"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

26 יולי, 2017

בארבע ידיים / ענבל אלמוזנינו



כמו שעשתה סבתי לשעועית הירוקה, אם נוותר על הסוף וגם על ההתחלה, האמצע סביר ושמיש לרוב, אבל אין פה מציאה גדולה.
זאת כמובן (ובלי קשר לשעועית), אם הצלחתם להתמודד עם השפה הלא יציבה, לא אמינה ובעיקר 'לא עברית'.

סקירה זו, עמוסה ציטוטים ומשפטים קטועים.
מתוך כך, מדובר בסקירה פחות נוחה ונעימה לקריאה. ואולי היא פשוט משקפת נכונה את חוויית הקריאה שלי בספר המדובר.

התוכן

סיפורה של עיתונאית החוקרת פשע מסועף, יד ביד עם נציגי מחלקת ׳חקירות מיוחדות׳ במשטרת התפוח הגדול. ברקע, סיפור אהבה ישן/חדש ורומנים מתחלפים, שהופכים יחד מסיפור המסגרת לסיפור המרכזי. הרעיון העומד בבסיסו של הספר חביב ובעל פוטנציאל עשיר, שלצערי לא העמיק ולא מומש במלואו.


שני קילומטרים או יותר של בבל"ת לא אחראי
(אפשר גם לפי משקל)

המוני ביטויים כפולים מצטופפים כאן, מוכי ירח וחסרי בסיס קיומי שערבלו את קיומי שלי באין רואה (גם אני יכולה לבבל"ת בחופשיות יצירתית).


אז מה היה לנו?

"הזדקפתי ונצמדתי למסעד המיטה".. מקובל כי למיטה יש גב. מסעד הוא גוף צידי, המיועד להנחת יד והוא לרוב חלק מכסא, ספה וכורסה. מקווה שהדמות המדוברת לא ישנה על הכורסה.

"האדרנלין הזרים את עצמו לתוכי..". אדרנלין הוא הורמון, כך ש'הוא' פחות מתאים להגדרת ישות עצמאית. והאדרנלין שלי, זורם קבוע בתוכי.


"הלחש שנאמר בתוכי היה לי כמנטרה אבודה". עפ"י מה שניסו להגיד בגיבוב המילים הסתמי, אני יכולה להגיב רק ב... כן, אולי גם שלי.


"קול מתלחש", "הורג אותי בהלימת ראש", "מחנק שהתלפף סביב צווארי גרם לי להשתנק". 

עד כאן מדובר במדגם מהפרולוג בלבד

אני כבר מייחלת שיהרגו גם אותי ב'הלימת ראש', רצוי עכשיו. 
ואולי הספר הזה 'יעשה את העבודה', נראה...

עוד קצת?

"השיא שלי דהר", השיא שלי פחות.


"..אפקט ההפתעה שתפס את שנינו לא מוכנים", וואלה? (מופתעת).

"בנימה טקטית", הטקטיקה שלי היא לא להגיב על זה בכלל.

"רעם שהתגלגל מרחוק התריע שמזג האוויר עשוי להחמיר", אה, לא כך זה עובד, עפ"י החזאים.

"זה היה סדר העדיפויות שלי, קבעתי לי אותו מתוך מודעות",  
המשפט הזה לעומת זאת, מרגיש כאילו נכתב מתוך חוסר...

"ילדה שעולמה המוכר התפרק, התעוות והתפורר, ללא חסד", שימוש בפחות תיאורים כפולים, אולי היה גורם לי להאמין בטקסט ובכותבים.

"הדממה אותה הפרתי בעקביי נשמעה כנקישות סטקטו בדרכי למעלית", הדממה שלי, הרבה יותר שקטה.

"העפעפיים הנפוחים העידו על הבכי והדמעות". כן, איכשהו, הגיוני שיש פה סוג מסוים של נפיחות. אם לא באזור העיניים, לפחות באגף הטקסט המיותר.

