"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים / מרי אן שייפר ואנני בארוז

זה מתחיל במכתבים, כשסופרת הנמצאת בעיצומו של מסע חתימות לרגל צאת סיפרה החדש, משתפת בקורותיה את חברה המוציא לאור (אחכ היא ממשיכה ומשתפת בערך את כל השכונה).

מדובר במן רומן טרום תקופת המיילים של ימינו, המעביר באמצעות מכתבים קרעים, קרעים של סיפור.
הכל נבנה ומתבהר 
לאט וזה יפה, איכותי ומיוחד מאוד.

"הכל שבור כל כך...: הכבישים, הבניינים, האנשים. בעיקר האנשים."

יש משהו ייחודי בתיאור תקופת מלחמת העולם השנייה באנגליה, כשהומור שחור ומתנשא בסגנון אנגלי ממלא את הדפים (וכמה שזה נעים...).

הסיפור איטי, אבל מדויק. והדמויות נבנות באופן מעניין עד מרגש.
מדובר בריבוי דמויות, אבל מעניינות, מלאות ומובהקות, שיחד בונות תמונה של כפר קטן (בעצם אי) ששרד את תקופת המלחמה, בקושי שמהול בהרבה חוכמה.

עם הספר

"אני אוהבת לבקר בחנויות ספרים ולפגוש את המוכרים - מוכרי ספרים הם זן מיוחד. שום אדם שפוי לא יהפוך למוכר ספרים למען המשכורת, ושום אדם שפוי לא ירצה להיות הבעלים של חנות כזו - שולי הרווח צרים מדי. לכן, זו חייבת להיות אהבת הקריאה והקוראים שמניעה אותם - יחד עם זכות הראשונים על הספרים החדשים."


זה סיפור על אוהבי ספרים, מפי אוהבי ספרים (והנה עוד סיבה בגללה התחברתי ליצירה).


"רבים כל כך מהאנשים שנכנסים לחנות ספרים אינם יודעים מה הם מחפשים - הם רוצים להסתכל סביב בתקווה שייתקלו בספר שימצא חן בעיניהם. ואז, כיוון שהם נבונים מספיק שלא לסמוך על השבחים שעל הכריכה, הם שואלים את המוכר...".


על גברים

"גברים בספרים מעניינים יותר מאשר בחיים האמתיים." טוב, אה...

יש כאן (גם) סיפור אהבה, אבל הוא לא המרכז אלא המניע של הסיפור. חלקו מתוק, רובו מציאותי עד כאב ובין לבין הוא גם מהסוג המעלה חיוך לעתים. לא מדובר בספר רומנטי במהותו, אלא בכזה שמתאר רקע היסטורי וחיי כפר עשירים עד מצחיקים.

"אני מניחה שאפשר לומר שיש לי מחזר, אבל עדיין לא הספקתי להתרגל אליו. הוא מקסים ביותר ומרעיף עלי ארוחות משובחות, אבל לפעמים נראה שאני מעדיפה מחזרים בספרים ולא בחיים האמיתיים. כמה נורא, מפגר, פחדני ומעוות אם יתברר שזו האמת."


על הומור

"השאלות שלך בנודע לאדון עדינות מאוד, נפתלות מאוד, כמעט כמו לחטוף מכה בראש ממחבט...".

"אני מנסה בכל כוחי להיזכר בעקרונות גידול הילדים של הורי, אבל בהיותי הילדה שאותה גידלו קשה לסמוך על כושר השיפוט שלי".

זה היה איכותי, זה היה קטן ובהחלט נהניתי כאן.

ואם תזכרו משפט אחד מהספר הקצר הזה (174 עמודים), דאגו שזה יהיה "הדיבוק הזה של כבוד עצמי עלול להרוס לאדם את החיים".



לשנוא את אדם קונור / אלה מייז

הייתי במצוקה. מצוקת עצבים רגעית, כשחברות המליצו לי לקרוא על אדם קונור. לקרוא עליו, או לפחות לשנוא.
כי אם לשנוא את העולם, למה לא לשנוא את אדם קונור?

ולמרות שהוא שטוח כמו נערה טרום גיל ההתבגרות המיוחל, הוא גם חמוד לרוב ובאותה מידה ועונה בדיוק 
על דרישות הבסיס במצבם הרגיש של עצביי המעורערים.

כי אין שם שום דבר שלא ראינו כבר, אבל מה שיש, נחמד עד מתקבל על הדעת (וזה כנראה לא מעט).

