"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

28 דצמבר, 2019

תגידי שאת שלי / אליזבת נורבק

ההתחלה הרגישה כמו ספרות נוער (אני לא מחובבי הז'אנר) וההמשך, לעומת זאת, הזכיר משהו קר, מנוכר, מסוכן ולא ריגשי. קצת כמו הליכה על קרח דק מעל אגם עמוק, קפוא למחצה. 
ייחסתי את העניין לעובדה שזהו מפגשי הראשון עם ספרות שוודית, אבל לכו תדעו...

מדובר כאן בספר מתח, כביכול, כולל תעלומה, מקרה קיצון, דמויות מסתוריות ופרספקטיבת עבר/הווה.

הרגשתי את הדרמה עוד לפני שנחתה בסביבה.

"בסוף הוא יגלה מי אני באמת וזה יגעיל אותו, הוא יפחד ממני."
"אף אחד לא בודק מי מסתתר מאחורי המסכה. אף אחד לא רואה כמה אני מזוייפת, נבזית, מושחתת ומעוותת. לאף אחד אין את קוד הכניסה
."


בהתייחס לדרמה שמספק "תגידי שאת שלי", אולי נכון יותר לכנות אותה Forced Drama, מהסוג שמחייבת להגיב ב"אוי, אוי, אוי" בכייני, או פשוט להגדיר אותה כ'דרמה בלחץ', אם תרצו.

"האמת - בניגוד למה שכולם חושבים - לא באמת משחררת. ההיפך הוא הנכון. האמת כואבת. האמת הורסת ומחריבה. האמת פוצעת." ותודה על בבל"ת לא איכותי.

מי אמר 'מתח'?
או
משהו לא עובד.

מסיבה כלשהי לא נקשרתי לדמויות הנרוטיות והסיפור לא החזיק מים או עלילה. בהתאם, קראתי אותו באותו יובש יחסי השמור לספרים שלא לקחו אותי איתם לחוויה מסעירה. המשיכה לחזור ולקרוא בו לא התעוררה, הרגל לא קיפצה בעצבנות מוכרת וגם לציפורניים שלום.
בקיצור, בעניין הגדרת 'תגידי שאת שלי' כספרות מתח להתפאר, אני בספק.


הוא נמתח, נמרח וההיסטריה שחולקות הגיבורות, יכולה הייתה,  מבחינתי, להיפתר פרקים רבים לאחור.
כי כמה אפשר לשכנע את המשוכנעים ולדפוק בראש לאלה שלא ישתכנעו לעולם? ועד מתי ניתן לתהות 'האם זו היא?' בלי, לדוגמה, לגשת ולברר.


מודה, אני לא קוראת דגולה של ספרי מתח ולמרות שהמגוון אליו נחשפתי בסוגה הספציפית רחוק מלהיות ראוי לציון, הצלחתי לצפות בקלות את קווי הסיפור וכל שנותר היה לראות איך הסופרת יוצקת מהם הסברים מרחיקי לכת (ולפעמים מרחיקים מדי).

מכאן שהחוויה שסיפק "תגידי שאת לי", קרובה עד זהה לכזו שתקבלו תוך צפייה בסרט, מהסוג בו ברור לכם, כבר 
מהדקות הראשונות, לאן הוא מוביל.
לטעמי, בעברית קוראים לזה מאכזב, או מיותר.

הנשים שאנחנו (לא)

"פחד מבהיל וחרדה משתקת משתלטים על גופי, פולשים אל מחשבותיי ורגשותיי." "פחד מבהיל"? 

אם יש כאן משהו מיותר, זהו הפן הנשי/היסטרי/חפרני משהו, כשהנשים עסוקות בלספר לעצמן סיפור (ולספר, לחזור ולספר) והגברים עסוקים בחייהם הנורמטיביים, כולל הרמת גבה אל מול ההיסטריה הנשית המוגשת כאן, משום מה, במנות גדולות.
אם היינו מורידים את אחוזי ההיסטריה הנשית שבין הדפים, "תגידי שאת שלי" היה נגמר בארבעה עמודים פלוס-מינוס, (כולל ה'תודות'). 

סביר שאז הייתי פחות מתביישת להיות חברת המין הנשי, כפי שמצייר אותו הספר הזה, הכתוב, לצערי, בידי סופרת בת אותו מין, לא פחות.

אם גבר היה כותב את היצירה המדוברת, ניתן היה בשקט להכריז כי מדובר בשוביניסט מתנשא.

התעייפתי!

"למה, לעזאזל, את חייבת להפוך כל דבר לדרמה?" בדיוק מה שהתכוונתי לשאול.

בנימה אישית, את קריאת הספר הזה גררתי תקופה לא קצרה, כשכל ספר שעבר בסביבה קיבל עדיפות על פניו. 
נשאר לי רק להצהיר, שאם אחת הגיבורות, פסיכולוגית במקצועה, לא תיכנס לאישפוז מרצון, בעקבות קריאת "תגידי שאת שלי", ספק אם אסרב להחליף אותה.

על זה נאמר, 'עיזבי אותנו בבקשה', כבר ביקשתי די!

24 דצמבר, 2019

חיים קטנים / האניה ינגיהארה

לפני שהחיים כאן קטנים, הם קשים, או אולי לפני, תוך כדי ואחרי. בהתאם גם קריאת העמודים הראשונים קשה ולא מהסיבות הנכונות. היא בעיקר מייגעת, עמוסת דמויות ופרטים, אבל מושכת באותה מידה ממש.

בהמשך, מצאתי עצמי מחכה לחזור ולקרוא ומזיזה דברים בלוח הזמנים כדי לשוב ולפגוש את הגיבורים. מכאן ניתן להבין שהחוויה השתפרה כמובן.

מה היה לנו?

"העבודה שלו (בקפאון מוחלט), חיי האהבה שלו (לא קיימים), המיניות שלו (לא פתורה), העתיד שלו (לא ודאי). ארבעת הסעיפים תמיד היו זהים".

בגדול, נפגוש כאן ארבעה גברים, חברים. כולם מנסים בשלב כל שהוא להרים את חייהם מאשפתות מטאפוריות (אך לא רק), במסע שמתחיל בגילאי העשרה המאוחרים ונגמר הרחק משם.
החברות הלא מוסברת ביניהם, משמשת כקורי עכביש עדינים, דקים עד לא נראים מצד אחד וחזקים עד עיקשים, מהצד השני (כמו שרק קורי עכביש יודעים להיות), הדיסוננס הוא שם המשחק ויותר מהכל, הוא גם הנורמה המרכזית.

"הוא פחד מכל דבר, כך נראה לפעמים, והוא שנא את זה אצל עצמו.פחד ושנאה, פחד ושנאה: לעתים קרובות נראה שאלה שתי התכונות היחידות שלו. פחד מפני כל אחד; שנאה לעצמו."

מי שייך למי?

באופן פשטני ניתן לומר שכולם שייכים לכולם ובאופן עמוק יותר נראה שהם ניזונים אחד מהשני ומקבעים את חייהם סביב הקשר המיוחד, שנרקם אי-שם, לפני שנים, בין קירות הקולג'.

"עדיף לבטוח או עדיף להיות זהיר? אפשר לקיים חברות אמיתית אם חלק בך תמיד מצפה לבגידה?".

"הוא ניסה לשמור על עצמו במצב של מוכנות תמידית; הוא ניסה להכים את עצמו לאכזבה, גם כשנכסף להיווכח שהוא טועה."

כולם שואפים להיות משהו אחר ומבכים את גורלם בסתר, או בהצגה פומבית, תוך השלמה רגעית עם הזוועה הזו שנקראת 'החיים'. 

אבל יש שווים ויש יותר, ממש כמו שיש מוכים ויש הרבה, הרבה יותר.
לחלק מהדמויות ובעיקר לאחת ספציפית, נרקם בין הדפים סיפור חיים שמחזיק את הספר כולו (וגם אם היה מדובר בטרילוגיה, אין בסיפור חשש למיעוט סצינות מעניינות).

זה סיפור מהספרים על חיים של אחרים, כשהמשפט הבא מתאר אותם טוב מכל משפט אחר שמצאתי (והיו רבים).

"אנחנו לא מקבלים את המשפחות שמגיעות לנו.." וזה ככל הנראה נכון מאוד.

תרגום קטן

מדובר בספר איכותי לכל הדעות, אבל בחירות תרגומיות בסגנון "התבאסה", או "פתאום דיברה קצר ולעניין", "דלוקה עליך", "שוכב בספה", דיקקו פה ושם, את החוויה הגדולה של 'חיים קטנים' (והיא גדולה ללא ספק).
למרות הכל, אותן 'נפילות' תרגומיות פה ושם, הוכיחו (אולי), שהחיים קטנים, אך לא פגעו בחוויית הקריאה הגדולה, שמספק הספר הזה.

