"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

27 אוקטובר, 2019

מוסר לבן / ענבל אלמוזנינו

"פחות ממאתיים עמודים, רק עוד קצת, תחזיקי מעמד", לחשתי לעצמי תוך כדי קריאה. ולא, לא טעיתי לחשוב שמדובר בספרות יפה, אבל גם בעולמות הטראש, ניתן למצוא סיפור מעניין. כאן קצת פחות.

כי הרעיון שבבסיס 'מוסר לבן' מוטל בספק, אבל אין ספק ביחס לעובדת חוסר פיתוח העלילה ובולעני ההיגיון שסביבה.
מתוך כך, לצערי, החוויה הייתה לי משמים, עמוסת תיאורים מרחיקי לכת עד מיותרים, חסרי הגיון ספרותי או אחר והתהייה 'למה?', הפכה כאן לחלק אינטגרלי מהקריאה.
למה הוא מספר לה שקרים?
למה היא מאמינה?
למה הוא מתייסר בשטויות שאין בהן צורך?
למה היא לא רואה מה עומד מולה?
למה לנו פיתולי עלילה ירודים?
למה לזלזל באינטליגנציה של כולנו?
ומעל הכל, כמו תמיד, למה עשיתי את זה לעצמי?
(דווקא על זה יש לי תשובה. זו לחלוטין הסקרנות שאשמה).

תביאו שישה, תביאו שבעה, תביאו...

ריבוי הדמויות כאן מייאש עד מביך כש"אלסנדרו", "פאבלו", "ויטוריו", "ג'וזפה מרציני", "ראדו", "לוקה בראצי", "סלבטורה", "מרקו הקאפו של לאס וגאס", "ויטאליאנו" ו"ויטליו" (שרגע לפני קראו לו "וויטליו", עד שאיבד ו', המסכן), הם כמו מתקפת ריבוי דודים ומידע, שאין לי עניין לקחת בה חלק (הרשימה חלקית מטעמי עייפות מצטברת וחוסר עניין).

כי 'מוסר לבן' אינו בנוי לגמיעת עמודים רבים. הוא יותר בסגנון יבש עד צמאוני ועמוס פרטים מיותרים שבגינם, צלחתי לאט את הקריאה. 

מה זה תורם לסיפור?
או, הייתי חייבת לדעת את זה?

המשפט הראשון שהפגיש אותי עם 'מוסר לבן', אותת על בעיה רבתי.

"דחקתי את העולם הצידה.
עצמתי את עיניי.
בודדתי את רעשי הרקע, שאפתי כמה נשימות עמוקות והתרכזתי. מבעד לחלון הקטן שבמרתף שמעתי את קול ציוץ הציפורים. הבחנתי בינו לבין קריאות העורב, אחרי דקות ספורות הם התמזגו.
יש אנשים שיכנו את זה מדיטציה. בשבילי, זו הייתה טכניקת מסדרון
."

במסגרת פרטים מיותרים עד לא מועילים לעלילה ובכלל, זכינו גם לתאורים על "תיק המעצבים שלה", "מעיל מחויט" כאילו זה משנה, או "בסלון, על פני רצפת עץ חומה כהה, נפרש שטיח ארוג בפסים כחולים ולבנים ועליו הוצבו ספות רביצה עמוסות בכריות נוי באותם צבעים." ותודה על השיתוף המיותר (אין לי כוונה לשפץ בתקופה הקרובה).


יש דוגמאות נוספות רבות, כולל פיתולי עלילה נטולי צורך, הנוטים לעייפות חסרת תקדים, פיצוצים לא שייכים, הסברים על בליסטיקה לא הגיונית ועוד. כהרגלי, חסכתי מכם את רובם.

לא נרדמת!

כבר בעמוד 13 המפוקפק, נשלפת אישיות מפוקפקת לא פחות ואיבר זכרי גדול וקשה, פשוט כי כמאמר הקלישאה 'אי אפשר אחרת'. 
וכאילו כדי להשאיר אותנו ערים, בתוך בליל חסר הגיון, של אלימות פיזית, נפשית ושפתית, מופיע מדי פעם הבזק מיני לא קשור.

הכל כשמשיכה מינית חסרת בסיס, מתחברת/לא מתחברת, עם הכרח להגן על דמות נשית שנתלשה מההקשר.
בבחינת, לא צעקת עליה הרגע? מיד לאחר שאיימת שתחתוך אותה לגזרים ושלפת איבר מפואר כדי להוכיח רצינות?
מוזר ומיותר זה כאן.

"ההצפה של האנדורפינים בגופי וכאב הראש הבלתי פוסק שפעם ברקותיי, גרמו לי להידרך ואותתו לי על סכנה קרובה. הייתי זקוק לפורקן, גם אם לחמש דקות, כזה שהזין שלי הוא המשתתף העיקרי בו." ושלום, גם ברכה, לאיבר המפואר.

ואגב, במסגרת נסיונות פואטיים מיותרים לייצר כאן סיפור, הדמות הנשית הזקוקה להגנה, הייתה מתרצה ומקבלת עליה את הדין, לו רק היה מוסבר לה למה היא זקוקה לכזו. 

במקום זאת, נבחר כאן להפחיד אותה, לספק סיפור מצוץ מהאצבע שתמציתו לקיחתה כבת ערובה וליצור Forced Drama, הכל לתפארת עליבות הז'אנר הרומנטי-ארוטי.
הכל במקום להגיד, 'נשלחתי להגן עליך, אני יכול להציל את חייך'.

