"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

17 מרץ, 2019

תעשו לי טובה / גייל פארנט

כן, באמת תעשו לי טובה.
או אולי תעשי לי טובה ותחסכי ממני ספר שהוא גיבוב מעייף של מה שקראתי קודם מבית אותו יוצר.

כי הדמות האידישאית סטייל, שמקטרת כאן על העולם, חמושה בחוסר הבנה בסיסי, על מגבלות המין הגברי ועמוסה בחוסר יכולתו של המין הנשי, פשוט לשתוק. מעבר לכל אלה, היא מעייפת, כל כך מעייפת.



אוי, די, תמשיכו

מכירים את זה שסטנדאפיסט עומד מולכם ופותח ב"מכירים את זה ש..."? ואם הוא לא היה חוזר על עצמו תוך שימוש באותו טריק בפעם המיליון, עוד היתם עלולים לצאת משועשעים מהארוע? כך גם כאן.
ציניות היא כוח, היא הכל והיא לפעמים אהבת נפשי.
אבל אפילו ציניות זכאית למינונים מדוייקים במיוחד, על מנת להחשב נעימה ומבדחת.
כשכל משפט שני נע בין ציניות לצורך פשוט עד דבילי, להצחיק על חשבון מישהו (ולרוב על חשבון הדמות הראשית), אפילו אני מתחילה להתנמנם.


מתברר שממש כמו ב"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" (ספר לח מתרבות יהודית יללנית), גם כאן, כשהגיבורה היא ברברה שלא מדגישה את יהדותה ברבים, הנטייה הדביקה נשמרת ושורדת בשמחה מיותרת (ללא הבדל דת, גזע ועם חיבור ישיר למין).


זה צער בעלי חיים, אפשר די?

היא מייללת, מבכה את גורלה נטול הילדים, מחפשת ניו יורקר ממוצע שיעזור לה לטפל בבעיותיה ומתמודדת עם דעותיה הארכאיות של אמה (ממש כמו כל אחת אחרת).
ואם היא מנסה לשכנע אותי שהיא מתירנית מסביבתה, כי הגדילה לקנות חזייה חושפת פטמות ותחתונים פתוחי מפשעה, הרי שהפוסל במומו פוסל (ואצלי בעיקר נוזל, האיי קיו ואיתו מקורות החשיבה העצמאית).

אפשר היה גם ליחס את ה

איך לא ראיתי את זה?

כל כך דומים שני הספרים מאותו בית יוצר, שככל הנראה הגדיל מישהו להזהיר, בדמות כריכה דומה עד דומה מאוד.
אולי כמו קוד סודי שלא פתרתי, הייתי אמורה לשים לב ולהיזהר, כי האפשרות שמישהו חשב שזה יפה ונחמד לייצר כריכות דומות עד גועל, תוך רצון עקר ליצר סידרת זוועתונים, פשוט קשה מנשוא.

I Did It... Not

מיותר לציין כי העובדה שאני עדיין כותבת ועדיין בקיאה מספיק בנפלאות השפה העברית, מאותתות שלא הצלחתי לסיים את "תעשו לי טובה" של גייל פארנט.
הייתי עסוקה ב"לעשות טובה לעצמי" ולשמור על מקורותיי המוחיים, שלמים וכשירים למען הספרים הבאים.

קורה...

12 מרץ, 2019

הבעל של שתינו / גריר הנדריקס ושרה פקנאן

בואו נתחיל בשאלה המתבקשת שמהותה 'למה אני עושה את זה לעצמי?'
כי הספר הזה הוא סוג של עינוי מתמשך, שחלקו אגב, מהזן הנעים שתפגשו.

הוא מעלה ומוריד, מעורר סקרנות וחלקו העמיד בסכנה קיומית את המניקור שעשיתי הבוקר (חלק אחר הביא לנימנום קל).
נהנתי ממנו לעתים, אבל היו גם מקרים בהם הייתי מוותרת על יחסינו בשמחה.


לא ניפגשנו כבר?

כן, לצערי, הדמויות ברובן הזכירו לי כאלה שפגשתי בעבר והתפקידים שמילאו התאימו לכמה מספרי המתח הפסיכולוגי ששרדתי בחיי.

כי גם כאן, יש גברים שמגיעים כמו רוח אביב חמימה וסוחפת וכשהם הולכים, את מרגישה כמו ניצולה יחידה מסופת הוריקן טרופית, שירדה זה עתה מהעץ עליו טיפסה, כדי לנסות ולהבין, לאן סחפו אותה הגלים.

וגם כאן נמצא נשים, שלמרות שהן חכמות וחזקות, בסתר ליבן (ואולי לא רק שם), יעדיפו גבר שתלטן ומתנשא שיגרום להן להרגיש נסיכה נהדרת, או חסרת זכות קיום (תלוי בתאריך ובמצב הרוח כמובן).


"אין מי שמכיר כמוני את בעלי לשעבר. הייתי צריכה לזכור שגם הוא מכיר אותי."

אחרי הכל, מדובר בסיפור מתח פסיכולוגי/קלאסי/רומנטי, שסממנים ממנו ניתן למצוא ב'מאחוריה עיניה' של שרה פינבורו, ב'מאחורי הדלת' של ב.א.פאריס ובאחרים שעל אותו מדף נושאי.