משהו קרה לי כאן

בניגוד לקצב הקריאה שמאפיין אותי, "חיים קטנים" הפך אותי ל'צב קריאה', כשכל משפט או מילה הרגישו חשובים, איכותיים ובלתי ניתנים לריפרוף. בהתאם, היו גם קטעים שקראו לי לחזור ולקרוא אותם שוב והכל על מנת להבין ולהפנים את המשמעויות.
כי "חיים קטנים" מדבר על נושאים קטנים וגדולים גם יחד וכולם מטופלים באותו אופן, ללא דרמות ספרותיות חסרות טעם.
הסיפור עצמו, שמתגלה כאן אמיץ, מציאותי, חזק ומדויק, מספק את הכוח להתגלגלות העלילה (והיא מתגלגלת ללא ספק).

עד כאן

יכולתי לכתוב הרבה על "חיים קטנים" ואף פסקה לא היתה מצליחה לתאר את גודל החווייה. הוא סיפור שמספק מציאות מחוספסת וחריפה, כזו שקשה להכיל וקשה לעזוב (קצת כמו תאונת דרכים קטלנית ברגע ההתהוות). מתוך כל אלה, מדובר בספר שהידהד והעשיר אותי במהלך הקריאה ואין לי ספק שימשיך גם אחרי.

לכן, במקרה זה, אני נוטה להסתפק בהמלצה חמה, לתאר בקצרה את מה שעשה לי ובעיקר, בעיקר שלא כהרגלי, לשלוח אתכם לקרוא (ולשבת על חלקכם עד שזה יקרה).

תעשו לעצמכם טובה ותכירו אותם, את מלקולם, ג'יי-בי, וילם וג'וד, על העצב, הכעס, השמחה, החברות והרי הכאב ששזורים ביניהם. 
הם עתידים להיכנס לכם אל מתחת לעור.
(וואו).

20 נובמבר, 2019

סרוטונין / מישל וולבק

מלבד היותו הורמון חיוני, 'סרוטונין', הוא גם ספר דק מדויק, מהסוג שנשאר ציני, חכם וחזק. מצד שני, הוא עלול לספק חוויית טעם עבש, אבל במובנה הטוב, אם זה אפשרי בכלל. 

מי גיבור של אמא?

הגיבור מתואר כאנטי גיבור בעיניי עצמו, בעיני הסביבה ובעיניי כמובן. הוא ציני, מתנשא לעתים ובעל יכולת התבוננות יחודית במוכר והצפוי, כולל האופציה להוציא מהם את חוסר ההגיון שהצלחנו להתרגל אליו ולעתים גם לפתח כלפיו אדישות רבתי.
זה מעניין, לעתים מרגש ברמת התופעה, אבל גם מעייף קלות.

"אולי לא עשיתי הרבה דברים טובים בחיי, אבל לפחות תרמתי להרס הפלנטה."

קווים לדמותה של אותה דמות ראשית יחידה, יתארו רווק, בעיצומו של העשור החמישי לחייו, שמעדיף את עצמו על פני חיברות לא איכותי וכזה שלא מספק את צרכיו.

"... ואני כבר בן ארבעים ושש עכשיו. מעולם לא הייתי מסוגל לשלוט בחיים שלי."

צרכיו אגב, מלבד השתוממות אזורית בנושא תרבות צרפת/ספרד, ימולאו באמצעות אישה (לעתים רחוקות), חומרים פסיכיאטריים (בקביעות) ומלונות שניתן לעשן בהם (אם שפר מזלו).

ממקומו השלו עד יבש ולאחר שמולאו אותם צרכים, הוא מיטיב להעביר ביקורת על הסביבה ועל עצמו, ומלמד שיעור חשוב על ההליכה עם הזרם (או עם העדר אם תרצו), אל מול ההליכה נגדו.

"היה לי אידאל והתחלתי לבגוד בו."

לעתים, כמו כדי להעיר אותנו, יזרוק כאן וולבק אמירות חצופות וינפנף בביטויים גופניים ארציים, מיד אחרי התקף ניתוח פילוסופי מוחץ.
וכשדמות הגיבור/האנטי גיבור, הוא יצור מיני מצד אחד ונתון בכבלי הסרוטונין שלא מאפשרים לו לפתח ליבידו כהילכתו, עיסוק בנושא בתוספת מבנה ספרותי, יצרו מתווה מעניין, מיוחד וכאמור, כזה שבעיקר משאיר אותי ערה.


מעמד האין אישה

הוא לא זקוק לאיש (או אישה), אבל 'נשים לא נזקקות', כביכול, מרצפות את מהלך חייו, ותקופות חייו מוגדרות עפ"י שהייתו במחיצתן.

כאן ניפגוש באבסורד שמתאר את חוסר הצורך וחוסר הרצון, אל מול חוסר היכולת לחיות לבד ונשתכשך בביקורת, כלפני החברה וכלפי עצמנו כולנו.
כי אחרי הכל, 'סרוטונין', הוא ספר על הגבול הפילוסופי, או כזה שעבר מזמן את הגבול. אין בו עלילה סוחפת לתפארת. אבל הגיגיי הדמות הראשית, אותו מספר יחיד, יספקו כאן הרבה עומק וחומר למחשבה.

"האם יכולתי למצוא את אושרי בבדידות? אני חושב שלא. האם הייתי מסוגל להיות מאושר באופן כללי? שאלות מהסוג הזה, אני חושב, עדיף לא לשאול."

כחלק מיחסיו העגמומיים עם המין הנשי, ניתן למנות גם את אלו שהיו לו איתי. כי עם הגיבור של וולבק ועם ספרו, פיתחתי יחסים הפכפכים. מן כן/לא, ספרותי שמשך אותי אל לב לבו של הטרוף הרגעי וזרק אותי החוצה ממנו ואל מנוחה במחוזות עדיניים יותר. בקיצור, הוא לא רע, אבל קראתי בהמשכים, עד שנשברתי לאור דכאון מתמשך, הכולל Name Dropping אכזרי, של מקומות ומושגים היסטוריים. 
יחסינו תמו בטרם עת.

ואנחנו, אולי גם לנו, ממש כמו לאנטי-גיבור של וולבק, יועילו חוסמי הסרוטונין.
שיהיה לכולנו בהצלחה.

05 נובמבר, 2019

מה יש לאהוב בדורון / מירב הלפרין

אולי חיפשתי יותר מדי, אבל לצערי 'מה יש לאהוב בדורון', לא סיפק את הקסם המצחקק שסיפקו ספריה הקודמים של מירב הלפרין (שגם ביניהם, לטעמי, קיים הבדל ניכר).

ואפילו שברמת העלילה, הוא עמוק יותר מקודמיו ומצויד בעלילה קיצבית, הוא חסך ממני את הצחוק המתבקש לו חיכיתי כל כך. 
העובדה שהכתיבה עמוסה בעברית עכשיוית וטובה, הייתה אמנם נקודת אור, אבל לא הצליחה, לעורר בי עניין מספק.

למה ככה?

מהרגע הראשון משהו ב'מה יש לאהוב בדורון', מופץ לעולם טרחני מעט (ומדי).
הדמויות מוכרות בסגנונן ואין הבדל מהותי, לטעמי, בין גיבורת ספריה הקודמים של הלפרין ובין האחרון. מעבר לזה, משהו בהתבגרות הפולניה המעייפת עד מייגעת, עייף גם אותי ובעיקר, סיפק More of the same ביחס לספרים הקודמים (ואולי פחות).


למה שוב?

הדמויות סטיגמטיות להפליא, כשהאשה מטפחת בטחון עצמי נמוך להתפאר, והגבר מטפח כרס.
הוא כמובן, אינו מודע לעצמו, היא, תנתח עצמה עד עומק הקרביים
, תוך התבוננות רגעית בראי.

"אישה מאוהבת היא שק של חרדות, טירוף ואנרגיה. המון אנרגיה..."

מכאן מתחיל מסע הזוי, שנע בין חיפוש משמעות, לחיפוש אחר זוג שיסכים לקחת חלק ב"חילופי זוגות" עפ"י הספר.
כולם כאן מחפשים עד לא מוצאים, ואנחנו מצטרפים לסחרחרת (קרוסלה) מדויקת, של חיפוש-הזוי-חסר-סיכוי, עם יותר מדי נסיונות מתועדים.

"הוא בעלי. למה אני צריכה לאהוב אותו?"

"מה אהבה שייכת לנישואים."

לאן מועדות פנינו?

"מה יש לאהוב בדורון?", גרם גם לי לתהות בעניין אותה שאלה בדיוק וחבל ששם הספר הוא כמו הרמה איכותית, להנחתה שקשה להתעלם מקיומה.
יש כאן להג על אהבה שלא הגיעה לכדי מיצוי, נישואים שמוצו מזמן, יחסים קיימים/לא קיימים/מיותרים וילדותיות מוגזמת, שיחד גרמו לי לרצות להיפרד (והפעם לא מבן הזוג, אלא מספר אחד ירוק במיוחד).

"תזכרו את זה: שעמום מוביל להתאהבות" וגם להיפך, ככל הנראה.

איך זה קרה לנו?

בשלב הזה, תהיתי ביני לביני, איך יתכן שספרים פחות טובים (בעיני), לרוב מוציאים ממני חוויה קוצנית עד עוקצנית במיוחד, ואחרים שדעתי עליהם זהה, מצליחים לחסוך (ממני ומעצמם), את מופע האיימים של דעותי המשתלחות.
כמסקנה, נראה כי הראשונים סובלים מריח זלזול בוטה, או ארומה ירודה, שמונעים יחד, חווייה הגיונית, ספרותית ובעיקר טובה.