הדמות הראשית, נשית, עצבנית ומעצבנת. היא אוהבת בסתר ושונאת בקול רם ובאופן כללי גסת רוח (וגסה בכל קנה מידה אחר), מציאותית ונהדרת (בעיקר כי אין בה שום דבר מתוק). 
הגבר בסיפור (וזה לא ספויילר שקוראים לו אדם קונור) חתיך עד מאוד כמובן, רב שרירים, חסר יומרות ומצוייד היטב (כי לא נוכל להימלט מסטיגמות בסיסיות).

שאר הדמויות נופלות לסגנון ההוליוודי המתקתק ופחות הצלחתי לפתח חיבה אליהן.


למה בנות למה?

לאורך הספר כולו הדמות הראשית פונה לקוראים (שזה כשלעצמו מחדל ספרותי לטעמי), אבל על מנת להגדיל את הזוועה היא פונה אך ורק לבנות שבינינו. 
בואו נגיד שזה מנמיך את הטקסט ואת כולנו, אבל משדר משהו מאוד חברי, פשוט וארצי שמתאים לטקסט הנ"ל, אז שיהיה...


שפה עליונה/שפה תחתונה

היו כאן משפטים רבים שלא הפרידו באופן מובהק בין המשוחחים.  כאלה שגורמים לך לחזור ולקרוא על מנת להבין מי מהדוברים אמר את המשפט האחרון, רק כדי לגלות שאפשר לקרוא את הדיאלוג משני הכיוונים. מדובר בתופעה שכמובן לא תרמה נחת לעצביי הרופפים, אבל עברנו את זה יחד, הם ואני.

קבלו את העובדה ששיערה של הגיבורה מוגדר פעם קצר ופעם ארוך, עד הכתפיים ואסוף לקוקו (בניגוד לשיער קצר), תוסיפו לזה תרגום נמוך עד יצירתי, מהסוג הממציא מילים שלא קיימות בשפה העברית (אליעזר בן יהודה מודה לכם ממקום משכבו) ותקבלו חווייה מפוקפקת משהו בכל הקשור בשפה ובאמינות לפחות.
כי "להינמס" זה לא בעברית (או בשום שפה אחרת כנראה) ו"הפשיל" הוא פועל שאין קשר בינו ובין ראש אנושי, או אחר.

היו עוד, ואם לא על שום דבר אחר, נסו לאהוב אותי על שמנעתי אותם מכם.

באופן עקרוני, זה סיפור בסיסי שלא מחדש דבר. כזה שכבר קראנו יותר מפעם אחת ובעוונותינו סביר שעוד נקרא.
מכאן גם הסקירה הקצרה (יחסית). פשוט כי אין עוד מה לכתוב או להגיד.


"או שהולכים בגדול, או שהולכים הביתה, מה?" מודה שבחרתי באפשרות הראשונה... זו כנראה לא טעות, אבל גם לא חוויתי כאן עודפים קשים של התלהבות.

גן המכתבים / אליסון ריצ׳מן



נראה כי אליסון ריצ׳מן לקחה על עצמה להציף אותנו במקרים ודמויות מתקופת מלחמת העולם השניה. 
מתוך כך, כשאר ספריה, גם זה עוסק באותה תקופה ממש. בהתאם משורבב הנאציזם בין השורות ובתוכן.

המוסיקה מתווה כאן דרך חיים, היא כפתור ההצתה והיא המדמה את פעילות הלב של הגיבורים ובעצם, גם את אלה של הסיפור.

היא, נגנית צ'לו בעלת כישרון מבריק ליצירת מוסיקה באשר היא, בת למשפחת מוזיקאים בורגנית.
הוא, צעיר מהפכן, בעליה של חנות ספרים קטנה שבנה והקים בעשר אצבעותיו.
יחד, הם דואגים לגורל איטליה שלהם ועושים ככל יכולתם על מנת לשמור ולהציל אותה מידי הגרמנים הנאצים, הקרבים אל גבולותיה.


"כולנו חיים בתוך כלובים... הדרך היחידה לשרוד היא למצוא דרך להשתחל בין הסורגים".

יש פה פשיזם איטלקי (טרום נאציזם), מחתרת, פחד, נערות בנות טובים שמסתבכות בעולם זר, מוסיקה (כבר הזכרתי) ואהבה בקצוות.