ויש לי מה להגיד

תתפלאו.
כי 'הבעל של שתינו', נכתב בידי שתי כותבות שיצרו יחד ספר לא אחיד, עם עליות ומורדות לא רק ברמת המתח, אלא גם ברמת העניין שהוא מספק בקריאתו.
היו קטעים בהם התקשיתי לנשום, לעומת כאלה בהם התקשיתי להחזיק את העפעפים במצבם המורם.

ריבוי 'אוי-אוי-אוי', גרם לי לעתים להתעייף מגיבורה אומללה-מרצונה-החופשי, ובהחלט הייתי מעדיפה לפגוש במקומה, מישהי שעומדת על שלה בגאון.
אבל, אולי אז לא היה לנו ספר מתח כהילכתו והרי בזה מדובר כאן, לפחות ברמת הניסיון.



הסוף של הסוף (ושלנו)

אם קיוויתי לסוף שישאיר אותי נטולת דופק או עם כזה מהיר במיוחד, לצערי, זה לא קרה.
כתחליף לא מוצלח, קבלתי סוף שנובע מרצון ספרותי להסביר עוד משהו על דמות פחות רלוונטית, כדי 'לסגור יפה' את הקצוות ואולי אפילו יפה מדי.

סוף פתוח יותר, או כזה ש'הופך את הבטן', היה משאיר אותי עם פרידה נעימה יותר מ'הבעל של שתינו' ועם בירכת 'והעיקר שהוא לא בעלי'.


מהומה רבה על לא.. מה?

אם מישהו יצעק עלי, ייקמט, יקרע, ישליך דפים ואז ידרוש ממני לאסוף אותם, בעודי על הברכיים, אני מבטיחה להשתולל. פחות מתקבל על הדעת שאתכופף נרעדת ובוכייה ואאסוף את הקרעים, כמעשה גיבורת 'הבעל של שתינו'.
כי לאורך חלקים ניכרים בספר הזה תהיתי מה היה קורה אם... אם היא היתה חכמה יותר, הגיונית הרבה יותר וחששנית פחות (גם כשלא היתה לה סיבה להיות). 

מבחינתי, אומללות מאוסה ומיותרת, פחות עובדת ברמת האמינות.
תראו לי נסיונות אמתיים להחלץ מסיטואציות איימים ואני שלכם (וממש מתחשק לי להוסיף 'לעולמים').



בעלי כנף והאכלת יד

'אני לא תוכי', אני חוזרת ומצהירה לעתים, ובהתאם, אין צורך לבצע בי האכלת יד. אני קוראת, מבינה ואין צורך לעזור לי בפעולה האחרונה.

למרות זאת, נראה כי כותבות 'הבעל של שתינו', העדיפו לחזור ולתאר שוב ושוב את אותן סצינות, במטרה לוודא שכולנו באותו עמוד, מטאפורית וגם לא, כנראה.
אז דעו לכם, שחזרות בסגנון "היא לא מודעת לנזק שעשיתי, לחורבן שיתחולל בגללי", "אין לה מושג מה עשיתי לה", מאוסות בעיני, מעייפות ובעיקר מיותרות.



נפלנו בעריכה/בתרגום
או שהגהה היא לחלשים

כן, זכינו כאן למגוון פנינים פחות איכותיות ברמת התרגום, עריכת התרגום וכמובן ההגהה, שהיתה אמורה לשלוף את אותן נפילות הזויות, מתוך הטקסט המדובר.

"מחשבות אובססיביות עוקבות אחרינו..." כן, זה בהחלט נשמע אובססיבי, אם כי לא מדויק ברמת יכולות המעקב של מחשבות.

"פיתחתי את אמצעי ההגנה הזה אצלי, וכשאני חשה שחשמל סטטי מטפס עלי, ראשי מתרומם מעצמו ומחפש זוג עיניים." עם כל הצער והשפה הלא איכותית, אני לא חושבת שככה עובד חשמל ואפילו זה הסטטי.

"עוד אף פעם לא ראיתי אותו בוכה" והמקסים מכולם "עכשיו אין לו שום סיבה לרסן את הדחף לפרק אותי", שנשמעים מלחיצים ברמת התוכן והעברית גם.
וכמו תמיד היו עוד, כולל מגוון טעויות כתיב, שהגהה איכותית היתה פותרת בקלות (כבר כתבתי).



ובנימה אישית

"ריצ'רד טיפל יפה בחפציו ובה."

זו לא הפעם הראשונה בה סופר/ת משדך/ת גבר רב נימוסים ושתלטן, עם אישה נהדרת, שמאבדת עצמה תחת שליטתו. כזו שמחוייבת עפ"י חוקי הבית לבשל את ארוחת הערב, ללבוש שימלה תוך כדי ולכבס כל מה שניקרה בדרכה והצורך לברוא את עצמה מבריקה ונוצצת כמו מתנה, מעביר אותה על דעתה וישירות אל חייק הבקבוק (וגרוע מכך).

אז רק ליתר בטחון, בפעם הבאה, אם תרצו לשאול אותי מה עם הכביסה, הכיור עמוס הכלים והרצפה שתשמח לשיפור תנאים, תדעו שאני נמנעת מעבודות הבית ופשוט נשמרת על נפשי.

"אינני מתייראת מסופות, שכן למדתי להוביל את ספינתי על פני המים."

אני קראתי אותו, אתם לא ממש חייבים.

רוצים עוד?