לא כך קרה ב"מה יש לאהוב בדורון?". 
כי הספר הזה ניחן בעברית טובה, עריכה רהוטה ושימוש ציני ומדויק בנבכי השפה העברית של ימינו.
כאן, לטעמי, משהו פשוט לא עבד.
הרעיון נחמד, לביצוע, בלשון המעטה, לא התחברתי.


"מה יש בזוגיות שמוציא מנשים את הצד המכוער הזה?"
שאלה טובה.


ולגבי השאלה המופיעה על הכריכה,
לצער
י, לא תתפסו אותי עונה.

31 אוקטובר, 2019

בוערים / גל חרמון

אלו 159 עמודים דיגיטליים "בוערים", של סיפור מתוק/מריר/חמוץ, כתוב בידי סופר לא מוכר, שהפך וניער ממני פרורי ישראליות נשכחים. 
סיפור שיש בו משהו שורשי, חם, עוטף, ייחודי, ייעודי, שלנו.
הוא צפוני ולח, מובא מפי ילדה/נערה ומתאר את תולדות חייה בארץ הקודש המהבילה. למרות שמשהו לא הסתדר לי במניית השנים, וגילה, לכאורה, לא תואם את סגנון הכתיבה, אהבתי אותה מאוד.
היא חזקה ונהדרת, צינית-איכותית ובריאה בנפשה הספרותית.

כמה טוב (ש)כאן

בסיפור משולבם יפה אויר הרים שורשי, מנה גדושה של צבא-ההגנה-לישראל, בטחון, דו-קיום, אבטחה והמון לב.
אויר ההרים וניגון ה'תקווה' המטאפורי שברקע, גרמו לי להאמין שהסיפור הזה ילך לאיבוד בשפה זרה, בהווי שלא מכיר סנדלים (בלי גרביים), אוהל מאובק וערך ה'חברות' שאין מעליו.


"למה אי אפשר להיות גם גיבור וגם איש שלו?"

זו טרגדיה, מהסוג המלא בתקווה בוערת, מן הכלאה יחודית לישראליות ואולי לגל חרמון.
אהבתי את הדמויות, מצאתי את עצמי ברובן ורציתי מהן עוד.

מי פה אישה?

מצאתי חוכמה גדולה ורגישות אדירה, בבחירת אישה כמספרת והטוויסט בו גבר-כותב-אישה-כותבת, לא נעלם מעיני.
מדובר בבחירה מתוחכמת, שהרי במקום בו גבר ציני, יתקבל יבש עד לא חינני (ובסבירות גבוהה יגרד לי את הסבלנות), אישה צינית, תתקבל אינטליגנטית ואמיצה בסגנון שכולנו רוצים להכיר (וכולן רוצות להיות).
בעקבות אותה בחירה מתוחכמת, גם הביצוע הספרותי חזק, חריף ואיכותי ללא ספק.

"למה תמיד הבחירה בין שלמות הגוף לשלמות הלב?"

"בוערים", הוא ספר קטן-גדול מאוד, שנוכל לנתח עד מוות, או פשוט... לקרוא.

וכמו שאמרו לפני (ובואו נודה שגם לפני חרמון), "נאחז בתקווה (של) בכל (ה)בוקר, נאחז ברוחות הצפון." אין מתאים מזה כאן.
ובכלל.


תעשו לעצמכם טובה, תקראו, תהנו.

27 אוקטובר, 2019

מוסר לבן / ענבל אלמוזנינו

"פחות ממאתיים עמודים, רק עוד קצת, תחזיקי מעמד", לחשתי לעצמי תוך כדי קריאה. ולא, לא טעיתי לחשוב שמדובר בספרות יפה, אבל גם בעולמות הטראש, ניתן למצוא סיפור מעניין. כאן קצת פחות.

כי הרעיון שבבסיס 'מוסר לבן' מוטל בספק, אבל אין ספק ביחס לעובדת חוסר פיתוח העלילה ובולעני ההיגיון שסביבה.
מתוך כך, לצערי, החוויה הייתה לי משמים, עמוסת תיאורים מרחיקי לכת עד מיותרים, חסרי הגיון ספרותי או אחר והתהייה 'למה?', הפכה כאן לחלק אינטגרלי מהקריאה.
למה הוא מספר לה שקרים?
למה היא מאמינה?
למה הוא מתייסר בשטויות שאין בהן צורך?
למה היא לא רואה מה עומד מולה?
למה לנו פיתולי עלילה ירודים?
למה לזלזל באינטליגנציה של כולנו?
ומעל הכל, כמו תמיד, למה עשיתי את זה לעצמי?
(דווקא על זה יש לי תשובה. זו לחלוטין הסקרנות שאשמה).

תביאו שישה, תביאו שבעה, תביאו...

ריבוי הדמויות כאן מייאש עד מביך כש"אלסנדרו", "פאבלו", "ויטוריו", "ג'וזפה מרציני", "ראדו", "לוקה בראצי", "סלבטורה", "מרקו הקאפו של לאס וגאס", "ויטאליאנו" ו"ויטליו" (שרגע לפני קראו לו "וויטליו", עד שאיבד ו', המסכן), הם כמו מתקפת ריבוי דודים ומידע, שאין לי עניין לקחת בה חלק (הרשימה חלקית מטעמי עייפות מצטברת וחוסר עניין).

כי 'מוסר לבן' אינו בנוי לגמיעת עמודים רבים. הוא יותר בסגנון יבש עד צמאוני ועמוס פרטים מיותרים שבגינם, צלחתי לאט את הקריאה. 

מה זה תורם לסיפור?
או, הייתי חייבת לדעת את זה?

המשפט הראשון שהפגיש אותי עם 'מוסר לבן', אותת על בעיה רבתי.

"דחקתי את העולם הצידה.
עצמתי את עיניי.
בודדתי את רעשי הרקע, שאפתי כמה נשימות עמוקות והתרכזתי. מבעד לחלון הקטן שבמרתף שמעתי את קול ציוץ הציפורים. הבחנתי בינו לבין קריאות העורב, אחרי דקות ספורות הם התמזגו.
יש אנשים שיכנו את זה מדיטציה. בשבילי, זו הייתה טכניקת מסדרון
."

במסגרת פרטים מיותרים עד לא מועילים לעלילה ובכלל, זכינו גם לתאורים על "תיק המעצבים שלה", "מעיל מחויט" כאילו זה משנה, או "בסלון, על פני רצפת עץ חומה כהה, נפרש שטיח ארוג בפסים כחולים ולבנים ועליו הוצבו ספות רביצה עמוסות בכריות נוי באותם צבעים." ותודה על השיתוף המיותר (אין לי כוונה לשפץ בתקופה הקרובה).


יש דוגמאות נוספות רבות, כולל פיתולי עלילה נטולי צורך, הנוטים לעייפות חסרת תקדים, פיצוצים לא שייכים, הסברים על בליסטיקה לא הגיונית ועוד. כהרגלי, חסכתי מכם את רובם.

לא נרדמת!

כבר בעמוד 13 המפוקפק, נשלפת אישיות מפוקפקת לא פחות ואיבר זכרי גדול וקשה, פשוט כי כמאמר הקלישאה 'אי אפשר אחרת'. 
וכאילו כדי להשאיר אותנו ערים, בתוך בליל חסר הגיון, של אלימות פיזית, נפשית ושפתית, מופיע מדי פעם הבזק מיני לא קשור.

הכל כשמשיכה מינית חסרת בסיס, מתחברת/לא מתחברת, עם הכרח להגן על דמות נשית שנתלשה מההקשר.
בבחינת, לא צעקת עליה הרגע? מיד לאחר שאיימת שתחתוך אותה לגזרים ושלפת איבר מפואר כדי להוכיח רצינות?
מוזר ומיותר זה כאן.

"ההצפה של האנדורפינים בגופי וכאב הראש הבלתי פוסק שפעם ברקותיי, גרמו לי להידרך ואותתו לי על סכנה קרובה. הייתי זקוק לפורקן, גם אם לחמש דקות, כזה שהזין שלי הוא המשתתף העיקרי בו." ושלום, גם ברכה, לאיבר המפואר.

ואגב, במסגרת נסיונות פואטיים מיותרים לייצר כאן סיפור, הדמות הנשית הזקוקה להגנה, הייתה מתרצה ומקבלת עליה את הדין, לו רק היה מוסבר לה למה היא זקוקה לכזו. 

במקום זאת, נבחר כאן להפחיד אותה, לספק סיפור מצוץ מהאצבע שתמציתו לקיחתה כבת ערובה וליצור Forced Drama, הכל לתפארת עליבות הז'אנר הרומנטי-ארוטי.
הכל במקום להגיד, 'נשלחתי להגן עליך, אני יכול להציל את חייך'.

כאב העברית הרצוצה, מוסר הזוי (או כל דג אחר שתבחרו)

נראה שכחלק מהנסיון לייצר ספרות איכותית ושפה גבוהה בצידה, נאספו כאן מילים ומשפטים לא ברורים, שלא עברו את סף דלתו של בן יהודה, או אולי בעצם לא מדובר בעברית כלל.