"ראיתי וגם נוכחתי", מעדיפה לשתוק.

"אפעל בחוכמה גם אם זה נוגד את העיקרון העיתונאי שהאמנתי בו".
אני לא עיתונאית, אבל, זה מעליב (ולא תשמעו ממני עוד הערה על ריבוי הזמנים כאן).


"שתי הנערות שנותרו אי שם קדוחות מאימה", קדוחות?. עם האימה אני מזדהה, כשהשפה היא "לא שפה".

"שרוי באפס יכולת התנגדות", שם עוד לא הייתי שרויה.

"הוא דחק את העולם לגרגרי נשימה", אהה.. זה טוב או רע? (כי מרגע שיש לי גרגרים בנשימה, מבחינתי, זה כבר פחות משנה).
ושוב, מדובר במדגם, היו עוד רבים וחמורים.

שמישהו יקרא למומחי הרפואה הפנימית

"אינסטינקט פנימי", "תחושותיי הפנימיות" ו"תחושה אינטואיטיבית". רגע, יכול להיות שעד היום היו לי אינסטינקט ותחושה ממקור אחר?.

"אני אדם עם קול פנימי מובהק", לי יש קול פנימי עמום..

"ראשי נספג אל חזהו"... מתחילה לראות הגיון בתופעה (יש סיכוי שגם המוח...?).

"תדחפי לאן שהוא בירכתי המוח את מה שאת מרגישה ואת חוסר הבטחון שאת חשה". מחכה להסבר מפי מומחים, בנוגע להבדלים.

"הזמנתי דאבל אספרסו... התיישבתי על חומת אבן... מערבבת באצבעי את הסוכר כדי שיימס, מין הרגל מגונה". טוב, פה נזדקק למומחה לכוויות? פלסטיקאי אולי?. מי מערבב משקה חם בעזרת האצבעות?.

"התנועה הפיזית", כי לרוב התנועה שלי היא מה?.

"מפשעותיי",ברבות? הרופאים יודעים? כי לי יש רק אחת (אוף).

ושוב מקרה מצער ממחלקת שיקום ׳פה ולסת׳
(ושאר תאורי גוף מעייפים) 

בכמה ספרים עוד נחווה את התופעה המבישה?.

"פיו התרסק על שלי ולשונו פלשה והסתחררה בתוכו״. היתה התרסקות, חווינו פלישה וסחרחורת זה סתם לא נעים. מחלקת אסונות? תוכלו להגיש עזרה?.


תודה על מידע שלא תורם לעלילה
(או, 'למה צריך לחזור על זה'?)

הרבה תיאורים מיותרים, סתמיים, כאלה שלא תורמים לעלילה ו/או לאווירה מצויים כאן. תיאור מגרות, ארון ופרטי לבוש שונים, על גבול המרדימים (כך כותבים ספר בן כ-400 עמודים).

וכשחוזרים באוזני דמות על משהו שכבר תואר, שהתרחש בין דפי הספר כבר, מן הראוי לעשות זאת במשפט אחד שמזכיר (מקסימום שניים אם חייבים). לא בתיאורים מרחיקי לכת על חצי עמוד. כי כבר הייתי שם ובפעם השנייה זה אפילו עוד יותר משמים. מדובר תופעה שחזרה על עצמה וחבל.

באופן אבסורדי, חציו השני של "בארבע ידיים", היה קל יותר לקריאה. אולי למדתי להתעלות מעל קטעי הבבל"ת שהרגישו בחצי הראשון, כמו טיול לא מוצלח בשטח הררי ואולי פשוט התמקצעתי בזחילות שטח ופזצט"א גם, כי השטח לא באמת השתנה.


