בואו נתחיל בשאלה המתבקשת שמהותה 'למה אני עושה את זה לעצמי?'
כי הספר הזה הוא סוג של עינוי מתמשך, שחלקו אגב, מהזן הנעים שתפגשו.
הוא מעלה ומוריד, מעורר סקרנות וחלקו העמיד בסכנה קיומית את המניקור שעשיתי הבוקר (חלק אחר הביא לנימנום קל).
נהנתי ממנו לעתים, אבל היו גם מקרים בהם הייתי מוותרת על יחסינו בשמחה.
לא ניפגשנו כבר?
כן, לצערי, הדמויות ברובן הזכירו לי כאלה שפגשתי בעבר והתפקידים שמילאו התאימו לכמה מספרי המתח הפסיכולוגי ששרדתי בחיי.
כי גם כאן, יש גברים שמגיעים כמו רוח אביב חמימה וסוחפת וכשהם הולכים, את מרגישה כמו ניצולה יחידה מסופת הוריקן טרופית, שירדה זה עתה מהעץ עליו טיפסה, כדי לנסות ולהבין, לאן סחפו אותה הגלים.
וגם כאן נמצא נשים, שלמרות שהן חכמות וחזקות, בסתר ליבן (ואולי לא רק שם), יעדיפו גבר שתלטן ומתנשא שיגרום להן להרגיש נסיכה נהדרת, או חסרת זכות קיום (תלוי בתאריך ובמצב הרוח כמובן).
"אין מי שמכיר כמוני את בעלי לשעבר. הייתי צריכה לזכור שגם הוא מכיר אותי."
אחרי הכל, מדובר בסיפור מתח פסיכולוגי/קלאסי/רומנטי, שסממנים ממנו ניתן למצוא ב'מאחוריה עיניה' של שרה פינבורו, ב'מאחורי הדלת' של ב.א.פאריס ובאחרים שעל אותו מדף נושאי.
ויש לי מה להגיד
תתפלאו.
כי 'הבעל של שתינו', נכתב בידי שתי כותבות שיצרו יחד ספר לא אחיד, עם עליות ומורדות לא רק ברמת המתח, אלא גם ברמת העניין שהוא מספק בקריאתו.
היו קטעים בהם התקשיתי לנשום, לעומת כאלה בהם התקשיתי להחזיק את העפעפים במצבם המורם.
ריבוי 'אוי-אוי-אוי', גרם לי לעתים להתעייף מגיבורה אומללה-מרצונה-החופשי, ובהחלט הייתי מעדיפה לפגוש במקומה, מישהי שעומדת על שלה בגאון.
אבל, אולי אז לא היה לנו ספר מתח כהילכתו והרי בזה מדובר כאן, לפחות ברמת הניסיון.
הסוף של הסוף (ושלנו)
אם קיוויתי לסוף שישאיר אותי נטולת דופק או עם כזה מהיר במיוחד, לצערי, זה לא קרה.
כתחליף לא מוצלח, קבלתי סוף שנובע מרצון ספרותי להסביר עוד משהו על דמות פחות רלוונטית, כדי 'לסגור יפה' את הקצוות ואולי אפילו יפה מדי.
סוף פתוח יותר, או כזה ש'הופך את הבטן', היה משאיר אותי עם פרידה נעימה יותר מ'הבעל של שתינו' ועם בירכת 'והעיקר שהוא לא בעלי'.
מהומה רבה על לא.. מה?
אם מישהו יצעק עלי, ייקמט, יקרע, ישליך דפים ואז ידרוש ממני לאסוף אותם, בעודי על הברכיים, אני מבטיחה להשתולל. פחות מתקבל על הדעת שאתכופף נרעדת ובוכייה ואאסוף את הקרעים, כמעשה גיבורת 'הבעל של שתינו'.
כי לאורך חלקים ניכרים בספר הזה תהיתי מה היה קורה אם... אם היא היתה חכמה יותר, הגיונית הרבה יותר וחששנית פחות (גם כשלא היתה לה סיבה להיות).
מבחינתי, אומללות מאוסה ומיותרת, פחות עובדת ברמת האמינות.
תראו לי נסיונות אמתיים להחלץ מסיטואציות איימים ואני שלכם (וממש מתחשק לי להוסיף 'לעולמים').
בעלי כנף והאכלת יד
'אני לא תוכי', אני חוזרת ומצהירה לעתים, ובהתאם, אין צורך לבצע בי האכלת יד. אני קוראת, מבינה ואין צורך לעזור לי בפעולה האחרונה.
למרות זאת, נראה כי כותבות 'הבעל של שתינו', העדיפו לחזור ולתאר שוב ושוב את אותן סצינות, במטרה לוודא שכולנו באותו עמוד, מטאפורית וגם לא, כנראה.
אז דעו לכם, שחזרות בסגנון "היא לא מודעת לנזק שעשיתי, לחורבן שיתחולל בגללי", "אין לה מושג מה עשיתי לה", מאוסות בעיני, מעייפות ובעיקר מיותרות.
נפלנו בעריכה/בתרגום
או שהגהה היא לחלשים
כן, זכינו כאן למגוון פנינים פחות איכותיות ברמת התרגום, עריכת התרגום וכמובן ההגהה, שהיתה אמורה לשלוף את אותן נפילות הזויות, מתוך הטקסט המדובר.
"מחשבות אובססיביות עוקבות אחרינו..." כן, זה בהחלט נשמע אובססיבי, אם כי לא מדויק ברמת יכולות המעקב של מחשבות.
"פיתחתי את אמצעי ההגנה הזה אצלי, וכשאני חשה שחשמל סטטי מטפס עלי, ראשי מתרומם מעצמו ומחפש זוג עיניים." עם כל הצער והשפה הלא איכותית, אני לא חושבת שככה עובד חשמל ואפילו זה הסטטי.
"עוד אף פעם לא ראיתי אותו בוכה" והמקסים מכולם "עכשיו אין לו שום סיבה לרסן את הדחף לפרק אותי", שנשמעים מלחיצים ברמת התוכן והעברית גם.
וכמו תמיד היו עוד, כולל מגוון טעויות כתיב, שהגהה איכותית היתה פותרת בקלות (כבר כתבתי).
ובנימה אישית
"ריצ'רד טיפל יפה בחפציו ובה."
זו לא הפעם הראשונה בה סופר/ת משדך/ת גבר רב נימוסים ושתלטן, עם אישה נהדרת, שמאבדת עצמה תחת שליטתו. כזו שמחוייבת עפ"י חוקי הבית לבשל את ארוחת הערב, ללבוש שימלה תוך כדי ולכבס כל מה שניקרה בדרכה והצורך לברוא את עצמה מבריקה ונוצצת כמו מתנה, מעביר אותה על דעתה וישירות אל חייק הבקבוק (וגרוע מכך).
אז רק ליתר בטחון, בפעם הבאה, אם תרצו לשאול אותי מה עם הכביסה, הכיור עמוס הכלים והרצפה שתשמח לשיפור תנאים, תדעו שאני נמנעת מעבודות הבית ופשוט נשמרת על נפשי.
"אינני מתייראת מסופות, שכן למדתי להוביל את ספינתי על פני המים."
אני קראתי אותו, אתם לא ממש חייבים.
כן, באמת תעשו לי טובה.