- "לבשתי קפוצ'ון עם ברדס רחב...", שזה בעצם לבשתי כובע שמחובר לבגד, עם כובע מחובר לבגד רחב (וכשמדברים על כובע, רצוי להשתמש בפועל 'חבש', על מנת להישאר בגבולות השפה ה'עברית' כמובן).

עפ"י ויקיפדיה "ברדס (או קפוצ'ון בצרפתית), הוא כובע המחובר לבגד, לרוב לבגדי חורף..." 
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%93%D7%A1

- "העלימה עין במופגנות." מנסיוני, להעלים עין, עדיף 'במופגן'.

- "הוא נראה חשדני." מבט יכול להיות חשדני, אדם לרוב חושד, חשוד, או חשדן.

- "הקשבתי לנשימותיה המחורחרותיותר מלחיץ, פחות עברית.

- "מעניק לה את האשלייה שהיא פורעת את חייה." (נשבעת שזה כתוב). כמעט כמו ש'פרעתי את חיי' עם הספר הזה? (וככל הנראה, יותר סיכנתי).

- "נשענתי על זווית הקיר הפינתי." מזל שלא על זווית הישר.

- "זוויות עיניה נמלאו בנוזל של יאוש..." זה הזמן לשטיפת עיניים בהולה ו...
בלאכס.

- "ביני לבין עצמי הרגשתי לא רק מוטרד ומועק, אלא בעיקר חסר כיוון." כן, נראה לי שגם אני... "מועק", או מועקת?.
והיו נוספים כמובן.


ככלל, אני חייבת להודות שחל שיפור ברמת העברית הלקויה ובכמותה, ביחס ל'בארבע ידיים', מאותו בית יוצר ממש (קישור לסקירה בלינק הבא: https://misskipod.blogspot.com/2017/07/blog-post_26.html).


אלא ש'מוסר לבן' לצערי, מספק מלבד מלמולי עברית שגויה, גם סיפור עבש, יבש, שלא מחזיק מיד לדקת קריאה שלמה.
לאור זאת, מצאתי עצמי מדלגת על משפטים שלמים של הסברים טרחניים, ועוצרת בדיאלוגים לא איכותיים, עד מבולבלים לחלוטין.
חבל, בקודם לפחות היה אקשן.


מדובר בטראש ואין מי שיוכיח שיש לי בעיה עם כזה.
התנגדותי מתחילה כשמדובר בטראש שלא מכבד אותי, את כותבו ובעצם, גם את כל השאר.
'מוסר לבן' הוא מין מעשייה בגרוש שעברה תחת מגוון ידים עורכות, בוחנות ומגיהות ויצאה מהצד השני, רדודה עד מיותרת עפ"י כל הכללים.

מכאן שמי שקנה, מי שקרא, הבדיחה על כולנו מסתבר.

יצאתי מתוסכלת.

גם הסוף שנעזר בפיצוצים, עשן ופירוטכניקה זולה, מתגלה כאן הזוי, מבולבל ומיותר, כשהמתח שאמור היה להוביל אותנו אל עבר הכרך (העתידי) הבא, נשאר ככל הנראה, על רצפת חדר העריכה.
אז אל דאגה, סיימתי ואת הכרך הבא, סביר שלא אקרא.

בשביל לסיים באופטימיות לא זהירה, בואו נקווה שהעברית לפחות,  תשתפר בספרים הבאים. או שכמאמר סבתא שלי "עד שהשמן ירזה, הרזה פשוט ימות".

לכו לקרוא משהו אחר.

20 אוקטובר, 2019

המצאת הכנפיים / סו מונק קיד

שחור ולבן הם הצבעים שצובעים כאן את הסיפור ואם השם גרם לכם לדמיין את דדלוס ואיקרוס מוצמדים לנוצות, או את האחים רייט רצים בשדה ומנופפים בכנפיי דאון ראשוני, פיספסתם בגדול.

כי הסיפור כאן שונה לחלוטין, הכנפיים מטאפוריות (וחזקות מאלה של הזוג רייט) והחזרה בזמן במקרה זה, תביא אותנו אל תקופת העבדים באמריקה הנאורה, לכאורה.
כאן העבדות וחוקיה מוכרים במילים המכובסות כ"המוסד הייחודי".

ממליצה שתחזיקו חזק, כי המסע רק מתחיל.
זה מסע אכזרי, עמוס תככים, עצוב וחם מזג, אבל גם מלא באומץ, אהבה ואפילו תקווה משתרבבת לה בין השורות, ככה בלי שנרגיש.


"תיזהרו שלא ישעבדו אתכם פעמיים, פעם בגוף ופעם בראש."

העיסוק בתקופת העבדות האמריקאית פלש מזמן לכל חלקה טובה בספרות ומעבר לה ובהתאם, הנושא מוכר עד נדוש. אבל הזוית של 'המצאת הכנפיים', מתחילה צרה ועוסקת קודם כל בתקופת הילדות (שוב, בשחור ולבן). ילדות שמייצגת את הקונפליקט, טוב יותר מכל עדת מבוגרים אופיינית.

ואנחנו שתיים

יש כאן שתיים עיקריות, כביכול אחת מכל צד, אבל בפועל הן שתיים חזקות (גם כשהן לא חושבות כך).
שתיים יחד נגד העולם והן תראנה לו, כל אחת בדרכה.

"היא בחיים לא היתה שייכת לאנשים האלה. היא בחיים לא היתה שייכת לאף'חד חוץ מעצמה."

כל הנשים הגדולות

מדובר בתקופה בה נאסר על נשים להיות בעלות רכוש, ועל אותו עקרון נמנעה מהן גם זכות הבחירה (ביותר ממובן אחד).
למרות זאת ואולי בגלל, 'המצאת הכנפיים' מתאר סיפור מטריאכלי אופייני והגברים בו מתקיימים לצרכי דיוק היסטורי בלבד.
הרי בפועל, הנשים הן מרכז ההוויה (קצת כמו בימינו).


"שאיפותי להיות משפטנית נחו על משכבן בבית הקברות לתקוות נכזבות, מוסד לנשים בלבד."

חוכמת עבר וחיים שלמים

זו סאגת חיים ארוכה שמתגלגלת מילדות עד זקנה, כשברקע דמויות רבות ועבדות אחת גדולה שמשפיעה על כולם.
יחד עם הדמויות משורבבת כאן חוכמה גדולה ומגוון משפטים שנכנסים אוטומטית לגזרת ה'גזור ושמור'.

"הכל חולף בסופו של דבר, אפילו הדכדוך הנורא ביותר."


"אף'חד לא יכול לכתוב בספר כמה את שווה."

"צעקתי כדי להעיר את אלוהים מהשינה."

זה אמיתי!

במהלך הסיפור הרגשתי צורך לבדוק אמיתות קטנות וכחלק מהן, גיליתי כי הגיבורות ברובן התקיימו על הכדור שנים לפנינו.
השמות נכונים, הכבוד במקומו והאומץ ואצילות הנפש לא יתוארו.
וגם אם מדובר בסיפור דימיוני בעל רקע היסטורי, מבחינתי זה מיוחד ומרגש על מאוד.


"העולם היה מקום מקולקל והיא לא יכלה לתקן אותו."

'המצאת הכנפיים', הוא ספר בעל זוית היסטורית, נשית, חזקה, מהסוג שישאר איתי.
לקרוא, לאהוב, להתרגש וכמו תמיד לשמוח שאנחנו כאן... היום.

 "כל אחד מורד איך שהוא יכול."

10 אוקטובר, 2019

אמזלג / יוסי סוכרי

פגשתי גבר (בשלבי גירושין), הוא גבוה ונראה ש'בנוי היטב', היא דרך לא רעה לתאר אותו.

"עמנואל אמזלג, גבר ים-תיכוני."


מלבד גבוה, הוא גם רגיש, מסתבך בנבכי נשמתו והצד הנשי שלו מעריך ביגוד שמקורו באופנה עילית (וסביר שגם לבשמים הוא לא יסרב).

"אם יש משהו שיכול לנחם גבר במזג אויר סתווי, הרי שקורדרוי הוא מועמד רציני."

גבר, גבר

מדובר בגבר לא טיפוסי, אינטליגנטי, אינטלקטואל ממוצע מזרחי, שהווייתו הזוגית שמה לו רגל, ככה ממש באמצע החיים (קצת כמו מה שהתחשק לי לעשות לו).
מאז, הוא מחפש את סיבת קיומו בעיני אחרים ומנסה להבין את עצמו, את סביבתו, את המדינה ואת כולנו.  כשהוא דוגל בשמאלנות תל אביבית מתנשאת מחד, ובתחושת קיפוח עדתי (שמקורה אי שם בתקופת קום המדינה) מאידך, 
יש בו יותר מאיש אחד.

קוראים לו עמנואל (מנו) אמזלג, וריבוי השימוש בשם משפחתו, נותן תחושה גנרית המתארת תופעה (ופחות סיפור פרטי, ספציפי). בנוסף, 
כתחליף לשם פרטי, מאפשר השימוש בשם משפחתו להתרחק מהוויתו ולגלות כלפיה שיפוטיות מרחיקת לכת.
ואולי זה בכלל הפוך והשימוש בשם המשפחה, מקרב אותנו לתופעה הצבאית המוכרת ומוודא שהיא תייצר בנו קרבה סטייל "אחי" הצה"לי.
אתם תחליטו.


