הלב של גברת קליין / גייל פורמן

לא מדובר בספר הכי מבריק שקראתי וגם הסיפור לא חדש. אבל הוא רוח גבית לנשים באשר הן ועל זה אני מורידה כובעי בשמחה.

מריבת', ככה קוראים לה, היא דמות האישה הנוירוטית השוכנת בכל אחת מאתנו, נשות ישראל והעולם (גברים, אם גם בכם שוכנת אישה נוירוטית, אין לי מידע לגביה ואני מסירה ממנה אחריותי כבר מעכשיו).

פמיני.. מה?

אז לא, לא מדובר בספר פמיניסטי (שכותבת שורות אלה מוצאת עצמה מתגרדת מכאלה לרוב. לא! אני לא פמיניסטית למי שתהה). אם כבר, זהו עמוד תאורה רחב המאיר את הענן הפוסט-פמיניסטי שמרחף מעל כולנו (ולפעמים פשוט יושב לנו על הצוואר).

התוכן 

סיפורנו מתחיל על גבול הדוקומנטרי, פחות ממוחו הקודח של סופר, יותר בסגנון דווח לפרטי פרטים מוכרים מחיי רבים (שגם אנחנו יכולנו לכתוב). אין בזה רע, זה בעיקר מצחיק, כמו לקרוא סיפור של מישהו אחר ובו זמנית להתבונן בראי.

גברים מתוארים חדורי וממוקדי מטרה (אחת בכל פעם בבקשה).

נשים לעומת זאת, מפזרות קשב חיוני על פני השטח ועסוקות בגלגול וירטואלי של קצות האצבעות למניעת צניחת מידע חיוני, ממש כמו בחיים.

נחזור למריבת'.

היא 'עושה הכול' בבית ובסביבה ותמיד חיה בתחושה ש'לא הספיקה'. מפזרת קשב מעלה, מטה ולצדדים. בינינו, בעיקר מפזרת פתיתים של תודעה עירנית למרחקים ולעתיד. כי בואו נודה שבכולנו בנות, מנמנמת מגדת עתידות קטנה.

אז מה היה לנו?

-היא עובדת במרץ וללא לאות.

-בעבר, עברה טיפולי פוריות מתישים, לא כי הייתה "בעיה", עפ"י הגדרת  הרופאים דובר ב"גיל אימהות מאוחר".

-בהווה, היא מתפקדת כאמא לשניים, תאומים (לפחות נחסכה ממנה  לידה אחת.. והריון כמובן).

-היא עסוקה כל הזמן.

- אנמית וחלשה לעיתים.

בקיצור, אישה טיפוסית, כמו כולן.

אה והיא לוקה בליבה (in more than one way).

צחקתי עד אימה

הידעתם? יש מקצוע ששמו "פולי כינים" ועוד יותר מצחיק, יש אנשים שעונים לתואר הזה. כמו להתארח בחברת קופים, אבל מסחרית.
אז אם אני לא עונה לכם, כנראה התארגנתי על הגירה, כי אצלנו אין כאלה (פולים הכוונה, כינים יש בשפע), אבל בארצות הברית של אמריקה, הבטיחו שיש...יש!.

"אם תמותי, תגידי לאבא שיתחתן עם מישהי נחמדה.." סגור!, כבר אמרתי לו... מזמן (זה שהבטחתי לרדוף אותו אם היא לא תהיה נחמדה, גם תופס?).

"אל תשכחי למתוח את האצבעות... בחינניות של בלרינה. מריבת' התחילה לבעוט. הקרש התהפך והיא אחריו. בחינניות של תאו מים". אין תגובה מצדי, אני צוחקת כרגע, עסוקה...

"מותר לרופאים להראות כמו ג'ורג' קלוני, אם הם לא מגלמים רופאים בסדרות טלויזיה?", גם אני תוהה. ועוד כזה שאומר "לא עשית שום דבר רע, ..את יכולה לשחרר את עצמך מהאשמה". זה כבר לא חוקי ממש.

"ותראי" אמר "את לא מתה".