אבוי על האמינות 

**יתכן ספוילר קל**

בוא נשכב פעמיים, אח"כ אתוודה על אהבתי המתפרצת. אתה לא תגיב.
מאוחר יותר נריב, אפילו נשנא, עד שתחליף את שמי ל Te Amo. 
מה? לא כך זה עובד?. כי לפי מה שמופיע כאן, אין צורך בגישושים, בגלי אהבה ראשונים, התחלה רכה ונעימה. צעק לי Te Amo, אחרי שזלזלת בקיומי והדפת אותי מחייך בגסות ואני שלך. אמינות, זה לא כאן.

היא מגיעה לניו יורק כעיתונאית חוקרת, בעקבות פשע מסתורי. מתקבלת בחסות דודתה אל קודש הקודשים של 'מחלקת חקירות מיוחדות' במשטרת התפוח הגדול. למה? ככה, מן צרוף מקרים. 

כניסתה ל'מחלקת חקירות מיוחדות' במטה המשטרה, מתאפשרת לראשונה, כשדודתה מבטיחה "כשתיכנסי אמרי לסמל בכניסה את השם שלי והוא ייתן לך לעבור" (חושבים שגם לי זה יעבוד?).

כעיתונאית, היא נחשפת למידע מוחשי וקריטי על חקירה פתוחה ומזעזעת במיוחד ונמנעת מלהעבירו לגורמי המשטרה. מרגע זה היא עסוקה בקונפליקט מעיק ומיותר שאפשר היה לפתור בקלות בדרך אחרת. 
בואו נסכים שזלזול באינטליגנציה שלי, לא אמור להיות הפתרון המועדף.

אוי, בן יהודה וביאליק מתפלשים בביבים יחדיו
אימרו 'אהלן', קיראו 'הידד!', השפה המבולבלת כבר כאן


שימוש במילים גבוהות ואפילו מדי, בשילוב תיאורים שטוחים.

״כובש בקנה מידה שערורייתי״, זה המקבילה של ׳יפה ברמות של כלה׳? כי זה פיכך שפתי באותה מידה.

"התכוונתי לשקף את שביעות רצונם...ולהוציא אתכם טוב..". בן יהודה המסכן, מרחמת עליו כאן.

"עזבתי את ... שהיה אוהב נדיר", שוב פיכך של שפה.

היו עוד ביטויים מוכרים, שמתאימים לשפת רחוב סוג ג', כמו "לסחוב את השעות", "אקנה לנו טייק אוויי", "נזרקתי על המיטה", "מחוברת לאוזניות" ו"ניסתה לרדת מתחת לרדאר".

ומצד שני, מי מדבר ככה?

״ אני לא מתכוונת להכביר במילים.. כבר ברור לי כי תתעמר בי..״. את כל המילים המתוארות אני מכירה, תתפלאו. אבל אף! אחד! לא! משתמש! בהן! בחיי היום יום, בשיחה פנים אל פנים.

"אני מצטערת... אני דחוקה", שולחת תנחומיי.

"הוא שאג, "לא סיכמנו טרם הלכת, שהביקור שלך..." גם עליכם שואגים טרם הלכתם? (עלי אני לא מרשה).

שפה גבוהה שכזו בציטוט, היא מיותרת ומתיימרת שלא לצורך. אלא אם ברצונכם כמובן, לחפש שכיות חמדה ולבקש במטותא תדיר. אם כן, אני מסכימה ואתכם הסליחה על ההערה.

אל תבלבלו אותי עם ׳בכאילו מילים׳
(לא מתבלבלת)

"הבטחתי בידו שקיבלתי אישור", מבטיחה בידכם שבעברית אין ביטוי כזה.

"לשלות", "שלה", זו לא 'בכאילו מילה', אבל השימוש בה כאן לא נכון. לא שולים מהארון, או מהתיק לצורך העניין. שלייה מתארת הוצאה ממים. בהנחה שאין להם מים במקומות לא הגיוניים, "שליתי מהמזוודה", או "משך את מכנסיו ושלה מתוכם את הטלפון". על זה נאמר עריכה עריכה ועריכה גם.

"גמרתי בעזות", מפרגנת. נשאר רק לבדוק איך להגיד את זה בשפת הקודש, כי עברית זה לא.

"התגנבה שמועה לאזניי שאת בטוב", בטוב? גם אני רוצה להיות (איך עושים את זה ואיפה?).

"צמרמורת העור העידה..", בניגוד לצמרמורת אחרת?.

״בעיניים מצונפות״, "בהרף הרגע", "פעימת המציאות", "לחיו הזחוחה", "הצמית אותי למבטו" ועוד רבים (פחות בהגדרת טובים), כיכבו כאן.

לא, בואו לא נתבלבל ושלא יגיד לנו, מי שיגיד, שמדובר במטפורה.  כי מטפורות אני מכירה ואפילו אוהבת, אלא שהן לא יכולות להיות מקום מסתורה של עברית קלוקלת (או מקולקלת).

מודעות עצמית זה לא פשוט

"קראתי כל שורה שלוש פעמים", לראשונה בספר זה, אני מזדהה עם הגיבורה, גם לי זה קרה. 
פשוט כי לקח לי זמן לתייג מה שייך לעברית ומה בקושי 'עומד ליד'.

"מה גם שברור לי שלא תהיי אובייקטיבית ואני רק אשלה את עצמי שאני טובה".. אומרת גיבורת המשנה שכותבת ספר וחוששת מביקורת מפי הגיבורה. ולא תשמעו ממני עוד מילה.

"אני מטומטמת, גערתי בעצמי, איך שאת לא שמה לב למארג של הפרטים", אההה... וגם הניסוח בעייתי.

"העברתי בכוונה את דבריי למשלב לשוני גבוה יותר. זה אמור היה לבלבל אותו...". אופס. הבלבול לא הצליח, אבל האיכס גואה תוך כדי קריאה. כן משלב לשוני גבוה ופתאומי, פחות מומלץ כששואפים לכתיבה מקצועית. בספר הזה, זה קורה לא מעט (להמציא מילים אגב, לא מומלץ באותה המידה).

ואוו! ו**סכנת ספוילר קל** 
בין היתר, מתואר כאן כתב יד, הנכתב בידי פסיכופתית מובהקת ואמור להתפרסם כספר בשם "בארבע ידיים". בחיי שמעדיפה לא להגיד על זה כלום. אבל 'YOUR HONOR I REST MY CASE' ממש מתבקש כאן ובינינו, מדובר בבחירת שם פחות טובה).


איך זה קרה לנו?
(ותודה למילוני שהביאני עד הלום)

נדמה כי כלי העזר השימושי ביותר בכתיבת ספר זה, היה המילון. עם העדפה למילון ובו ביטויים חליפיים. מן Thesaurus בעברית המקבץ ביטויים שונים שיכולים לתאר את אותה סיטואציה במילים שונות, בגבהים וסגנונות מתחלפים ובעיקר כאלה המסוגלים בקלות למלא דפים.


לא תאמינו, זה קרה!

משפט אחד שאהבתי ... גם זה קורה לפעמים וזה טוב.

"גם היצרן הראשי למעלה יודע שהוא תיבל אותך בעודף אופטימיות". הלוואי ואפשר היה לכתוב את זה עלי ביחס לספר הזה.

בספר זה, יש גם משפטים שנראה כי מי שנגע בהם, מבין את יופיה של השפה. אבל הם מעטים יחסית לבליל ה"לא עברית" המתקיים כאן. 

מעבר לכך, היו מקרים בהם הופיעו משפטים יפים, שנעשה בהם שימוש לא מתאים, שלא עפ"י פרושם בעברית.

חבל, עריכה טובה היתה משפרת מאוד את הקריאה.


ראו הוזהרתם, בהצלחה.

אין תגובות:

פרסום תגובה

רוצים עוד?