בכל מקרה, אהבתי את אמזלג, גם שנאתי לרגעים ובין לבין ריחמתי עליו כמו על גור תועה, שבקלות הייתי מלטפת לו בין האוזניים (אולי עד הזנב).

של מי הזהות הזו?

מול נערה ערבייה, אישה אוקראינית ואחרים, אמזלג מחפש את זהותו. כאילו ההשתקפות הזו בראי הדמויות שמולו, תבהיר את זהותו היחסית. בדרך, הוא מתגלה אומלל עד בכייני ויאמר לזכותו, גם רגיש לסביבתו.
לטעמי, הוא מסוג הגברים שישארו לנצח בפוזיציית הידידים, כשהסקס-אפיל מתנדף מהחלון, עם התהייה המתפלספת הראשונה.

וחוזר חלילה

כדי להחזיר לאמזלג מעט מעקרונות הגבר- גבר שלו, נוסך בו סוכרי גינונים מזרחיים למשעי. על אותו עקרון, כדי לעדן את האחרונים, הוא תופר עליו את דמות הפילוסוף המעונה עד מתנשא, לעתים. כך קיבלנו דמות/לא דמות, או אולי גבר לא גבר, שיש בו הרבה, אבל אף אחד לא באמת מבין מה.

ושלא תבינו לא נכון, למרות שנראה שאני מתלוננת, מדובר בדמות מעניינת לפרקים, המביאה את הקיצוניות של כולנו לידי ביטוי (ורצוי
, לטובת האנושות כולה, שמקומה ישמר בין הדפים בלבד).

"כן, תגידו שאני חלש. אני חלש כי החלשתם אותי כל החיים." והנה זכינו בתרכיז אומללות לקורא המזוכיסט.

נר לי דקיק

לאורך הסיפור, אמזלג מעיר נקודות קטנות של הגיון (או חוסר) וערפל פילוסופי דק מכסה את הדפים. זה מיוחד, זה נעים, זה אינטליגנטי לפרקים. במקרים אחרים, הוא מתגלה כנודניק מעיק, שמתחשק לנער מתוך חיי מסכנותו. זה מעניין לא פחות, אבל מתיש קשות.

ואנחנו שניים

"אהבה שנדמתה פעם כה נדירה - קרסה מול אין אויב חיצוני."

כזוגי לשעבר, אמזלג מסמל את כל מה שכולנו, הזוגיים, היינו רוצים, אבל רק לרגע. בבחינת 'תן לי כזה רק לשבועיים, ואני חוזרת' ואולי קצת יותר.
כי סוכרי מעורר כאן שאלות מהותיות ומספק לנו פשפוש אכזרי במושג הזוגיות, ב'אני' שלנו בתוכו, ובעיקר מחוץ.
הבחינה מתארת את תהליך הכניסה לזוגיות ועוד יותר את היציאה ממנה, כאילו מדובר במנהרה חשוכה דרכה יוצאים אל האור (גם אם לפעמים הוא מסנוור). כולל בחינת 'מה שנשאר', מהמסע הזוגי העגום הזה, של האנושות ושל כולנו.

 "אמזלג", לא נקרא בקלות, הוא גם לא אמור. עטוף בתיאוריות פילוסופיות שישאירו אתכם עירניים, הוא קולח כספר שעלילתו צועדת בדרכי עפר מחשבתיות, נאבקת, מועדת וחוזר חלילה.
הוא איכותי ומשאיר הרבה מקום למחשבה תועה, אבל באותה מידה מטפח נטייה לעייפות. קצת כמו חבר קרוב שהקשבתי לבכיו באמפטיה מצטברת, עד שטבעתי בים של דמעות והתחשק לי לצעוק 'תפסיק כבר לבכות!'.

"הוא רצה להגיע לביתו וגם רצה שלא להגיע אליו לעולם. הבית היה המגן והתוקף שלו. העוגן שממנו נמלט מדי בוקר רק כדי לממש את הידיעה שיש לו מקום לשוב אליו."

לכו תתעו איתו, הוא זקוק מכם לסבלנות.

01 אוקטובר, 2019

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

מדובר בספר דק, אולי אפילו ספרון, עני במילים אבל עשיר ברגשות. כי הזרם התחתי של 'הנכדה של מר לין', סוער עד מאוד, והרגש העיקרי שמלווה את הקורא קשור עמוקות ברחמים.

לתלוש בקו המקווקו

זה סיפור על פליטים, שמקורם בטרגדיה בארץ המוצא, המדייק ומדקק את חויית התלישות ומספר את סיפורו של עם ללא שפה, ללא הבנה תרבותית ובעיקר ללא מקום שאפשר לקרוא לו 'בית'.

וממש באותה רמת היגיון, אולי זה בכלל סיפור על זיקנה ומצב נפשי ירוד.
אתם תחליטו.

כי העובדה שהסיפור מתמקד בזקן תלוש המנסה לבנות עם נכדתו התינוקת חיים באמריקה הגדולה, רק מגדילה את סיפור התלישות, כשלפעמים הקושי מצוי באלמנטים התרבותיים ולפעמים הוא פשוט קושי זיקנתי על גבול הדמנטטיבי.
לא משנה באיזו שפה/לא שפה מדובר, 'נכדתו של מר לין', מציף בשקט האופייני לקלודל,
 חומרים  צורבי שטח פנים, מהסוג שיכול היה להספיק ליותר מספר אחד.
"האם אני מפחיד אותם? תוהה מר לין.
אני כנראה מפחיד אותם, הם בטח חושבים שאני שד מרושע המחופש לאיש זקן.
"

לצחוק בשפה חדשה

יש כאן הומור, גם מהזן העצוב אומנם, אבל כזה שמנסה לצחוק על עצמו ולהצחיק תוך כדי. אחרי הכל, 'הנכדה של מר לין' מתאר מקרה מהסוג שבו אם לא נצחק, נבכה (או נשתגע).
בהתאם יש כאן סוג של קומדיית מצבים אומללה, או מצבים אומללים אם תרצו. כאלה שמתארים בחיוך, אלמנטים קשי יום בחיי זקן שהקלפים שחילקו לו מונעים ממנו להשתלב בסביבה.

לקראת סיומו וכחלק מחוסר ההשתלבות שמנחה את 'נכדתו של מר לין', יצטרך גם הקורא לתהות באשר למה נכון, מה חסר ומה לא בדיוק כפי שהוא נראה?
מסוג הספרים שישאיר את כולנו ערניים.


"מר לין ממתין שהקול יישמע שוב. הוא מגלה שגם בלי להבין את משמעות המילים של האיש היושב לצידו זה דקות ספורות, הוא בכל זאת נהנה לשמוע את קולו, את העומק שבקול הזה, את עוצמתו העזה. אולי הוא בעצם נהנה לשמוע את הקול דווקא משום שאינו מבין את המילים הנהגות, וכך בטוח שהן לא יפגעו בו, שלא יאמרו לו את שאינו רוצה לשמוע, שלא ישאלו שאלו מכאיבות, שלא ישיבו אותו אל העבר ויחשפו אותו באכזריות וישליכו אותו למרגלותיו כמו גופה מדממת."  


"מר לין אינו מבין מדוע האיש השמן אומר לו כל הזמן 'יום טוב', אבל הוא עושה זאת בחביבות ובנועם שכובשים את ליבו של מר לין. הוא מבין שהוא שאל אותו שאלה, בלי להבין את פשרה, ולכן הוא מניד קלות בראשו, כאומר הן."

מדובר בספר קטן ומכאיב, שמספק גם תקווה מטלטלת, שתתנפץ לכולנו בפנים וכמו תמיד רק תחמיר את המצב האומלל מיסודו.  כי קלודל כידוע, לא ישאיר אותנו ללא מכה מתבקשת (אחת לפחות) מהמציאות שדוהרת מולנו, עד להתנגשות המתבקשת כמובן. הוא פשוט לא יודע אחרת.

"אי אפשר לעוף לעבר מה שאבד."

29 ספטמבר, 2019

הגשרים של מחוז מדיסון / רוברט ג'יימס וולר

זה ספר קצר (נובלה אם תרצו), שמספר סיפור קטן וחם.
הטקסט מדויק, לא גרנדיוזי, והדיוק נעים ואיכותי.
לעתים הרגשתי צורך לחזור ולקרוא משפט מסויים, כדי לוודא שלא פיספסתי את הניואנסים שבתקשורת.

יש כאן סיפור אהבה, אבל הרבה לפני יש כאן רגישות, יופי במילים ותשוקה אדירה. תשוקה ליחס, לקשר, לגשר ולגוף.

'הגשרים של מחוז מדיסון' שתוייג כ'רומן רומנטי', הוא הרבה מעבר למסגרת אליה שוייך והתיוג לא עושה איתו חסד, בלשון המעטה.
כי סיפור האהבה הגדול/קטן, כבר הפך לתסריט ולסרט, וההתגלמות על מסך גדול, דיקקה אותו אולי, בעיני קוראים פוטנציאליים (וכך גם בעיני, טרום קריאה).
אבל יש בו כל כך הרבה מעבר, שבעיני, הוא לחלוטין שווה את החוויה.