"חכה כמה דקות" (היא ענתה).

"אם נחכה מספיק דקות, כולנו נמות". רופא כלבבי.

אה וכמובן, "אף משפט עם המילים "גזים במעיים" לא ישפר את ההרגשה שלי". מובן, גם את שלי לא.

בשלב מסויים הסיפור הופך מדיווח חצי דוקומנטרי לפנטזיה. ולא, לא כזו של נסיכות ואבירים (לא מזלזלת), אלא פנטזיית גיל הארבעים הנשית... 'אני רק אעלם לי קצת ואתם כמובן תסתדרו לבד.. או לא'.

יש כאן תהליך, עברנו אותו יחד ולחוד, מריבת' ואני.

השפה

עברית מתורגמת למשעי. פשוט שימוש בשפה טובה ונכונה, לא מוגזמת ומאוד נעימה לקריאה.
מצאתי כשלוש הערות בלבד, בתחום הניסוח שנראה כי 'נפלו בעריכה', לא משהו ללכת איתו אל הרב (מי שהולך כמובן).

ההומור איכותי, ציני וקטן, כמו שצריך ממש.

תאורים

אין מהן עודף, אבל היובש ניכר בכל פינה. היא הולכת, היא חוזרת, מדפדפת בספר הטלפונים או פונה לסיפרייה, עוברת התקף חרדה בסופר או נמנעת מהמכולת האסייתית מפחד מהתקף נוסף.

מעט יבשושי לעיתים, אבל מצד שני, נראה שהקטעים היבשים מייצגים יפה שלבים בתהליך הנפשי של הגיבורה. מה גם שהיבושיות (והיבשושית), נרטבת אי שם באמצע הספר ונשארת לחה ונעימה עד סופו (טוב גם העיניים, קצת, אז מה?).

פשוט משפטים מוצלחים

"בסרט של מריבת', היא תהיה הרעה" כי רגשות אשם זה עניין של התמחות.

"זה לא היה יום לקריאה,זה היה יום לכניעה". מקווה לזכור את המשפט הזה.

"צלקות הן רק קעקועים עם סיפור טוב יותר" את זה בטוח אזכור...

מאמינה.

"מריבת' נלחמה באמצעות מילים. ג'ייסון נלחם באמצעות שתיקות". אה, את זה אני מכירה, לא צריכה לזכור.

הספר הזה מתאר מרקם עליז, אדיש, ציני, מקסים ומנוכר כאחד שהוא הפאזל של חיינו.

אני מניחה שרוב בנות המין הנשי תמצאנה נקודות חיבור אליו, או לפחות אחת.

נשים תהננה לקרוא אותו כספר קליל, לא מחייב וכזה שאומר לסביבה "הא! אמרתי לך" (מומלצת הגייה בזכר כמובן).

גברים, אם אתם עדיין כאן, הספר הזה הוא הזדמנות עבורכם. מספק הצצה נדירה לגלים הקטנים והגדולים שבנבכי נשמתה של אישה. מסביר במדוייק את דרך הפרוש הנשית למעשים גבריים, להסברים ובעיקר למקרים שבהם לא הסברתם והייתם בטוחים שמבינים אתכם.
אז לא, לא מבינות! (הטעות וההדגשה במכוון), או לא מבינות כמו שחשבתם שמבינים(ות) אתכם. שהרי "גברים ממאדים.." ונשים, נורמליות, מכאן.

בקיצור, גברים יקרים, ממליצה לקרוא את הספר הזה בחברת מחברת (עבה) וכלי כתיבה. מדובר בספר לימודי עבור תושבי הכדור המתהדרים באיבר זיכרי (גם מוח זיכרי נחשב כאן). עירכו לכם רשימות 'עשה'/'אל תעשה' עם דגש על 'אל תעשה'.
בטוחה שעוד תודו לי על כך.

ובואו נסיים בזה,

"אז ככה זה. אנשים נכנסים לחיים שלך. חלק נשארים. חלק לא. חלק נישאים עם הרוח אבל חוזרים אלייך".

נהניתי, שיהיה בהצלחה.