החמור שאני

אז כן, אני מבינה בקדנצות, פרטיטורות, אקורדים, שלושה ברצף באורך של חצי, שניים ברצף באורך מלא, שלשות, חמשות ואוקטבות, כמו שחמור מבין בסלט פירות (ככה סבתא שלי היתה אומרת).
לכן כנראה, לא ברור לי למה הדיוט מתואר כאן כמי שללא השכלה מוזיקלית או אחרת, מצליח להבין מה שמדברים אליו בתחום זה (ואפילו להסביר).

קחו בחשבון שאני, הייתי חייבת להעיר ולכתוב את זה, כי זה הציק.
אתם, מוזמנים להתעלם מההערה, כי במקרה זה היא אומנם תמוהה, אבל לא מזיקה לרצף הקריאה או בכלל.


זהו רומן בגוון היסטורי שכמו רבים אחרים, מלא בתאורים מעניינים עד מעייפים מעט. היו בו קטעים שאהבתי מאוד וכאלה שחיכיתי שיעברו. אבל גם האחרונים לא גרמו לי לרפרף בגסות מעל שורות פחות מרטיטות לב.


גשש ובלש גם

חלק ניכר מהסיפור (ובלי ספוילרים מיותרים), קשור בצורך בהעברת צפנים בתקופת מלחמה. זאת באמצעות קטעי נגינה שמשולבים בהם תווים שאינם חלק מהיצירה המקורית ומייצגים את פרטי ההודעה עפ"י קוד הצופן, עד כאן נגיד וזה הגיוני. אלא שעל מנת להעביר את המידע, חייב הנגן לפגוש את קולט התוכן פנים אל פנים. כאן נשאלת השאלה, אם הם נפגשים בחדר ריק בדירה פרטית, מדוע לא פשוט להעביר את המסר מילולית? למה יש צורך לנגן אותו למוות?
מודה שלא הבנתי.

מצד שני, אינני מגדולי האומה בכל מה שקשור בבילוש והגנה, אז נניח.


Soft Spot

"היא לא רצתה שיצטט מ'הנסיך הקטן'. הם צעירים מדי לאהבה שהיא מעבר לטווח ראייה או מגע".

לאורך הספר הזה, חוזרת ומוזכרת דמותו של הנסיך הקטן מספרו של א. דה סנט אכזופרי, שמלווה את הדמויות
ומשום שמדובר בספר ובדמות בלתי נשכחת, שמלווים גם אותי באהבה גדולה מגיל נעורים ועד היום, חייכתי לי בנגיעות.


על הספר "הנסיך הקטן" - "זה מין מדריך", היא אומרת ומרגישה גוש חונק את גרונה כאילו בלעה אבן, "להישרדות אחרי אובדן ושיברון לב".


חשוב להדגיש כי טביעת היד של אליסון ריצ'מן מורגשת כאן מאוד וכמי שקראה שלושה מספריה שתורגמו לעברית, אני חייבת לעצמי להיפרד ממנה ולו עד שהיא תמציא עצמה מחדש, או עד שאני, אצליח לגדל סבלנות אל סיפורים שדומים עד מאוד (בסגנונם), לכאלה שכבר קראתי.

ככלל, בואו נסכים ש"גן המכתבים" בנוי כמו הרי איטליה אותם הוא מיטיב לתאר. צעיר, רענן ומבטיח (למטה) בהתחלה, קרירי ויבש מעט ככול שמטפסים וחוזר אל עמק חמים, נעים (ורומנטי להפליא), לקראת סוף הטיול.


כי כמו בקונצרט טוב, היו עליות, היו גם ירידות חדות והיה גן של מכתבים.

"עופי, עופי כנף מחשבת, אלי ארץ הרים לא נושבת", מה שזה לא אומר, יצא משפט חביב, ממש כמו הספר הזה.

היה נחמד, אבל די.

קסם בשולי הדרך / אילונה אנדרוז

 קראתי, או לפחות התחלתי, מתוך לחץ חברתי (כן, מסתבר שאני כזאת).
המשכתי, פשוט כי היה קשה להפסיק. 
ולגבי חברותי הלוחצות? אותן רק נותר לי לאהוב עוד יותר מבעבר (לאור ההמלצה ובכלל).

זו פנטזיה, עולם מקביל או "השוליים" כפי שהם מוכרים כאן ובמקור לא מדובר בז'אנר אהוב עלי במיוחד, אם בכלל. מה שמקל על העניין הן דמויות אמיתיות, אנושיות במהותן (מלבד אלמנט הקסם המשולב בהן) הסובלות מכל תחלואי העולם הנאור באשר הוא. מתוך כך כמובן, קל מאוד להזדהות איתן ולא נותר לי אלא להודות שהתאהבתי.