"הכי קל לכתוב מסובך. פשטות, היא האתגר האמיתי."

מבחינתי, מדובר בסוג של שירת אהבה לחיים, למה אפשרי וגם למה לא, ולפספוסי חיים מתוך מוסכמות, כשהפחד משינוי הורס את פוטנציאל הטוב ההכרחי.

"ביקום של אי בהירות, סוג כזה של ודאות מגיע רק פעם אחת. זה לא יקרה שוב לעולם...".



להתאהב מחדש בדמויות שלא פגשתי

"הוא חי במקום משונה, רדוף, רחוק במורד ההגיון של דארווין."

"היא היתה אישה שוב. שוב היה מקום לרקוד, לאט ובלי להרפות היא מצאה את הדרך הביתה, אל מקום שמעולם לא היתה בו."

הדמויות כאן מדהימות בפשטותן, עגולות ומוסברות היטב, כשמסרים מועברים במעשים, פחות בהסבר בואכה האכלת יד ספרותית.
כשעקרון ה- Show don't Tell האיכותי עובד נהדר, אין צורך בהתייפיפות, צבעים עזים מדי או דרמה גדולה בסגנון תאור מידות הגוף של ברבי (או הציוד של קן), על מנת להעביר מסר חזק שלא ימחק בקלות.

"היא היתה נפלאה, או שהיתה בעבר, או שתהיה שוב בעתיד."

אני מודה שהתמוגגתי מהכתיבה ונחרדתי מהתוכן.
כי כתיבה איכותית כמו זו, לא מקלה על סיפור מרטיט וקורע לב, מהסוג שנשאר מהדהד עד מזעזע, גם אחרי משפט הסיום.

אהבה גדולה ופספוס עוד יותר
או
כואב אבל תמשיך

יש כאן כאב מצמרר, פשוט וענייני, שיש להתמודד איתו, ללא דרמה גדולה, כי אי אפשר אחרת.

" 'ניתוח יתר הורס את המכלול. יש דברים, דברים קסומים, שאמורים להישאר שלמים. אם אתה מפרק אותם לחתיכות כדי להסתכל מקרוב, הם נעלמים.' זה מה שהוא אמר".

חשוב לא פחות מהסיפור עצמו (ואולי אפילו יותר) הוא פרק הסיכום מפי רוברט ג'יימס וולר, שמסביר כביכול את מקורותיו ומבהיר מידע קריטי לגבי דמויות המפתח בסיפור.
כן, אם הסיפור עצמו לא השאיר אותי עם מועקה גוברת, הפרק הזה טרח לסכם ולוודא שכך יהיה.

תקראו, זה טוב כמה שזה מכאיב.
ורק מדי פעם, ככה מול הראי, תעשו לעצמכם טובה ותזכרו להודות על הטוב שלכם.

"המציאות היא אולי לא מה שהתכוון המשורר, אבל גם השיר הזה לא רע."

22 ספטמבר, 2019

שלוש מחברות / סיוון אופירי

זה סיפור רב דורי כתוב בהמשכים, מהזן הארצישראלי בהוויתו. כזה שנוגע בתמימות של אז, בקשיים, בכשלים, בתרבות הפליטים ובהתפקחות של אחרי.
שלוש המחברות כאן, מלאות געגוע וחיפוש אחר אהבה מכל סוג שתבקשו לקרוא. אבל יותר מכל, הן מלאות ב
כוח נשי, זן של נשיות מושכת ומשפחה מטריאכלית, דרכה מסופר הסיפור.
אהבתי את זה, הרי אין משהו שאני אוהבת יותר מנשים חזקות (והגברים כאן לצרכי רבייה ותפאורה בלבד. ממש כמו אצל סבתא).


"היא אישה קטנה אבל גדולה, כזאת שלא מאפשרת לצער לעטוף אותה."



עברית-קשה-שפה

השפה אישית, מהולה בטעמי ילדות (פחות ספרותית) ומדור לדור משתנים האינטונציה (שומעים, תתפלאו), הסגנון, התוכן והמבטא, כולל שיבושים קלים בילט-אין. זה מתאים כאן, מספק אבק וריח של בית, חיים בצימצום וניואנסים נוספים מגדירי תקופה.


את מי את אוהבת?

מי שמכיר אותי (או קורא אותי) ולו קצת, יכול לספר שלא מדובר באוהבת אדם דגולה. בכל זאת, במהלך הקריאה, התערבבה בתוכי מלחמה בשאלה את מי מהדמויות אני מעדיפה.
זאת משום ש'שלוש מחברות' נוטה לספק דמויות מפתח חמות ורכות, מצוידות בחוכמת חיים מוערכת, כולל כמה שהחיים חבטו בהן, ואפילו מעט יותר מדי. עם כולן, כל אחת וסגנונה, נוכל להזדהות בקלות ואין ספק שזה נעים (אפילו נעים מאד, לפעמים).

בעיקר, הערכתי כאן את שינוי הסגנון שבין הדמויות, כשכל דמות משתמשת בטון שונה ובנקודת מבט יחודית וברורה הניתנת לזיהוי בכל מעשה או ציטוט. מדובר בדמויות עגולות ומלאות, ממש כמו בחיים שלנו. שאפו על זה.

הגיגיי ילדות

הסיפור ברובו מועבר מפי ילדה-נערה, ההגיגים ברובם, אופיניים לגיל ההתבגרות ומעבר לו, ובהתאם הסגנון 'דיבורי' עד שטוח מעט.
השפה הדבורה ששוטפת את 'שלוש מחברות', תואמת טקסט, תורמת לו תמימות, חיות וזריקת מציאות ולרוב לא נוטה להוריד מרמתו הספרותית.
מבחינה זו מזכיר 'שלוש מחברות' את 'יש ילדים זיג זג' של גרוסמן, כשילד מעביר מסרים שלרוב מיוחסים למבוגר.

המקרים בהם מצאתי את השפה או הסגנון רזים יותר וספרותיים פחות, ניכרים לקראת סוף הסיפור, שם גם הטקסט מאבד עומק וביחס לסיטואציות עמוקות, נהדרות בתחילתו, מתקבל סיפור מעט דל, שעסוק פחות בעצמו ובשאלות קיומיות מרתקות, ומעט מהיר מההתחלה והמצופה.
חלקו האחרון של הסיפור או "המחברת השלישית", אם תרצו, מספק יותר מהכל, את התחושה שהיה צריך כבר לסיים.
מבחינתי, אפשר היה להסתפק בסיפור האצילי שבתחילת הספר ובהקשר זה, 'שתי מחברות' טובות, זה כנראה מספיק.


ברמת הסיפור המשפחתי, מי שאהב את 'מלכת היופי של ירושלים' ודומיו, ימצא את עצמו 
ב'שלוש מחברות', כבר מהפסקה הראשונה (הפעם מאגף יהדות אשכנז).


מאיפה זה בא

מצחיק לקרוא טקסט של כותב שיצא לך לפשפש אודותיו.
בהתאם נוכל למצוא ב'שלוש מחברות', משפטים כמו "אכילה שולטת במחשבות שלנו, היא מפעילה ומכבה תהליכים שמשפיעים על הרגשות ועל ההרגשות שלנו. כשאוכלים אוכל שמתאים לנו המחשבות בהירות יותר, יש יכולת גבוהה יותר להתבונן פנימה ופחות הסחות דעת."
או
"מה שלא שלך, לא שלך. תתקדמי." מסכימה ומתקדמת.

ככלל, הטקסט הזה מתובל בחוכמת חיים שמתחשק לעטוף לדרך, כמו  "גיליתי שלעצב יש יכולת לנוע לכל הכיוונים כמו דיו שמישהו שפך על חולצה לבנה, כתם שחור, חסר גבולות ברורים, שהולך ומתרחב ומשאיר סימנים לתמיד."

וגם כמה מפי סבתות רבות חוכמה, כמו

"קודם כול את בשבילך, אחר כך בשביל בעלך, שלא יסתכל באחרות, ואחר כך בשביל ששכיינים לא ידברו."

"יותר קל ככה. הכי טוב להתחתן עם יתום, ככה לא רבים איפה עושים פסח. לא צריך מריבות." מה שנכון.

אבל הכי הכי, ואם לא ביצעתי אף אחת מההמלצות שקדמו כאן, לפחות "תישתיקי את הפה שלך".


'זה רק געגוע חולף'

כל מי שהמושג "פ'ם" (במקום פעם) מעורר בו משהו, מי שהיתה לו סבתא, שגדל על ברכי אישה גדולה מהחיים, שהיה של מישהו שכבר איננו, ימצא כאן את עצמו ויתגעגע.
כי 'שלוש מחברות' מציף תקופה לא קלה ונהדרת, ומספק הזדמנות לחזור אל ענן זכרונות נהדרים של מי שהיו וכבר לא כאן. יש כאן געגועים לתקופה, לחסכנות ופרקטיות, לנשים לא גדולות עם חזה דווקא כן, לשמלות... געגועים לסבתא, למשפחה ולדורות אחורה.

