'מפרסומים זרים'.
מה שכן התווסף לתודעה, הם הקוריוזים ה'צהובים', על ממשלמת ישראל וסביבתה ואיתם ההכרה המצערת, שאין כאן באמת על מי לסמוך.
אם - זו הייתה מטרת כתיבת הספר, אין ספק שהיא הושגה במלואה.
אם - הסיפור נובע מהרצון שהאשמה תדבק בנוגעים בדבר בין דפי ההיסטוריה, לכל הדעות מדובר כאן בעבודה טובה (ואני יכולה להבין את הצורך בכתיבה). 
אם - המטרה הייתה חיסול חשבונות פוליטי (או שמה התאבדות פוליטית), נפתלי היקר, הגעת ליעד.
אם - הכוונה בכתיבת 'איך לנצח מגיפה', הייתה לעורר אותנו לפעולה, בסגנון הילד שצעק המלך עירום, ספק אם נדע מה לעשות עם המשבר שאופף אותנו והולך ומתגבר.

"אנחנו יכולים לעשות את זה", "גם על המשבר הזה נתגבר." טוב נו, זה כבר לא בטוח.

מה שכן בטוח, נפתלי בנט, הוא שהמשבר הזה נוהל ומנוהל באופן ביזיוני ואתה צודק.
אבל כמו שאמרו רבים לפני, אין באמת מי שיצדיק אותך.

בריאות לכולם.

05 ספטמבר, 2020

אם טובה דיה / בב תומס

מדובר ביצירה המספקת כפית גדושה של מציאות לא מתנחמדת, באמצעות פסיכולוגיה אלגנטית וסיפור חיים לא פשוט.

ריחרוח ספרותי ראשון, הזכיר יצירה אחרת ('תגידי שאת שלי' לאליזבת נורבק), שסקירתי עליה לא נכתבה תוך התלהבות יתרה. 
אבל מלבד משהו דומה בנקודת הזינוק, זה לא אותו סיפור לשמו התכנסנו.
זה שלשמו פצחנו כאן בקריאה, מתנהל כמו טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, תוך עליות, מורדות וטלטלות בדרך.

זה מקצועי בינינו

"אדם נעדר הוא אבידה חמקמקה."

גיבורת ׳אֵם טובה דיה׳ היא פסיכולוגית מוערכת שגוררת מגוון תהיות, אכזבות ובעיקר כישלון אישי צורב בתחום מקצועה, המכתיב ומתכתב בעצם, כמעט עם כל דבר בדרך.

יש כאן עיסוק במצב נפשי, אמהות וכל המשתמע ממנה, עזרה מקצועית והרמת ידיים שמקורה באזלת ידה של המערכת או פשוט בזו של החיים.
בהתאם, 'אֵם טובה דיה׳, יעניין עד יפיק התרגשות, מהעוסקים בפסיכולוגיה או מהנהנים מחפירה בנבכי נשמתם (אני איתכם חברים!).

"כעס יכול לנבוע ממקום בריא בנפש." מסכימה, ברור, גם שלי כזה... לרוב.

השקענו!

החקר הספרותי שקדם לכתיבה, שואג מבין הדפים ובונה את ׳אֵם טובה דיה׳ כספר חזק ואינטליגנטי, הכולל איזכורים מקצועיים מרובים, ועושה נעים בתאים פסיכולוגיים אפרפרים שכבר שכחו תיאוריה או שתיים (סביר שיותר).
ויניקוט מוזכר כאן לרוב, על תיאוריית 'אם טובה דיה' שלו, שמלבד שחרור הורים מהמירוץ האכזרי אל הצטיינות הורית, הוא גם מספק הסבר מקיף ומבהיר שהמרחק בין אמא מצטיינת, 'עושת-כל' ובין 'אם טובה דיה', הוא מרחב התפתחותו של הילד ועל מנת לאפשר התפתוח זו, עדיף שנעשה פחות.

"הכוונה היא שלמגבלות האימהיות יש תפקיד מהותי בתהליך ההיפרדות ובהתפתחות הילד." ופתאום הקביעה 'אמא עצלה לילד עצמאי' נשמעת כמו בחירת נתיב לא רעה.


גם פרויד ואחרים, משובצים כאן במקומם הראוי, מצוטטים ומשולבים בסיפור, בצורה ראויה לציון, לא פחות.

מרגישים ש...


התחושה הכללית היא של שיעור כפול בפסיכולוגיה התנהגותית, שגלש אל סיפור חיים פתלתל, קצת מתיש ומאוד מעניין. מהזן שנוטה להישאר אתך אחרי הפרידה.

כמו מרבית גיבוריו, 'אם טובה דיה', אינו יציב ספרותית. לפעמים הפיהוק עולה על הריגוש ומחייב דילוגי קריאה בסגנון אנטילופה קלילה.
אבל האנטילופה ננסית והקריאה ברובה שוטפת ומעניינת (וגם 'קורעת לב' יתאים כאן ברוב המקרים).

מתרגמים ונהנים

נראה שאותה תחושה איכותית דבקה גם בתרגום שאינו נופל מהגדרת המעולה. מדובר בתרגום שנשאר נאמן למחוזות שפתיים נעימים לאוזן ולדמויות אותנטיות-מרתקות.

ספר איכותי ומעניין, שכשל לטעמי, בעיקר בסיום הפושר המחייב להשלים עם עובדות חיים עלובות (ואולי גם בזה יש אמירה נוקבת).

רוצים עוד?