לא מציאותי ולא אכפת

כבכול ספר פנטזיה, אם נחפור מספיק לעומק, נוכל למצוא בורות (קטנים) בעלילה. אלא שכאן, גם אם קיימים, הם לא הפריעו לי להתגלגל בין הדפים בהנאה ובהחלט ניתן לקטלג אותם כחלק מהסיפור וכתורמים לאווירה.


איפה הקסם?

היא, קשת יום, עמוסת תלאות כבת למשפחה מפורקת המטפלת בשני אחיה הקטנים ויש בה קסם (ביום ממובן אחד). כשהיא נקלעת להרפתקה שמשפיעה על עולמה, אזור המחיה שלה ומשפחתה הקטנה המשונה, אין לה ברירה אלא לשרוד וכל דרך מתבררת ככשרה.

הוא, גיבור בעל כורחו, שהגיע לשפר את המצב בלי להתכוון ופלש לעולמה המורכב.

זה סיפור הרפתקאות חמים, נעים ורךשעוטף את עולמנו המוכר ברגעים של קסם ומילים. הדיאלוגים נעימים, מצחיקים, איכותיים עד מאוד והדמויות עגולות ומוסברות ברובן. במובנים אלא הוא הזכיר לי סיפורים (וסרטים) מוכרים, כ'וילו והנסיכה' ו'הנסיכה הקסומה' ואפילו חלקים קטנים מ'ההוביט' של טולקין.


איפה השפה?

התרגום סביר, פחות בהגדרת קסום, כשמספר ביטויים עצרו אותי תוך תהייה על מה בדיוק חשבה המתרגמת בעת עבודתה? 
האם זה הגיוני לשרבב לספר ביטויים כמו "אמא היתה שרלילה", "היא רצתה להחטיף לו", "לומד להישרד", "היא התחילה להתפרפר ולא הפסיקה", "אל תתפוס תחת", "ההשתרללות", "הוא היה חזק מאוד, וגם היא אינה קוטלת קנים"? 
כי אחרי הכל גם אם מדוברת במשפחה שכזו, למה גם אני וגם השפה העברית נאלצות לשלם את המחיר? (ובמיוחד כשמדובר בספר מוצלח בכל מימד אחר).

 "שתי עיניים חיוורות וזדוניות נלטשו בה בתוך ארובות-עין שקועות", הבנתי את הכוונה, אבל העברית כאן איבדה מקיסמה.

"התחבטה כנגד ידה", "הסתמרה בעוינות", כאן הכוונה פחות ברורה (יכולה לנחש, אבל...).

"זאת היתה משיכה ספונטנית וכנה לחלוטין, וזה היה פשוט הורס", וואלה? תשבעי באמאשלך! (מרשה לעצמי להיתדרדר בהתאם לרמת השפה).

וכאן חשוב לציין, כי למרות שעבודת התרגום, העריכה (ומכאן עבודת ההוצאה) אינן מהמשובחות, הספר חמוד עד טוב וראוי בהחלט לקריאה. משום מה, בישראל הוא לא זכה להשקעה המקצועית לה הוא ראוי וחבל.


בעיה נוספת ביחס להוצאה נובעת מהעובדה שספר זה הוא ראשון בסדרה ושאר חלקי הסדרה לא תורגמו לעברית.
סוף החלק הראשון נמצא אי שם בין פתוח לסגור וניתן לחיות איתו כפי שהוא.
אני, עדיין מעדיפה להמשיך ולהנות מיתרונות סדרה זו (כנראה שבשפת המקור).



זיכרו ש...

מה שבטוח, כיאה לספר אמריקאי, פנטזיה או לא, גם אם צומחים לך טפרים מבין האצבעות וזהו סוד קסמך, תמיד תוכל להתנחם בפנקייק בהתאם לתרבות בה הקסם נולד (ורצוי עם סוכר מעל).

"מחר יביא איתו צרות חדשות, אבל נכון לעכשיו היא לגמרי ולחלוטין מאושרת", כך גם אני.

יש כאן קסם והוא נמצא בשוליים, בפנים, בחוץ, בדרך ובכל מה שביניהם.
ספר חמוד עד קסום.