סיפור קטן ומחמם לב ברובו (ומעט שטוח בקצוות).
מוזמנים לצלול אל ביצת הגעגוע.
לכו לקרוא.

14 ספטמבר, 2019

על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו

מיד, בעיצומו של קטע הפתיחה, אני שלו. ולמרות שבהמשך, הוא לא מתגלה כספר מופת, הנושא שהוא מציף נכנס אוטומטית לרשימת המיוחדים.

טרנסג'נדרים, אנשים שחיים במין הלא נכון, מבטאים כאן את הכאב, האנושיות, הדיוק, הבערה הפנימית הגוברת ותחושת התלישות, שגורמים ל'על חוט השערה' של דה רקונדו, להיות ספר שחשוב לקרוא. ואם יש בו ולו שמץ דיוק, הוא ספר חובה לכל בן אנוש שצועד על הכדור.

תהליך השינוי מתואר בגלים, כשהמשפחה והזוגיות משלמות את מירב המחיר, אבל גם החברים, החברים לעבודה והשכנים, נדרשים לשינוי תודעתי (בדרך חלקם יוציאו לך את המיץ).

"מה נותר להם? זיכרון משותף והווה מוותר."

העיסוק בפן הפיזי מתגלה כאן כמועט וירוד יחסית. לעומתו הדגש על הנפשי מתגלה כרב יותר ברמת ההתעמקות בנושא, אבל אני חיבת להודות שבעיני גם הוא לא עמוק מספיק, או בכלל.

מחיר השמחה המוקדמת

כל כך שמחתי לגלות פנינה שעוד לא יצאה לאור (או יצאה, אבל עוד לא עשתה גלים בקהל הקוראים הרחב).
כל כך קיוויתי שמדובר בספר צללים נהדר ,שאף אחד עוד לא כיוון אליו נורה מסנוורת.
בעמוד השלישי הבנתי שלא בטוח שזה הכיוון.



מי אני מי הוא?

אולי כי זו אחת הפעמים היחידות בחיי, בהן גוף ראשון ושלישי מתחלפים לנגד עיני, בעיצומו של משפט.
זה מוזר עד לא מקצועי ספרותית. ולא מדובר בנקודת מבט אחרת, אלא בשינוי צורני ממש תוך כדי, כשדמות מתוארת בגוף שלישי ובמהלך התיאור עוברת לגוף ראשון.

"הוא מתפשט בחופזה, 
סוגר את דלת המקלחון מאחוריו ומאפשר למים לזלוג על גופו. מעלה את החום. לחטא את עצמי, לקרצף את עצמי, לשפשף בכפפת ליפה כל פיסה בגופי, לחפוף את השיער, להקציף את השמפו, למרוח אותו על כל הפנים, ואם הטעם לא היה כל כך נורא, הייתי מכניס אותו לפה.
הוא שוטף את עצמו בקפידה."

ממש כמו אנשים שעומדים מולי ומדברים על עצמם בגוף שלישי לטובת הגדלת עצמם או הרחבת אמוני בהם ובמין האנושי (לרוב זה לא מצליח).

מנקודת מבטי התופעה נעה בין הזוי לגימיק פשוט ומיותר, שקוטע את הקריאה ומחייב הסתגלות פחות נעימה.

מי כאן אחראי?

התרגום טוב וגם העריכה, ושתיהן ככל הנראה, לא הצליחו להתגבר על טעויות בסיסיות של סופרת הקופצת בין נקודות מבט.

בכל מקרה, שימו בצד את ההערות ותחוו לרגע ספר קצר, אחר, מיוחד, שונה מכל מה שאנחנו מכירים (ולא משנה מה קראתם עד היום).
כי הנושא, אם לא כל דבר אחר, עושה כאן את העבודה והיא חשובה, חשובה.
לא מדובר ספרות מופת, אלא בספר נחמד, עם נושא יוצא דופן שחשוב להחשף אליו.
הוא מעט יבש, לעתים לא מספיק עמוק לטעמי, אבל החשיפה שבו שווה את הכשלים, ברובם.

"זה אני, זה הכל.
אין מה להסביר
."

02 ספטמבר, 2019

שלושה בליינד דייטים / מייגן קווין

מתניים צרות (רצוי עד אימה), שמלה אדומה (צמודה), עקבים גבוהים (הרבה מעבר למה שהמשטרה מרשה), שיער גולש, חלק עד גלי (למעט תקרית אחת שלא מועילה לעלילה).

שנמשיך?

זכר בנוי היטב במכנסי 'ביג בוס', ספורטאי צעיר/מצליח, כולל לב זהב וערכי משפחה 'All American' בילד אין, פלוס כוכב עולה בשמי הבייסבול כמתבקש. לקינוח, גבר, גבר, גבר, בעל לב רגיש, ג'ינס שיושב טוב על החבילה ועוד אחת שרוטטת בין הרגליים, כולל קסדה.

על כל אלה תוכלו לסמן וי גדול ומיותר ב'שלושה בליינד דייטים', שאפילו השם שלו חסר מעוף עד נדוש והתרגום העברי בהתאם.

עד כמה ההוא "גדול", "ענק", "עומד", "קשה" וקשוח, אשאיר לכם לדמיין.



מישהו ביקש? 

כי גם אם לא ביקשנו ממש, קיבלנו כאן קלישאה אחת גדולה, כשכל סיטואציה הזכירה לי סצינה מספר/סרט מסוג אלה שכיכבו כאן בעשורים האחרונים.


גברת, אל מי את מדברת?

אין משהו שאני אוהבת פחות בספרות, מדמות שמדברת אל הקוראים.
בעיקר משום שקריאת ספר בעיני, דומה להצצה, והקשבה פאסיבית לסיפור של אחרים היא בדיוק מה שאני רוצה.
לעומת זאת, פנייה אל הקוראים ב'התנחמדות' מיותרת, הורסת עבורי כל חלקה טובה ובאופן עקרוני מעייפת, מתישה, מדרדרת את רמת הטקסט ומשאירה אותי מאוכזבת וחשופה.


שטויות, לא נורא, אף אחד לא ישים לב

"אין לי כבלים." הוא מושך בכתפיים. "אני חי בלי נטפליקס והולו."

"... חשבתי שאתה בחור של ספרים, לפחות עשית רושם כזה.
זה נכון. אבל אני אוהב גם לעשות בינג' בנטפליקס
."
עמודים 104, 106 (תצורה דיגיטלית), בהתאמה. 
אותו פרק ואותן דמויות, נשבעת!

במקרה אחר מסעיר לא פחות, עלילה מלאת חורים מוסיפה לעצמה אחד משמעותי, כשגיבור מסוקס טוען שהוא בן יחיד, וכחצי ספר מאוחר יותר מטייל עם הילדים של אחותו (אולי בינתיים הם נולדו... וכך גם אחותו).

ביצה טובענית, נעימה

עם תסריט שלא מחדש כלום ולא מספק בדל נסיון לפרוץ דרך, הספר הזה הוא בבחינת 'טום הנקס לעניים' (ואף אחד לא יטען שהמקורי הוא פסגת היחודיות עלי אדמות).
כאמור, העלילה היא כל מה שכבר קראנו בעבר, בואכה תסריט לסרט הוליוודי סוג ז' שרק בנות (לא נשים, בנות!), יהנו לשוב ולראות שוב ושוב (ואפילו שוב).

כשהכל בסדר, סתמי, לא גורם לי לשאוג בהתרגשות או לחילופין, לצעוק  על העולם בסלידה מתנשאת, הספר הזה בבחינת 'בסדר' בסגנון 'בחור טוב'. ממש כמו הדמויות אליהן הוא מכוון.
אצל סבתא שלי זה  נקרא "לא מריח לא מסריח" ואין בזה פן חיובי במיוחד.


בקיצור, אם ביקשתם לעצמכם ריגוש/לא ריגוש, מזן האינסטנט, כולל עקבות טעם כימי מוכר, זה הספר בשבילכם.

אם לא, זה הזמן לעבור הלאה.
שיהיה בהצלחה.

30 אוגוסט, 2019

כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון

השעה 03:05 בלילה, הכל שקט מסביב, עשיתי טעות.
הסקרנות השתלטה עלי ופתחתי את 'כורש הנסיך האחרון', ספרו החדש והנוצץ של יונתן ילון, שעוסק בחייו של כורש (איך לא), הידוע גם כמלך הפרסים, "אשר אדוני אוהב את שלטונו ועשהו משיח ליהודים".

ולפני הכל, חשוב להבין שהיסטוריה היא מתחומי הידע שעלולים בסבירות גבוהה, לגרום לי לפהק ואת מספר הפעמים בהן נמנמתי מעל ספרי היסטוריה, נתקשה לספור.

אך נראה שילון לעומתי, יודע לחפור גם לחקור בספרים כאחרון ההיסטוריונים ובהתאם הפיק ספר בעל גוון היסטורי ראוי לציון, מהזן שמיד מפיץ בי הערכה לכותבו על חקר התקופה המקיף כמו גם על הכתיבה והסגנון.

