"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

11 ספטמבר, 2020

איך לנצח מגפה / נפתלי בנט

 

ממש כמו במקרים אחרים, גם את 'איך לנצח מגפה', ספרו העכשיוי של נפתלי בנט, התחלתי לקרוא מתוך סקרנות.

כבר ברגעי הקריאה הראשונים הרמתי גבה כשניתן היה לצפות באֶרֶס 'פוליטי-מאשים', מטפטף מבין השורות. 
ולמרות שהמסר צפוי, העמודים מעטים (כ-78 בתצורה דיגיטלית, כ-140 מודפסים) וראוי היה שהטקסט יתפרסם כמאמר מערכת מתנשא בעיתון פוליטי כל שהוא (במקום כספר), יש שם משהו ששווה קריאה.

בעיקר, כי נראה שתחת השורות המתנשאות, עומד אדם (שדעותיו הפוליטיות שונות משלי כמרחק הגיהנום הבלתי מתפשר שבינינו), הרואה את הקיר מתקרב ומחפש דרך לצעוק, תוך ניסיון להתריע על האסון שבפתח (או סתם לכתוב 'אמרתי לכם'). 
אם נחדל לרגע מתמימותינו הלא זהירה, נסכים כי אותו אדם ינסה בוודאי גם להפיק לעצמו הון פוליטי ו/או היסטורי, בדברי הימים של מדינת ישראל (לכאורה כמובן).
אחרי כל אלה, לאור אורכו המינימלי, אותה סקרנות מסוכנת עליה הצהרתי בפתיח ולמרות שמו השטחי עד מתנשא, החלטתי לטבול רגליים בין עמודי 'איך לנצח מגפה'.

מציצנות רישמית

מדובר בטקסט מהיר שמשקף היטב את תחושת הבהילות המאפיינת את עידן הקורונה. אבל מלבד הבהילות, הוא גם נוטה לכתיבה אישית, כמעט מציצנית, תוך פנייה לקורא ובחירת מילים ארציות במהותן.
תוסיפו לזה את העובדה שלא ניכרת בו עבודת עריכה (או הגהה) טובה במיוחד והרי לכם סיפרון כיס מפי נביא הזעם שבשער (וזה כמובן לא מבטיח שהוא טועה).

מתי לעזאזל?
(או, תהיות על לוחות זמנים)

ספר שנושאו בא לעולם אי שם בנובמבר 2019, יצא לאור באוגוסט 2020 ומתאר אירועים שהתרחשו בחודש יציאתו לאור, הוא תופעת פנומנלית בעולם הספרות (ובכלל), או שהוא וכותבו מתחו יחד את גבולות המציאות וההיסטוריה, כך שהמידע שנכתב היה בזמנו בגדר הערכה בלבד.
בכל מקרה, כל הכבוד על התוצאה המדויקת ואל דאגה, לא ניתן לעובדה שהספר מתאר מסקנות שהוסקו בתקופת הוצאתו לאור, לבלבל אותנו (ושוב לכאורה, רק לכאורה והכל לכאורה, כמובן).

באתי לכאן לעשות בלאגן
(או, איך נקלענו למלחמת האגו הזו?)

בשלב הזה, הציטוטים ידברו.
  1. "ברדק שאין כדוגמתו."

  2. "השיא הגיע כשהבירוקרטים ממשרד הבריאות שמו רגליים למהלך אסטרטגי..."
    "הם לא האמינו בבדיקות ובחשיבותם" (זוכרים את עניין העריכה הקלוקלת? זה נכון, אבל זה לא המסר העיקרי כאן ועדיף להתמקד בחיסול החשבונות שעל השולחן).

  3. "מהיום הראשון הם היו נעולים על הסגר. מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן-טוב, וראש שירותי בריאות הציבור פרופ' סיגל סדצקי, לא היו מוכנים לשמוע על שום חלופה אחרת."  הי, אם כבר מבצע חיסול הבכירים, לפחוץ השמות מאויתים נכון.

  4. "צינור המידע השני היה ראש הממשלה, אך הוא היה שיקוף של אנשי משרד הבריאות. גם הוא כמובן קיים מעת -לעת "מסיבות עיתונאים" בשמונה בערב. בדרך כלל המופעים הללו כללו הרבה טפיחות עצמיות על השכם: כמה המשבר מנוהל טוב, איך המצב בישראל מוצלח יותר מאשר במקומות אחרים ואילו מנהיגים התקשרו כדי להתייעץ איתו וללמוד ממנו."

  5. "חלק משרי הממשלה לא הרגישו את הלחץ הבהול שהרגישו בעלי העסקים. האמת היא שזאת לא אשמתם. רובם המכריע מעולם לא הקים עסק, אף פעם לא שכר עובדים ומעולם לא הוציא חשבונית. אם תשאלו אותם על מושגים בסיסיים במימון או פיננסים, תגלו שהם לא יודעים מה ההבדל בין הכנסות לתזרים מזומנים: הם מעולם לא ניתחו תלוש משכורת או היו צריכים להעריך סיכונים בהפקת מוצר חדש או לקראת רכישה מאתגרת."

  6. "טפחנו לעצמנו על השכם. "תעשו חיים", אמר לציבור ראש הממשלה."

  7. והאהוב עלי מכולם (שאולי במקום סעיף 7, נקרא לו בשמו הטבעי 'בום!').
    "אם הקרונה הייתה מכה בעיר חלם, כנראה שאחרי ארבעה חודשים היה לחלמאים בדל מידע על מה שקורה אצלם. אבל בישראל - לא."
    (לא התאפקתי...'בום!!').

מי נתן את ההוראה?

המדהים בסיפור הוא לא עד כמה מדינת ישראל פישלה בכל הקשור לטיפול בקורונה (או כמו שנהוג לקרוא לה אצלנו, "קורונה 1"), כי ברור שפישלה ובגדול.
המדהים הוא שבנט, נ-פ-ת-ל-י ב-נ-ט בשבילכם! הוא שכתב מסקנות אלה וגם פירסם ברבים (בדיו בלתי מחיקה על דפים נראים, ניתנים למישוש).

בהתאם, אם יפורסמו טענותיו של ראש הממשלה ביחס לניהול המשבר ותחושו גם משב רוח מהביל עד אימה, אני ממליצה בחום לרוץ לכיוון הנגדי והעיקר, להתרחק מהקלשון.
Hell Break Loose זה כאן.

לשמחתי/לצערי

אני אפדימיולוג קטן מאוד ולמרות זאת, 'איך לנצח מגיפה', לא תרם לי מידע שלא אספתי עוד קודם 'מפרסומים זרים'.
מה שכן התווסף לתודעה, הם הקוריוזים ה'צהובים', על ממשלמת ישראל וסביבתה ואיתם ההכרה המצערת, שאין כאן באמת על מי לסמוך.
אם - זו הייתה מטרת כתיבת הספר, אין ספק שהיא הושגה במלואה.
אם - הסיפור נובע מהרצון שהאשמה תדבק בנוגעים בדבר בין דפי ההיסטוריה, לכל הדעות מדובר כאן בעבודה טובה (ואני יכולה להבין את הצורך בכתיבה). 
אם - המטרה הייתה חיסול חשבונות פוליטי (או שמה התאבדות פוליטית), נפתלי היקר, הגעת ליעד.
אם - הכוונה בכתיבת 'איך לנצח מגיפה', הייתה לעורר אותנו לפעולה, בסגנון הילד שצעק המלך עירום, ספק אם נדע מה לעשות עם המשבר שאופף אותנו והולך ומתגבר.

"אנחנו יכולים לעשות את זה", "גם על המשבר הזה נתגבר." טוב נו, זה כבר לא בטוח.

מה שכן בטוח, נפתלי בנט, הוא שהמשבר הזה נוהל ומנוהל באופן ביזיוני ואתה צודק.
אבל כמו שאמרו רבים לפני, אין באמת מי שיצדיק אותך.

בריאות לכולם.