סליל של חוט כחול / אן טיילר

לפני הכל וידוי קטן, 
קראתי מעל מאה עמודים מתוך 266 עמודי הספר הזה (בתצורה דיגיטלית) ועד רגע זה לא הצלחתי להבין מה פשר הסליל ו/או החוט הכחול. זאת כמובן, בלי להתייחס לעובדה שבמהלך הקריאה השתוקקתי ללפף חוט סביב צווארי שלי, הכל על מנת להימנע מהמשך הסאגה המעייפת המתוארת כאן (ולא, לא איכפת היה לי אם החוט כחול, או אם הגיע מגולגל על סליל כלשהו).

מדובר במשפחה אמריקאית החושפת את חייה לאורך השנים בסגנון מתבקש ובגוף שלישי. לא, אין כאן חדש והסיפור השטוח דומה לתאור כל תמונה משפחתית/פרוורית/אמריקאית שכבר פגשנו.

הבית הגדול שנבנה בעמל כפיים והמרפסת הגדולה בחזיתו, שלושה ילדים (בעצם ארבעה) בסגנון אמריקאי מובהק, כולל הכלב, עיסוק היתר בסביבה הקרובה ושלושה דורות של משפחה עפ"י תרבות ה'גאווה אמריקאית למתחילים'. 

זהו ספר שהיה לרב מכר, בארץ מוצאו (הלו היא ארצות הברית של אמריקה כמובן) וגם בארצנו הקטנה, כך מסתבר.
מבחינתי, עד מחציתו ניסיתי להבין מתי יתחיל הסיפור באמת, מתי כבר יגיע ההסבר למטרה שלשמה התכנסנו ולשמה אני מבזבזת זמני וקוראת סיפור יבשושי.


נגיד שבלעתי

זה נכון, אפשר בהחלט לכתוב ספר בסגנון 'יום בחיי', על מנת לתאר חיים שלמים ובנאליים, אבל כשכל משפט עובר מיידית לאגף ה'יכולנו לחיות בלי המידע הזה' זה כמובן כבר הרבה יותר מדי.

"אנחנו עצמאים מדי לדיור מוגן,"
"עצמאים? שטויות. זו סתם מילה נרדפת לאנוכיים. אנשים נוקשים כמוכם בסוף נהיים הנטל הכי גדול."


בואו נאמין לרגע, שיש מה לכתוב על משפחה שילדיה בוגרים והוריה מזדקנים בהתאם. כשההורים יוצאים לפנסיה ומאבדים אט אט אחיזה במציאות והילדים נאלצים לאסוף את חייהם (כולל בנות זוג, צאצאים וכלבה) ולהתחיל מחדש על ספת בית ילדותם.

אבל למה זה אמור לכלול תאור כל נשימה ונשימה בנפרד? כל משפט הזוי עד מיותר שנאמר בין בני משפחה מתפוררת.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל אם זה לא תורם להתקדמות העלילה, זה לא אמור לעניין גם אותי וזה נכון לגבי חלק ניכר ממשפטי הספר הזה (אני לא מגזימה).


"נדרשו לא פחות מחמישה כלי רכב כדי לקחת את כולם לחוף. הם יכלו להסתדר בפחות, אבל רד התעקש, כמו תמיד, לנהוג בטנדר שלו. אם לא, איך הם יוכלו לסחוב את כל מה שהם צריכים, זה מה שהוא תמיד שאל - את הרפסודות והגלשנים, את צעצועי החוף לילדים, את העפיפונים והמטקות ושמשיית הקנבס הענקית שבמרכזה מוט מתכת מתקפל? (פעם בימים שלפני המחשבים, הוא נהג לכלול גם את כל כרכי אינצקלופדיה בריטניקה.)"

מדד הריפרוף

דילגתי בין עמודים כמו מתעמלת סובייטית מועמדת למדליית זהב בגמר האולימפיאדה של חייה.

אין עמוד שעמד בדרכי ואין משפט סתום ומיותר שלא ויתרתי עליו לטובת חתירה נחרצת אל סוף הספר הזה (תוך הבנה שהוא כמו אחרים לא באמת תרם להתקדמות הסיפור).


לסיום, משפט שמייצג נכונה את הספר הזה והחוויה הקשורה בו.
"הוא היה כמו כולם, אמר רד. בלתי -נסבל וגם חביב. רע וגם טוב." מינוס הטוב במקרה הזה.


כבר מתאוששת וניגשת לחפש ספר אחר.