חשוב גם לציין שאותו ילון במפגן צניעות אדיר, מקדים ומתאר, את החופש האומנותי שלקח לעצמו, מתוך הבנה שמלבד סיפור המסגרת ההיסטורי, לא עומד בינינו אחד המסוגל לתאר את קורות הדמויות מהמאה השישית לפנה"ס, כפי שהתרחשו.
ההבנה ועוד יותר ההבהרה, היא גדולה שלאחרונה נתקלתי בחסרונה, גם אצל סופרים ותיקים ומנוסים בהרבה.

שאפו על זה.

אסטיאגס, כיכסרס, מנדנא, כנבוזי ועוד

הדמויות עגולות ומוסברות היטב, התאורים טובים, אסטטיים-לא מוגזמים והשמות שוברי שיניים כיאה לתקופה. מודה שמלבד בקריאה ראשונית, לא טרחתי ביני לביני, להגות אותם במלואם (מילמול חלקי הספיק בהחלט).
ולמרות שאין שום צורך ספרותי לשוב ולקרוא את שוברי השיניים, הם חלק חשוב בריח התקופה. מצטרפים לאבק הדרכיםהספרותי, הבגדים התקופתיים (שלא הייתי לובשת גם אם חיי היו תלויים בזה), החרבות, הסוסים, הזהב המצוחצח ושאר התפאורה שהיא חלק מסיפור הרפתקאות, סיפור מסע מקסים של תקופה ומקום.

תאורים הם הכל

תסכימו שתאורים רבים, מפורטים עד מיותרים, עלולים לפרק יצירה לכדי ארוע מיותר, מתיש ומאכזב מיסודו. אך לא כך הוא אצל מיודענו כורש.

התאורים צבעוניים, ממש כאילו ישב ילון כאחרון נתיניו של מלך מדי (אסטיאגס, אם אתם חייבים) וצילם במוחו את שלב הפרטים המרכיבים תמונה כוללת. כי הכל כאן מוקפד והגיוני ואם תלחצו עלי, אני מתארת בשמחה לא אופיינית, את ארמון המלך או את שדה הקרב האכזרי.

כי 'כורש הנסיך האחרון' הוא ספר מדויק, נעים ומיוחד, המספק חוויית קריאה מעניינת ובעיקר אחרת.

"מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים."
(זה פשוט היה מתבקש, בדיוק כמו אצל ילון).

24 אוגוסט, 2019

המטופלת השקטה / אלכס מיכאלידס

הוא מתחיל מעט רדוד, שונה לחלוטין מהציפייה שפיתחתי, כשתכננתי דייט עם ספר מתח איכותי.
בין היתר, כלל הדייט הלא מוצלח, פסיכולוג שלא הפסיק לדבר על עצמו, כבר בעמודי הפתיחה  וסיפק תוך כדי, אכזבה מרמת המחקר הספרותי. 

כשנתקלתי בהסבר על מבנה טיפול פסיכולוגי, בו ׳מעביר׳ החולה את רגשותיו למטפל והאחרון נושא בנטל ו׳מחזירם אל החולה׳, במן מחווה כוללת בכי דו צדדי, מודה שאני עצמי, כמעט ונזקקתי לטיפול, בעקבות חבלה וולונטרית (כזו הנובעת מדפיקת המצח בקיר הקרוב).

בקיצור, קבלו את הקשקוש הספרותי הראשון לספר זה, הריהו לפניכם.

מדובר בפסיכולוג שמשקיע המון זמן ומלל, כדי שאכיר אותו. לעומת זאת, את המטופלת שלו, היא "המטופלת השקטה", אני מכירה פחות משמעותית ובאופן מפתיע גם אוהבת הרבה יותר.

היא שפויה ברגישותה ודעותיה, ובניגוד לפסיכולוג שלה, לא נראה כי מחשבותיה נוטות לטירוף (לגבי המעשים, תשפטו בעצמכם).
בכל מקרה, לאורך הסיפור כולו, נראה כי הפסיכולוג הוא שזקוק נואשות לטיפול נפשי, (תוך עדיפות לטיפול מקיף וארוך טווח).

כי המטופלת כאן אולי שקטה, אבל הפסיכולוג שלה לא סותם את הפה.

יוסטון...

כשבזחילה עד עמוד 100, אני לוקה בהבנה שתחושת החיבור העוצמתית ביותר (והיחידה) שחוויתי עד כה, נוגעת לסצינה בה פסיכולוג מותקף ע"י מטופלת (ואני מזדהה ומאמינה כי הייתי מבצעת בו, בשמחה,  את אותו טיפול ממש), כל שנותר לכתוב זה, אתם יודעים... We Have A Problem.

למה ככה? או מה היה לנו? 

הספר הזה רחוק מכל מה שציפיתי לו (כבר כתבתי) וההפתעה שהוא סיפק, הגיעה מכיוון פחות חיובי.

עד אותו עמוד 100, רוב ההתנהלות סובבת סביב פסיכולוג סוג ג' שמפתח אובססיה, לצורך לתקן קונפליקט טיפולי מסויים עד מאוד.
מתוך כך, הוא לוקה בשלל מכאובי נפש, על גבול התלות הנפשית ואולי מעבר לה.

סוקרטס ואני

יש כאן שימוש באלמנטים מיתולוגיים שהרגישו כאילו הגיעו על מנת לתת תוכן ועומק לסיפור רדוד. בפועל, היה לזה ריח 'גוגלי' בואכה ויקיפדיה והנסיון להעמיק לא צלח בלשון המעטה.

מעייף ומיותר זה כאן.

בשלב הזה, תהיתי בעיקר, מתי (לעזאזל) יתחיל הסיפור?
ומישהו הבטיח כאן סיפור מתח, בחיי.


קבלו אותו...

והנה, עמוד 190, מתוך  297 עמודים (בתצורה דיגיטלית) ומשהו מתעורר לחיים. האם לא מאוחר להרגיש התעוררות ראשונית בשלב זה?
אתם תחליטו.

"תהיתי כמה זמן ייקח לו להגיע לעצם העניין, ולמה אני מרגיש כל הזמן פחות ופחות נוח" (כשבלי להתכוון, הפוסל במומו פוסל).

משפטים, משפטים ומש... אתם יודעים.

מלבד בבעיות מהזן הנפשי, הספר הזה לוקה בברברת ספרותית מיותרת עד מעיקה, כשכל תאור מוכפל או משולש והמון מידע שאין בו צורך עלילתי (או אחר), מתעופף בין השורות.

"ליטפתי את כף ידה ואת הצד הפנימי של מפרק היד. ליטפתי אותה באצבע שלי...".

"החקירה נוהלה על ידי פקד סטיבן אלן, איש חסון קירח עם משקפי קריאה גדולים שעיוותו את עיניו, הגדילו אותן , וגרמו להן להראות גדולות מהחיים, בולטות מהתעניינות ומסקרנות."
כחלק מכתיבה שעל גבול הירודה, זכינו כאן למשפט מלא ומיותר, שאין לו שום קשר להתפתחות העלילה. באותה מידה של השפעה, רב הפקד יכול היה להיות יפה תואר או פוזל במידה מחרידה.

"מקהלת פיזמונים התחילה לנגן בראשי, מצלצלת, הרמונית, מהדהדת.." (התאפקתי לא לכתוב 'כן, גם אצלי'. בסוף כתבתי).

מי פה במתח?

ככלל, מדובר בספר מתח/לא מתח, עם עלילה רוויית חורים על גבול בולענים עלילתיים, שספק אם הייתי מתקרבת אליו, לו ידעתי על קיומם.

ארבעה כיווני אויר

מספר כיווני חקירה מתחילים את דרכם העלילתית אחד אחרי השני, כשכולם, ללא יוצא מן הכלל, נקטעים בשלב כל שהוא ונשארים לא מוסברים, כמו תעלומות שכבר אין בהן צורך (הגענו רק כדי לבלבל).
היו גם חורים בהגיון העלילתי, שלא הצלחתי למצוא להם הסבר עד לרגע זה. מסוג המקרים בהם גם אם לטובת התקדמות העלילה, 'יהי נוח' שמישהי תספר למישהו סיפור שהוא כבר מכיר, ברמת ההגיון, אין שום סיבה נראית לעין, שהרעיון יחזיק מים (ושאלות 'אבל למה?', נשארות כאן פתוחות ללא הכרה).


בנוסף,  ובלי ליפול לגילוי העלילה, 'המטופלת השקטה', משתמש ב'טריק' ספרותי אחד, שכביכול עושה את סוף הסיפור למותח, או לפחות יוצר פיתול עלילתי שלא עומד בכללי סיפור מתח (קצת כמו לכתוב שהרוצחת היא המנקה שלא הופיעה ולו פעם אחת בין הדפים). לא כך בונים סיפור איכותי והפיתול המבוים הוא, לטעמי, בבחינת 'אז בשביל זה התכנסנו?'


אחרי הכל, לצערי, ברומן שלי עם "המטופלת השקטה", לא זכיתי להפתעות גדולות (יעידו חברות ששמרו עבורי לאורך הדרך על ההשערות, כולן התממשו).
ככל שקיוויתי לגלות בהפתעה איזה פיתול עלילה לא צפוי, הפעם, זה לא קרה.

"היא תמיד היתה מאוד לא יציבה..."
"אם תאמינו בכך או לא, זה כבר תלוי בכם."

רוצים עוד?