בינתיים, לתמיד / ענבל כהן-זיליאני

גיבוב מתנשא שמשתמש במילים גבוהות (שלא במקומן), כדי לתאר... לא הרבה, אם בכלל.

התוכן

הסיפור קטן וזה יכול היה להיות בסדר. לא תמצאו אותי עורפת ראשים כי הסיפור לא גרנדיוזי.
סיפורים קטנים יכולים להיות כר גדול, רחב ונפלא לעיסוק בפרטים, הבעות, התייחסויות קטנות וכו׳. גדולים ממני בהרבה עשו מזה קריירה בארץ ובעולם.
אבל מה בעצם רצו להגיד פה? אני מתקשה להבין.

היא והוא

אז יש לנו בחורה, שנפגעה במערכת יחסים (נו, מי לא?) ויש לנו בחור, 'חתיכי' player (גם כאלה יש כמו זבובים).
מה נשאר? בחור רוצה בחורה, בחורה מתלבטת בערך דקה, אחרי ששנתיים לא ראתה, שמעה ותקשרה עם מרב המין הזכרי.
פתאום! הכל משתנה, הוא נסוג, היא רוצה...מאפס למאה בשלוש שניות. בלי התפתחות, תוך קימוץ בטקסטים שמתארים דו שיח איכותי (שאם תשאלו אותי, כשהוא כתוב טוב, הוא תמצית הסיפור, ההסבר וההוכחה לבנייה ולקיום הקשר, והכיף הגדול של הקריאה).
ולא, זה לא לוהט כל כך שתגידו נו טוב.. התלהטו היצרים/ התקצרו הזמנים. 
הדמויות הראשיות, ונראה שגם הכותבת, נכנסו למערכת היחסים באופן מדוד ומחושב.. להט יצרים, לא בבית ספרנו.

*זהירות ספויילר*

בין לבין מתקיימת מערכה מיטתית לא מאוזנת ובלתי גמורה (שרק  בגללה מתחשק לי להצליף בגיבור האומלל, שהרוויח זאת ביושר עקב חוסר השקעה.. אבל לא זה נושא השיחה).
כשגבורינו נפגשים שוב, היא כועסת שלא בא להגיד שלום!. עניין המיטה, האגוצנטריות שלו וחוסר הסיפוק שלה, לא מוזכרים (נכנס, יצא, הלך הביתה.. כנראה שזה מקובל עליה.. אותי זה מכעיס).

עוד דאלוגים קלושים, קונפליקטים מתחלפים מטופלים בשיטחיות ולא נסגרים. כאילו מישהו שכח משפט פה ושם. היו מקרים בהם לא הבנתי על מה הם רבים. כמו לצפות בשיח חרשים. הם לא מבינים אחד את השני ואני בצרה כפולה, לא מבינה את שניהם.

מכירים את שימוש היתר במילה ״אני״?

אני הגעתי, אני הלכתי, אני התיישבתי. 
משהו קרה בשנים האחרונות והמילה הקטנה/גדולה הזו זכתה בכל הקופה.
אז בואו נבהיר שבהטיית הפועל י,ש,ב (לדוגמה) לגוף ראשון (יחיד) בזמן עבר, המילה ״אני״ כבר בפנים ואין צורך להוציא אותה לטיול נוסף.

משפטים תמוהים לדוגמה

״... ישירות למקלחת. המים זורמים מלמעלה״. וואלה?!, אצלי במקלחת המים זורמים מלמטה.

״תומס מחייך ומכניס אותי למעלית בעקבותיו״. איך אני הולכת קדימה ומכניסה מישהו בעקבותיי? (כי לרוב הוא פשוט נכנס אחרי).

״אני מניחה את הטלפון... מביטה בו...,אוספת אותו ומקלידה".
"אן:..".
"תומס:...".
"אן:..".
"תומס: קרה משהו? את נשמעת מוזר".
"אן:..".
"תומס: עכשיו את מדברת!״.
-היא הקלידה לך הודעה! אתה לא שומע אותה!!! והיא לא מדברת!!!.

״את מתכוונת לשיחות הטלפון״?״ (הוא שואל).
״הערב זה מוגזם מהרגיל״ (היא עונה).
מכאן נבין שזה תמיד מוגזם והערב עוד יותר?.

״פרנץ צדק, ואני כבר יודעת, וגם אם כועסת על עצמי שהרשיתי לזה לקרות, משלימה עם העובדה הפשוטה והחותכת שהלב הוא האיבר היחידי בגוף שמסוגל לערער על פקודות. בן בריתם של הגוף ושל המוח אך מתפקד באופן אוטונומי בכל מה שקשור לענייניו״.
-מממה?
לטעמי, האיבר היחיד שיכול לערער על משהו הוא המוח ובכל מקרה, אתה לא יכול לערער על החלטות של עצמך, גם לא איבר כשרוני כמו המוח האנושי. זה פשוט נקרא להחליט. ערעור הוא תמיד על החלטה של מישהו אחר. (הזהרו ממעגל פילוסופי).
יכולתי לומר גם משהו על הציון כי לב הגיבורה ״אוטונומי״, אבל נעזוב..

משפטי מילוי מיותרים

״אנשים רעבים וצמאים יש במילאנו, וכל אחד מהם מנסה להשיג דבר מה כדי למלא את מה שחסר לו״. טוב, בטלו הכרטיסים!, אולי לא כדאי שניסע ותודה שהזהרתם!.

דמויות משנה לרוב

קיים ריבוי דמויות משנה, משולבות בעלילות משנה, שלא משפיעות לטוב או לרע על העלילה המרכזית. סיפורי רקע אמורים להשליך על הגיבורים, להאיר אותם באור נוסף ולאפשר הצצה לרובד נוסף של חייהם, לא במקרה הזה.

שוב ושוב

ביטוי שחוזר על עצמו בספרים שונים וגם כאן!
״הוא מחיייך, אך החיוך אינו מגיע לעיניו..״. למה אי אפשר לתאר את חיוכו כלא אמיתי, לא כן... או משהו?.

קצת גם טוב, בכנות

מודה, שימוש בביטויים כמו ״אביא״, עושה ממני שלולית ספרותית. בעולם עברי בו הרוב האנושי יאמר ״יביא״ ויתכוון ל״אביא״ (זה לא אותו הדבר בכלל!), אני מוכנה להשתייך למי שמשתמש בביטוי הנכון. אז על זה ענבל, אני שלך.

כפיים

עוד שאפו מגיע על בחירת אלמנטים לא שגרתיים לדמות הראשית. אישה, שלא מתמקדים קשות בקימוריה ונשאר לנו לבחור בעצמנו במה להאמין, כבר תפסה אותי. תוסיפו לזה נעליים במידה 40! (לא שגרתית, לפחות בעולם הספרותי בעל הרגליים הקטנות/הענוגות) והנטייה שלה לעשן סיגרים!.
כל הכבוד על היציאה מהקופסה.

ולמרות השמחה הרגעית, מבחינתי זה לא זה. מי שמעוניין בהרפתקה מפוקפקת (לטעמי), בבקשה.
מי שלא, תנוח דעתו, ׳התפקפקתי׳ גם למענכם.