צעד גדול קטן / ג'ודי פיקו

הבטיחו טוב והיה ממממ... טוב, רע והרבה באמצע.


בלי חלקו האמצעי, עם תרגום איכותי וכזה הנצמד יותר לעברית, יכול היה להיות לנו כאן ספר נחמד ונעים.



לפני הכל, סיפור לצורך הבהרה.
פעם, בחיים אחרים, תקופת לימודים, השתתפתי בקורסים בנוירולוגיה ושאר איברים.
אני זוכרת מרצה אחת, נוירולוגית (מבית חולים "הדסה" כלשהו) שהקדימה ואמרה ש"מי שמתכננת להיכנס להריון בשנים הקרובות, כדאי ותשקול שוב, את השתתפותה בקורס".
השתתפתי, הקורס היה מדהים ונורא. אפילו האזהרה שלה נשארה איתי וכאן אני מעבירה אותה הלאה, בשינויים קלים.

אז, רגישות הבטן, הריוניות הביצית וכו', זהו ספר לא קל לעיתים, שהתיאורים בו בכל מה שקשור לילודים, עלולים להיות קשים לבליעה, ראו הוזהרתן.

הסיפור 

מעניין, גם אם לא מחדש דבר.
זרקור דו ואולי תלת כיווני, על יחסי ׳כהי עור ו׳טהורי גזע׳, בארצות הברית של ימינו (ממש, ממש ימינו. ממשל אובמה ו׳אובמהקר׳ מככבים). 
כולם צודקים, לכולם גם יש סיבות לכעוס על העולם. אבל הם חייבים למצוא את הדרך אל מחוץ לקונפליקט. איכשהו זה חייב להסתיים.
בסיפור יש גם אלמנטים של מתח. אז על מנת שלא לקלקל, אפסיק כאן עם התיאורים.

שנאה היא כמעט ישות עצמאית

מדהים לגלות דמויות קשות, מכאיבות וכואבות, מוגשות בצורה שמאפשרת להתקרב אליהן. אל הברברי, השונא, האלים אפילו, כי פתאום יש לו סיבה לשנוא. מנקודת מבטו הוא לא אשם... ויש לו פנים. 
כמו להבין רוצח, הבנתי את השונאים ואת נקודת מבטם. 
בשאלת ההזדהות, לא הייתי מרחיקה לכת עם האפשרות.

"יש היררכיה בשנאה והיא שונה אצל כל אחד".

"כעס, מתברר, הוא מקור אנרגיה מתחדש". זה בהחלט משפט שאני מבינה.

דמויות עגולות, אבל..

כן, הדמויות מתוארות מלאות ועגולות. כמעט קראתי אותן לעצמי בשילוב המבטא הנכון. הן באמת הרגישו לי טבעיות, מלבד... גבר מרכזי אחד, שמורגש כי נכתב בידי אישה. 

כשמתארים דמות גבר מלא שנאה, רוצח אלים וגס רוח לעיתים,

(redneck אמריקאי קלאסי, חובב קו קלוקס קלאן), שבין לבין מוכיח ניצני רגישות מפוארים, זה עובר אלי פחות אמין.

"הוא מושלם, אני לוחש לה באוזן. את מושלמת".

"ואז האמא של התינוקת שמה אותה בידיים שלי...אני מניח אותה על הכתף ונותן לה להתעקל כמו פסיק. עכשיו במקום לבכות היא משהקת.."

"זה מטורף להסתכל עליו...ולדעת שיצרנו משהו אמיתי ומוצק מחומר כל כך מטושטש ולא מוחשי כמו אהבה".

"וכשאני מסתכל למטה, המצח של התינוק שלנו עולה כמו ירח בעמק שבין הרגליים שלה".

נו באמת, כמעט חששתי שיפצח ביודל על פסגות הרים מושלגים.

מישהו עשה עבודת הכנה

ואפילו טובה יש לציין.

נושאים הקשורים במיילדות מטופלים במקצועיות, תוך מתן הסברים לקוראים באופן שלא מרגיש כאילו עצרנו הכל על מנת להסביר.
תודה, אני מעריכה את זה מאוד.

גם בנושאים משפטיים, נהלים וכו׳ מטפלים באופן דומה.
פה, הייתי בצד שנזקק למעט הסברים על מבנה מערכת המשפט האמריקאית והיה נעים.

אוי כבד , שמישהו יעזור לי להרים

(או, המבנה)

אבהיר כי במקרים בהם הסיפור מסופר ממספר נקודות מבט, רצוי וראוי לחדש ולהוסיף פרטים כשמציגים את אותה סיטואציה מעיני גיבורים שונים. אחרת, אני קוראת את אותה סיטואציה שוב ואפילו שוב לפעמים.. כשכל מה שמשתנה זו דמות המספר והמיקום הגאוגרפי (גם זה לא תמיד). מה גם שכל ניתוח סיטואציה הוא אינדבידואלי, כך שמלבד השעמום שתוקף אותי כשהדיווח יחסית אחיד, הוא נופל יופי לתוך גזרת ה'לא אמין', כמו גם לגזרת ה'אפשר את זה בבקשה בפחות עמודים?'.