כאב העברית הרצוצה, מוסר הזוי (או כל דג אחר שתבחרו)

נראה שכחלק מהנסיון לייצר ספרות איכותית ושפה גבוהה בצידה, נאספו כאן מילים ומשפטים לא ברורים, שלא עברו את סף דלתו של בן יהודה, או אולי בעצם לא מדובר בעברית כלל.

- "לבשתי קפוצ'ון עם ברדס רחב...", שזה בעצם לבשתי כובע שמחובר לבגד, עם כובע מחובר לבגד רחב (וכשמדברים על כובע, רצוי להשתמש בפועל 'חבש', על מנת להישאר בגבולות השפה ה'עברית' כמובן).

עפ"י ויקיפדיה "ברדס (או קפוצ'ון בצרפתית), הוא כובע המחובר לבגד, לרוב לבגדי חורף..." 
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%93%D7%A1

- "העלימה עין במופגנות." מנסיוני, להעלים עין, עדיף 'במופגן'.

- "הוא נראה חשדני." מבט יכול להיות חשדני, אדם לרוב חושד, חשוד, או חשדן.

- "הקשבתי לנשימותיה המחורחרותיותר מלחיץ, פחות עברית.

- "מעניק לה את האשלייה שהיא פורעת את חייה." (נשבעת שזה כתוב). כמעט כמו ש'פרעתי את חיי' עם הספר הזה? (וככל הנראה, יותר סיכנתי).

- "נשענתי על זווית הקיר הפינתי." מזל שלא על זווית הישר.

- "זוויות עיניה נמלאו בנוזל של יאוש..." זה הזמן לשטיפת עיניים בהולה ו...
בלאכס.

- "ביני לבין עצמי הרגשתי לא רק מוטרד ומועק, אלא בעיקר חסר כיוון." כן, נראה לי שגם אני... "מועק", או מועקת?.
והיו נוספים כמובן.


ככלל, אני חייבת להודות שחל שיפור ברמת העברית הלקויה ובכמותה, ביחס ל'בארבע ידיים', מאותו בית יוצר ממש (קישור לסקירה בלינק הבא: https://misskipod.blogspot.com/2017/07/blog-post_26.html).


אלא ש'מוסר לבן' לצערי, מספק מלבד מלמולי עברית שגויה, גם סיפור עבש, יבש, שלא מחזיק מיד לדקת קריאה שלמה.
לאור זאת, מצאתי עצמי מדלגת על משפטים שלמים של הסברים טרחניים, ועוצרת בדיאלוגים לא איכותיים, עד מבולבלים לחלוטין.
חבל, בקודם לפחות היה אקשן.


מדובר בטראש ואין מי שיוכיח שיש לי בעיה עם כזה.
התנגדותי מתחילה כשמדובר בטראש שלא מכבד אותי, את כותבו ובעצם, גם את כל השאר.
'מוסר לבן' הוא מין מעשייה בגרוש שעברה תחת מגוון ידים עורכות, בוחנות ומגיהות ויצאה מהצד השני, רדודה עד מיותרת עפ"י כל הכללים.

מכאן שמי שקנה, מי שקרא, הבדיחה על כולנו מסתבר.

יצאתי מתוסכלת.

גם הסוף שנעזר בפיצוצים, עשן ופירוטכניקה זולה, מתגלה כאן הזוי, מבולבל ומיותר, כשהמתח שאמור היה להוביל אותנו אל עבר הכרך (העתידי) הבא, נשאר ככל הנראה, על רצפת חדר העריכה.
אז אל דאגה, סיימתי ואת הכרך הבא, סביר שלא אקרא.

בשביל לסיים באופטימיות לא זהירה, בואו נקווה שהעברית לפחות,  תשתפר בספרים הבאים. או שכמאמר סבתא שלי "עד שהשמן ירזה, הרזה פשוט ימות".

לכו לקרוא משהו אחר.

2 comments:

  1. אם כל עך לא אהבת למה לראש את הספר ככה?פשוט אל תעלי שום דבר, אבל ככה לבטל עבודה של בנאדם? מיותר!

    השבמחק
  2. זה מעניין בעיני שכתבת שדעתי מיותרת.
    אני קוראת ספרים וכותבת עליהם את דעתי. אין לזה קשר לכותב, אלא לעבודתו בלבד.
    כשאני קונה מוצר, אני מצפה לקבל אותו איכותי ככל שניתן ועומד בכל הסטנדרטים (בטוחה שגם את).
    בספריפ, זה בדיוק אותו עניין. כשאני משקיעה מכספי ומזמני לקנות ולקרוא ספר, אני מצפה שהוא יהיה הדבר הטוב ביותר שחוויתי. 'מוסר לבן' לעומת הציפיות שלי, הרגיש לא מפותח, לא ערוך, ובאופן עקרוני מזלזל בי כקוראת (וכמי ששילמה על החוויה).

    אגב, אין לי בעיה עם דעות שונות משלי. אני אוהבת להתכתב עם אנשים, גם אם כאלה שלא מוכרים לי, אבל לכתוב שדעתי מיותרת ולא להזדהות, זו כבר רמה אחרת של חוסר הגינות. חבל.

    השבמחק

רוצים עוד?