05 ספטמבר, 2020

אם טובה דיה / בב תומס

מדובר ביצירה המספקת כפית גדושה של מציאות לא מתנחמדת, באמצעות פסיכולוגיה אלגנטית וסיפור חיים לא פשוט.

ריחרוח ספרותי ראשון, הזכיר יצירה אחרת ('תגידי שאת שלי' לאליזבת נורבק), שסקירתי עליה לא נכתבה תוך התלהבות יתרה. 
אבל מלבד משהו דומה בנקודת הזינוק, זה לא אותו סיפור לשמו התכנסנו.
זה שלשמו פצחנו כאן בקריאה, מתנהל כמו טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, תוך עליות, מורדות וטלטלות בדרך.

זה מקצועי בינינו

"אדם נעדר הוא אבידה חמקמקה."

גיבורת ׳אֵם טובה דיה׳ היא פסיכולוגית מוערכת שגוררת מגוון תהיות, אכזבות ובעיקר כישלון אישי צורב בתחום מקצועה, המכתיב ומתכתב בעצם, כמעט עם כל דבר בדרך.

יש כאן עיסוק במצב נפשי, אמהות וכל המשתמע ממנה, עזרה מקצועית והרמת ידיים שמקורה באזלת ידה של המערכת או פשוט בזו של החיים.
בהתאם, 'אֵם טובה דיה׳, יעניין עד יפיק התרגשות, מהעוסקים בפסיכולוגיה או מהנהנים מחפירה בנבכי נשמתם (אני איתכם חברים!).

"כעס יכול לנבוע ממקום בריא בנפש." מסכימה, ברור, גם שלי כזה... לרוב.

השקענו!

החקר הספרותי שקדם לכתיבה, שואג מבין הדפים ובונה את ׳אֵם טובה דיה׳ כספר חזק ואינטליגנטי, הכולל איזכורים מקצועיים מרובים, ועושה נעים בתאים פסיכולוגיים אפרפרים שכבר שכחו תיאוריה או שתיים (סביר שיותר).
ויניקוט מוזכר כאן לרוב, על תיאוריית 'אם טובה דיה' שלו, שמלבד שחרור הורים מהמירוץ האכזרי אל הצטיינות הורית, הוא גם מספק הסבר מקיף ומבהיר שהמרחק בין אמא מצטיינת, 'עושת-כל' ובין 'אם טובה דיה', הוא מרחב התפתחותו של הילד ועל מנת לאפשר התפתוח זו, עדיף שנעשה פחות.

"הכוונה היא שלמגבלות האימהיות יש תפקיד מהותי בתהליך ההיפרדות ובהתפתחות הילד." ופתאום הקביעה 'אמא עצלה לילד עצמאי' נשמעת כמו בחירת נתיב לא רעה.


גם פרויד ואחרים, משובצים כאן במקומם הראוי, מצוטטים ומשולבים בסיפור, בצורה ראויה לציון, לא פחות.

מרגישים ש...


התחושה הכללית היא של שיעור כפול בפסיכולוגיה התנהגותית, שגלש אל סיפור חיים פתלתל, קצת מתיש ומאוד מעניין. מהזן שנוטה להישאר אתך אחרי הפרידה.

כמו מרבית גיבוריו, 'אם טובה דיה', אינו יציב ספרותית. לפעמים הפיהוק עולה על הריגוש ומחייב דילוגי קריאה בסגנון אנטילופה קלילה.
אבל האנטילופה ננסית והקריאה ברובה שוטפת ומעניינת (וגם 'קורעת לב' יתאים כאן ברוב המקרים).

מתרגמים ונהנים

נראה שאותה תחושה איכותית דבקה גם בתרגום שאינו נופל מהגדרת המעולה. מדובר בתרגום שנשאר נאמן למחוזות שפתיים נעימים לאוזן ולדמויות אותנטיות-מרתקות.

ספר איכותי ומעניין, שכשל לטעמי, בעיקר בסיום הפושר המחייב להשלים עם עובדות חיים עלובות (ואולי גם בזה יש אמירה נוקבת).

רוצים עוד?