13 דקות / שרה פינבורו

היא נמצאה ללא רוח חיים, חנוטה בקור המקפיא של הנהר (ואולי זה לא מדויק).
איך ולמה זה קרה? זו שאלה גדולה.
עכשיו 
כוורת התיכון עולה על גדותיה והחיים החברתיים גועשים, כי התעלומה קשורה בבני נוער מלאי הורמונים משתוללים, ושיקולים חברתיים זרים לכל (ולקול) הגיון.
זוכרים את טווין פיקס? כך זה מתחיל גם כאן.

זה סיפור בלשי שמתקדם לאט, מתואר מנקודות מבט שונות, כולל דו"חות משטרתיים ושיתוף מספת הפסיכולוג (פסיכולוגית במקרה זה).


בעד ונגד גם...


  • עיסוק במערך חברתי מתקופת התיכון "היא לא יודעת מה אני יודעת (מה היא חושבת שאני יודעת?)". 
  • משיכות החבל הדימיוניות שבין מקובלים ופחות, יפים ואפילו יותר.
  • חקירת משטרה בסגנון 'תלך/תבוא', 'תספר/לא תספר', 'נגלה/לא נגלה/אה, גילינו כבר'.

    כל אלה ממלאים את הדפים ומטשטשים כביכול את התעלומה הלא פתורה שתחת פני השטח.


"בנים הם כלבים. נשים הן חתולות, מתבדלות מטבען. אנחנו לא חיות בלהקות". לא נותר לי אלא להסכים.

מאבקי הכוחות של בנות שש עשרה, אהבות ראשונות מהוססות שגובלות ביובש סביבתי, וכל סממן 'קלולסי' אחר נכנסים אצלי אוטומטית תחת אגף ה'פחות מצאו חן בעיני' (ואולי פשוט הזדקנתי).



מי צודק? מי טעה? מי משחק את המשחק?

"יש כיוונים נוספים שאני יכולה לקחת אליהם את המשחק. לאן שזה לא ילך, אני מתכוונת לנצח".

זה הזמן להיזכר בעצמנו בגיל שש עשרה, לקוות שלא כך נראו חיינו ולהנות מהעובדה שאנחנו כבר לא שם (אותי זה משמח ללא ספק).


התרגום, השפה והדי...

זה לא שהתרגום רע, אבל משהו בשפה לא קולח ומקשה על הקריאה.
מצאתי מספר הבלחות הזייה תרגומית, אבל נראה שאפשר לעבור עליהן לסדר היום.

ברמת הרצון להמשיך ולקרוא, חוויתי עליות ומורדות. היו רגעים שהתקשיתי להפסיק והיו גם מקרים בהם פיהוק ארוך הרחיק אותי מבין השורות. לקראת אמצע הספר המתח הולך ונבנה ואז כבר קשה יותר לשחרר אחיזה.

ככלל, שרה פינבורו כותבת מתח בגוון פיסכולוגי, בעלת יכולת יוצאת דופן. ב"מאחורי עיניה", ספרה הקודם שיצא בעברית, היא מספקת את הסוף, מרגיעה את הקוראים ותוך נימנום חמים ורגוע מבטיחה את הפתעת חייהם. ב"13 דקות", היא משתמשת באותה טכניקה, אבל לא במלואה (וחבל).
כך שאם הגעתם לאמצעו של הספר והרגשתם שקבלתם את כל התשובות, חכו בסבלנות, זה רק נראה כמו הסוף.


"אם היא לא תוכל להבין את זה, אז השקר של הצמידים וזיכרון השימלה...היו סתם בולשיט. סתם שאריות פאזל שהיא לא הצליחה להרכיב. היא תיתקע לנצח בתחושה שהכול היה ממש ממש לא בסדר."

הסוף כאן, מגיע ארוך, ארוך וממושך (מדי) ואין צורך להאכיל אותי בהסברים שכבר הבנתי. מודה שציפיתי ליותר עניין בשלב זה.
מדובר בספר לא רע, שמואפל ע"י אחיו הצעיר.

אם אתם מתכננים לקרוא את שני הספרים פרי עטה של פינבורו שתורגמו לעברית עד כה, ממליצה להתחיל בקריאת "13 דקות" ולהתקדם אל "מאחורי עיניה".


ומה שבטוח, היזהרו מ'חברים הכי טובים, לנצח'.

"לנצח. המילה הזאת רדפה אותה. חברות הכי טובות לנצח. אני אוהב אותך לנצח. לנצח נעשה קצת הפכפך."


בכל מקרה, זיכרו "שגם התוכניות הטובות ביותר עלולות להשתבש."