מדובר במן רומן טרום תקופת המיילים של ימינו, המעביר באמצעות מכתבים קרעים, קרעים של סיפור.
הכל נבנה ומתבהר לאט וזה יפה, איכותי ומיוחד מאוד.
"הכל שבור כל כך...: הכבישים, הבניינים, האנשים. בעיקר האנשים."
יש משהו ייחודי בתיאור תקופת מלחמת העולם השנייה באנגליה, כשהומור שחור ומתנשא בסגנון אנגלי ממלא את הדפים (וכמה שזה נעים...).
הסיפור איטי, אבל מדויק. והדמויות נבנות באופן מעניין עד מרגש.
מדובר בריבוי דמויות, אבל מעניינות, מלאות ומובהקות, שיחד בונות תמונה של כפר קטן (בעצם אי) ששרד את תקופת המלחמה, בקושי שמהול בהרבה חוכמה.
עם הספר
"אני אוהבת לבקר בחנויות ספרים ולפגוש את המוכרים - מוכרי ספרים הם זן מיוחד. שום אדם שפוי לא יהפוך למוכר ספרים למען המשכורת, ושום אדם שפוי לא ירצה להיות הבעלים של חנות כזו - שולי הרווח צרים מדי. לכן, זו חייבת להיות אהבת הקריאה והקוראים שמניעה אותם - יחד עם זכות הראשונים על הספרים החדשים."
זה סיפור על אוהבי ספרים, מפי אוהבי ספרים (והנה עוד סיבה בגללה התחברתי ליצירה).
"רבים כל כך מהאנשים שנכנסים לחנות ספרים אינם יודעים מה הם מחפשים - הם רוצים להסתכל סביב בתקווה שייתקלו בספר שימצא חן בעיניהם. ואז, כיוון שהם נבונים מספיק שלא לסמוך על השבחים שעל הכריכה, הם שואלים את המוכר...".
על גברים
"גברים בספרים מעניינים יותר מאשר בחיים האמתיים." טוב, אה...יש כאן (גם) סיפור אהבה, אבל הוא לא המרכז אלא המניע של הסיפור. חלקו מתוק, רובו מציאותי עד כאב ובין לבין הוא גם מהסוג המעלה חיוך לעתים. לא מדובר בספר רומנטי במהותו, אלא בכזה שמתאר רקע היסטורי וחיי כפר עשירים עד מצחיקים.
"אני מניחה שאפשר לומר שיש לי מחזר, אבל עדיין לא הספקתי להתרגל אליו. הוא מקסים ביותר ומרעיף עלי ארוחות משובחות, אבל לפעמים נראה שאני מעדיפה מחזרים בספרים ולא בחיים האמיתיים. כמה נורא, מפגר, פחדני ומעוות אם יתברר שזו האמת."
על הומור
"השאלות שלך בנודע לאדון עדינות מאוד, נפתלות מאוד, כמעט כמו לחטוף מכה בראש ממחבט..."."אני מנסה בכל כוחי להיזכר בעקרונות גידול הילדים של הורי, אבל בהיותי הילדה שאותה גידלו קשה לסמוך על כושר השיפוט שלי".
זה היה איכותי, זה היה קטן ובהחלט נהניתי כאן.
ואם תזכרו משפט אחד מהספר הקצר הזה (174 עמודים), דאגו שזה יהיה "הדיבוק הזה של כבוד עצמי עלול להרוס לאדם את החיים".
