נראה כי אליסון ריצ׳מן לקחה על עצמה להציף אותנו במקרים ודמויות מתקופת מלחמת העולם השניה.
מתוך כך, כשאר ספריה, גם זה עוסק באותה תקופה ממש. בהתאם משורבב הנאציזם בין השורות ובתוכן.
המוסיקה מתווה כאן דרך חיים, היא כפתור ההצתה והיא המדמה את פעילות הלב של הגיבורים ובעצם, גם את אלה של הסיפור.
היא, נגנית צ'לו בעלת כישרון מבריק ליצירת מוסיקה באשר היא, בת למשפחת מוזיקאים בורגנית.
הוא, צעיר מהפכן, בעליה של חנות ספרים קטנה שבנה והקים בעשר אצבעותיו.
יחד, הם דואגים לגורל איטליה שלהם ועושים ככל יכולתם על מנת לשמור ולהציל אותה מידי הגרמנים הנאצים, הקרבים אל גבולותיה.
"כולנו חיים בתוך כלובים... הדרך היחידה לשרוד היא למצוא דרך להשתחל בין הסורגים".
יש פה פשיזם איטלקי (טרום נאציזם), מחתרת, פחד, נערות בנות טובים שמסתבכות בעולם זר, מוסיקה (כבר הזכרתי) ואהבה בקצוות.
החמור שאני
אז כן, אני מבינה בקדנצות, פרטיטורות, אקורדים, שלושה ברצף באורך של חצי, שניים ברצף באורך מלא, שלשות, חמשות ואוקטבות, כמו שחמור מבין בסלט פירות (ככה סבתא שלי היתה אומרת).לכן כנראה, לא ברור לי למה הדיוט מתואר כאן כמי שללא השכלה מוזיקלית או אחרת, מצליח להבין מה שמדברים אליו בתחום זה (ואפילו להסביר).
קחו בחשבון שאני, הייתי חייבת להעיר ולכתוב את זה, כי זה הציק.
אתם, מוזמנים להתעלם מההערה, כי במקרה זה היא אומנם תמוהה, אבל לא מזיקה לרצף הקריאה או בכלל.
זהו רומן בגוון היסטורי שכמו רבים אחרים, מלא בתאורים מעניינים עד מעייפים מעט. היו בו קטעים שאהבתי מאוד וכאלה שחיכיתי שיעברו. אבל גם האחרונים לא גרמו לי לרפרף בגסות מעל שורות פחות מרטיטות לב.
גשש ובלש גם
חלק ניכר מהסיפור (ובלי ספוילרים מיותרים), קשור בצורך בהעברת צפנים בתקופת מלחמה. זאת באמצעות קטעי נגינה שמשולבים בהם תווים שאינם חלק מהיצירה המקורית ומייצגים את פרטי ההודעה עפ"י קוד הצופן, עד כאן נגיד וזה הגיוני. אלא שעל מנת להעביר את המידע, חייב הנגן לפגוש את קולט התוכן פנים אל פנים. כאן נשאלת השאלה, אם הם נפגשים בחדר ריק בדירה פרטית, מדוע לא פשוט להעביר את המסר מילולית? למה יש צורך לנגן אותו למוות?מודה שלא הבנתי.
מצד שני, אינני מגדולי האומה בכל מה שקשור בבילוש והגנה, אז נניח.
Soft Spot
"היא לא רצתה שיצטט מ'הנסיך הקטן'. הם צעירים מדי לאהבה שהיא מעבר לטווח ראייה או מגע".
ומשום שמדובר בספר ובדמות בלתי נשכחת, שמלווים גם אותי באהבה גדולה מגיל נעורים ועד היום, חייכתי לי בנגיעות.
על הספר "הנסיך הקטן" - "זה מין מדריך", היא אומרת ומרגישה גוש חונק את גרונה כאילו בלעה אבן, "להישרדות אחרי אובדן ושיברון לב".
חשוב להדגיש כי טביעת היד של אליסון ריצ'מן מורגשת כאן מאוד וכמי שקראה שלושה מספריה שתורגמו לעברית, אני חייבת לעצמי להיפרד ממנה ולו עד שהיא תמציא עצמה מחדש, או עד שאני, אצליח לגדל סבלנות אל סיפורים שדומים עד מאוד (בסגנונם), לכאלה שכבר קראתי.
ככלל, בואו נסכים ש"גן המכתבים" בנוי כמו הרי איטליה אותם הוא מיטיב לתאר. צעיר, רענן ומבטיח (למטה) בהתחלה, קרירי ויבש מעט ככול שמטפסים וחוזר אל עמק חמים, נעים (ורומנטי להפליא), לקראת סוף הטיול.
כי כמו בקונצרט טוב, היו עליות, היו גם ירידות חדות והיה גן של מכתבים.
"עופי, עופי כנף מחשבת, אלי ארץ הרים לא נושבת", מה שזה לא אומר, יצא משפט חביב, ממש כמו הספר הזה.
היה נחמד, אבל די.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה