כפיות / לילך סיגן

בואו נתחיל בהקדשה, שבהעדר משפט קולע יותר, פשוט.. ׳עשתה לי את זה׳.. ובגדול, אם כבר..

ומכיוון שאין כאן ספויילר כמובן:
״מוקדש לבנות שלי
בתקווה שירשו את האומץ הרגשי מאבא שלהן,
לא ממני״.
לא מזדהה, אבל זה נגע בי, מודה.

לפני הכל, אני אוהבת אהבה בוגרת, לא ממש צעירה.. היא בת ארבעים עם ילד, נאבקת בכל גזרה. הוא בן ארבעים וארבע... עקבות שיבה בשערו... צריך עוד?
היא לא בת עשרים עם עייניי עגל תוהות, אלא אישה בוגרת וחכמה העומדת על דעתה, מלאה סתירות ומתחילה לחיות. מי שרוצה את החיים לצידה, מי שמעוניין לזכות, חייב לעבוד קשה ולהתמחות בפיצוח התנגדויות.

הכתיבה הזויה, גם התוכן.. אבל לטובה.

בגזרת התוכן

מעניין, מעניין ועוד קצת.
מדובר בתהליך גילוי ואהבה. ותהליך כתהליך, לעיתים מסעיר, לעיתים מיגע. למרות התסכול פה ושם, הרגשתי שזה נכון, שאני באמת מחוברת לגיבורים, מגלה איתם, לעיתים באיטיות מטרידה, את יכולות היצירה. היו קטעים בהם מד הבבל״ת צילצל בבהלה, אבל פחדתי לרפרף מחשש שאפסיד משהו מיוחד.
׳כפיות׳, הזכיר לי בחיבה גדולה את ׳אשתו של הנוסע בזמן׳ שעצם ההזדמנות להיזכר בפרטיו, עושה אותו שווה, בספר החוקים שלי.

זה סיפור קטן, המתרחש על פני תקופה קצרה בתל אביב של ימינו ואם נודה, תוך מיעוט עלילה. 
הטקסט פילוסופי מעט ורוחני עד אימה. 
אם הייתי עורכת אותו לסרט, הוא היה ממלא קדימון לסרט סטודנטים, בקושי, אולי, אבל אין בזה רע. הוא פשוט לא גרנדיוזי.. ויתכן ויש בזה אומץ וגם חוכמה.

הסצינה העניינית הראשונה עוררה בי התנגדות קלה. סצינת מעלית שלא מצביעה על עתיד הספר כלל, אז תתעלמו ותעלו קומה. סיכוי טוב, שפיפטי וגדאון יצרו בי רגישות יתר למעליות... ובכל מקרה, מדובר בסצינה מעט מוזרה.

אז מה מיוחד כאן?

את סגנון הכתיבה הייחודי, אהבתי עד מאוד. מן חשיפה מהצד, בפורמט מיילים. כאילו זכיתי לחור הצצה בתהליך יחודי של זוג שבנוי מיחידים. נשמע שאני מקשקשת?.. כשקוראים מבינים.

העברת הסיפור מתבצעת באמצעות תאור שיחות נוכחים. הם כותבים אחד לשני, אנחנו מציצים. כאילו כתבתי לכם מייל המתאר מה עשיתם וחשפתי בפני הקוראים. ״אמרת שאני..״, ״ ראיתי שאתה..״, אלא שכאן ההבדל הגדול. אין שימוש במרכאות בכלל! והמבין יאלץ לנסות ולהבין, בתקווה שהוא בדרך הנכונה (משפט עקום במכוון).
שימוש רב בתאור מחשבות, שמיעה, או ביטוי... הכל ללא הבהרה אם מדובר בנאמר או בנשמע.
באופן מפתיע זה לא פוגם בזרימה, אבל הופך את הטקסט לשטוח, פחות מדוייק וחבל.

תאורים, תאורים אבל יפים

ביטויים תאוריים, לא סטנדרטיים שבמקרים אחרים היו מוציאים אותי מהכלים (חלקנו יודעים שזה אפשרי)... וכאן, באופן מפתיע, בהחלט התאימו לי.
״למישהו אהוב שמאכזב אותך יש טעם מתכתי בפה, כמו בטריה מעופשת..״
״מילקשייק רגשות״
״...השקר הזה שוקע בתוכי מכוער ושמנוני ואפור״. אפילו ריבוי ה׳ווים׳ ׳מתיישב׳ טוב ומייצג את העומס והכבדות.
״לילה טוב, היא אמרה בקול שקט. כזה שמנסה להיות ולא להיות בעת ובעונה אחת״.
״מסיט אותי, מסית אותי״. את מי מנשקים על המשפט הזה? אני מחכהה.
״השארת אותי עם סלט רגשות קצוץ דק״. מי מאיתנו לא מרגיש כך לפעמים?. זו ממש גאונות קטנה.

שפה

במסגרת השפה, לרוב מדובר בעברית טובה, אפילו רהוטה. פה ושם ניצפו סימני ׳כמעט עברית׳ או ׳קמצוץ עברית׳, אם תרצו.
״מג׳נן״, ״הפס יצור״, ״הכאב ראש״, ״העברתי לי את הכאב ראש״.. אז בלי ליחס חשיבות לעובדה שהגיבור סובל מכאבי ראש ולצורך מניעת ספוילר לא אסביר למה, בואו נתמקד בעובדה שהוא לא מסוגל לומר ״כאב הראש״ (והוא דמות אינטליגנטית ורהוטה מאוד וממש).

עברית היא שפה יפה ואין צורך להתבייש לדייק בהגייתה. במיוחד במקרה בו הגיבורים רהוטים לרוב, אין צורך לארגן להם Downgrade ולהקל על הקהל את הבליעה.
באותו עקרון, חוסר אחידות (קל), ׳מטריף לי את הדעת׳. ״כשחזרת מבית חולים, פרח כזה חיכה על המרבד״. אז, ׳מרבד׳ כן ו׳בית ה!חולים׳ לא?. אולי זו רק אני ואולי זו אפילו לא טעות ממש... אבל חוסר אחידות כזה, קוטע לי את הזרימה.

הגיג כבד וספוילר קל

תחשבו על לחיות עם מישהו שקורא לכם את המחשבות.... זה מדהים, מיוחד, עצום, עצוב, קשה, כואב, חודרני עד אימה... ובאופן אישי מבחינתי, פשוט בלתי נסבל.

נסיים תוך תקווה שכולנו באותו עמוד בהזיה הנעימה (אין כאן סתירה).
״אם אתה נמצא בישיבת עבודה במשך חצי שעה ועדיין לא הבנת על מי מהנוכחים מנסים לעבוד, סימן שזה אתה״.
אה והכי חשוב שתזכרו ש״מולטיטסקינג זה לחלשים״. לא יודעת מה אתכם, אותי זה בהחלט שיחרר.

ותובנה אחרונה בשביל הדרך ככה...
״יש אנשים שכבה להם האור/כמו בחדר מדרגות כשצריך ללחוץ שוב על הכפתור/הם תמיד ימצאו בכל מה שיקרה משהו רע/יהיו רדופים בתאוריות הרסניות וידברו בצורה מרירה/יש אנשים שכבה להם האור והם אפילו לא יודעים/הם עומדים בחושך ופשוט לא רואים/יש אנשים שהכל נראה להם שחור/וכל מה שהם צריכים זה שמישהו יכנס לחדר המדרגות וילחץ להם שוב על הכפתור״.


הבנתם? לכו לקרוא.