אי שם סביב מחצית הספר, הסיפור משנה פנים. הופך מפרוזה קלילה לדרמה משפטית (במקרה זה, פחות איכותית). עיסוק יתר בפרטים טכניים משפטיים, כמו מספר רב (מדי, לטעמי), של עמודי טקסט העוסקים בבחירת חבר מושבעים, העכיר את חוויית הקריאה, אבל חיזק אצלי את אומנות הרפרוף.

מטאפורה עושה לי נעים בפנים

כמה שאני אוהבת כאלה, מהסוג שמייד מדמיין לי הכל בצבעים חיים.

״נגררתי אחריה כמו בלון שקשור לכף יד״. אפשר לצייר את הסיטואציה.

״... נמנית עם אלה שבשבילם החיים הם הרווח בין משברים״. מכירה כאלה, מניחה שגם אתם.

״... היא דורבן עם בעיית שליטה בכעסים״. מעדיפה שלא להגיב על זה.

״... מתחילה לגולל את סיפורה. ... חוטים מתלפפים סביבנו כמו משי מפקעת״. תודו שזה מדהים.

"מניחה לממתק.. לדמם על לשוני", יותר ציורי מזה?.

"אומרת המעסה בקול רך כשל גונג טיבטי". פשוט... נעים.

"הדופק פועם לי באזניים, מטרונום של כשלון".
ויש עוד הרבה כאלה.

עברית יפה ואפילו מדי ותרגום אה...

לא נזקקתי למאמץ בנסיון להבין במה עוסק הסיפור והעברית ברובה נעימה לקריאה. אבל (ויש אבל), היו כמה משפטים לאורך הספר שהרגישו כאילו המתרגמת קמה לרגע ממקומה ושורה לא איכותית בדיוק ברחה והחליקה פנימה, ככה בלי שמישהו ישים לב.

״כשהייתי חצי ישן״, ערוב זמנים, עושה לי לא נעים.

״הקיסרי-חרום״, המידע עבר וגם ה׳לא עברית׳ הגיעה עד אלי.

״כאחיות, אנחנו לומדות איך לגרום למטופלת להרגיש בנוח ברגעים שעלולים להיות משפילים-איך לכסות את הרגליים הפזורות בשעת צירים או לשרבט פרצוף על עכוז חשוף..״. אף אחד, עד היום, לא ניסה להרגיע אותי תוך שרבוט... מזל!. 
אגב, מניחה שייתכן ומדובר בשרבוב, אלא שברמת ההגיון, גם הוא לא ממש מתאים כאן.

״אני עוטה מסכה של בטחון עצמי כוזב ונכנסת..״. בשביל בטחון עצמי כוזב, עזבי את המסכה, השתמשי בשלך.

"גבר שמן עם גבות כמו גלמים על המצח". חשוב להבהיר כי באנגלית caterpillar eyebrows, הוא ביטוי מוכר ומקובל. בעברית לעומת זאת, מדובר בביטוי שקצת נופל מחוץ למילון.. וחבל.

"יוצאת מהמטבח עם גוש בצק אמבי". הכוונה לאמורפי? כי יש הבדל.

המילה "ניגר" חוזרת ללא הפסקה, כאילו מישהו (די ברור מי), התקשה להתמודד עם תרגומה. כמו החליט להשאיר אותה "ככה", בינתיים, עד שימצא פתרון אחר. בפועל, "ככה" היא נשארה לאורך הספר ו"ככה-ככה" זה גם מרגיש, חבל.
אגב, גם המילה "כושונים", שמופיעה בספר, היא סוג של "אהה" .. אם אתם שואלים אותי.

בואו נקרא לזה משלב מעורבב

שילוב של מילים גבוהות סטייל ביאליק הצעיר ומילות רחוב אופייניות לחלקים הנמוכים של אזור עירוני.

"מדנדן", "למגינת לבה", "הרואה נכוחה", "מסמאות ביופיין" ואיברים "מתולמים", שוכבים להם בין הדפים יד ביד עם "באמש'ך", "חרא" ועוד כמה שהעדפתי שלא לחשוף כאן. אותי זה מכניס לאי שקט ובעיקר עושה לי לא נעים.

משפטים יפים וקצת קיטש גם

״השקרים הכי טובים הם אלה שעוטפים גרעין של אמת״.
"כל תינוק נולד יפה. מה שמכער אותו זה מה שאנחנו משליכים עליו".

"ביום מושלג במנהטן, חזיתי בתחילתו של מישהו".

״עליזה כמו עונש מוות״. משפט שצריך לזכור.

הסוף

ללא ספוילר, מדובר בסוף סגור ונעים, כזה שמתאים בדיוק לגברת פיקו, כולל מנה מדויקת של הפתעות וחידושים. נגמר נחמד, לא נפלתי לקרשים ולא חיפשתי בעקבותיו את מותי. 

בקיצור, בלי חלקו האמצעי, עם עבודת תרגום שלא 'ברחו' לה ביטויים ועריכה איכותית (פחות יצירתית/ממציאה מילים), היה יכול להיות לנו כאן ספר נחמד ונעים.