בארבע ידיים / ענבל אלמוזנינו

כמו שעשתה סבתי לשעועית הירוקה, אם נוותר על הסוף וגם על ההתחלה, האמצע סביר ושמיש לרוב, אבל אין פה מציאה גדולה.
זאת כמובן (ובלי קשר לשעועית), אם הצלחתם להתמודד עם השפה הלא יציבה, לא אמינה ובעיקר 'לא עברית'.

סקירה זו, עמוסה ציטוטים ומשפטים קטועים.
מתוך כך, מדובר בסקירה פחות נוחה ונעימה לקריאה. ואולי היא פשוט משקפת נכונה את חוויית הקריאה שלי בספר המדובר.

התוכן

סיפורה של עיתונאית החוקרת פשע מסועף, יד ביד עם נציגי מחלקת ׳חקירות מיוחדות׳ במשטרת התפוח הגדול. ברקע, סיפור אהבה ישן/חדש ורומנים מתחלפים, שהופכים יחד מסיפור המסגרת לסיפור המרכזי. הרעיון העומד בבסיסו של הספר חביב ובעל פוטנציאל עשיר, שלצערי לא העמיק ולא מומש במלואו.

שני קילומטרים או יותר של בבל"ת לא אחראי

(אפשר גם לפי משקל)

המוני ביטויים כפולים מצטופפים כאן, מוכי ירח וחסרי בסיס קיומי שערבלו את קיומי שלי באין רואה (גם אני יכולה לבבל"ת בחופשיות יצירתית).

אז מה היה לנו?

"הזדקפתי ונצמדתי למסעד המיטה".. מקובל כי למיטה יש גב. מסעד הוא גוף צידי, המיועד להנחת יד והוא לרוב חלק מכסא, ספה וכורסה. מקווה שהדמות המדוברת לא ישנה על הכורסה.

"האדרנלין הזרים את עצמו לתוכי..". אדרנלין הוא הורמון, כך ש'הוא' פחות מתאים להגדרת ישות עצמאית. והאדרנלין שלי, זורם קבוע בתוכי.

"הלחש שנאמר בתוכי היה לי כמנטרה אבודה". עפ"י מה שניסו להגיד בגיבוב המילים הסתמי, אני יכולה להגיב רק ב... כן, אולי גם שלי.

"קול מתלחש", "הורג אותי בהלימת ראש", "מחנק שהתלפף סביב צווארי גרם לי להשתנק". 

עד כאן מדובר במדגם מהפרולוג בלבד. 

אני כבר מייחלת שיהרגו גם אותי ב'הלימת ראש', רצוי עכשיו. 
ואולי הספר הזה 'יעשה את העבודה', נראה...

עוד קצת?

"השיא שלי דהר", השיא שלי פחות.

"..אפקט ההפתעה שתפס את שנינו לא מוכנים", וואלה? (מופתעת).

"בנימה טקטית", הטקטיקה שלי היא לא להגיב על זה בכלל.

"רעם שהתגלגל מרחוק התריע שמזג האוויר עשוי להחמיר", אה, לא כך זה עובד, עפ"י החזאים.

"זה היה סדר העדיפויות שלי, קבעתי לי אותו מתוך מודעות",  

המשפט הזה לעומת זאת, מרגיש כאילו נכתב מתוך חוסר...

"ילדה שעולמה המוכר התפרק, התעוות והתפורר, ללא חסד", שימוש בפחות תיאורים כפולים, אולי היה גורם לי להאמין בטקסט ובכותבים.

"הדממה אותה הפרתי בעקביי נשמעה כנקישות סטקטו בדרכי למעלית", הדממה שלי, הרבה יותר שקטה.

"העפעפיים הנפוחים העידו על הבכי והדמעות". כן, איכשהו, הגיוני שיש פה סוג מסוים של נפיחות. אם לא באזור העיניים, לפחות באגף הטקסט המיותר.

"ראיתי וגם נוכחתי", מעדיפה לשתוק.

"אפעל בחוכמה גם אם זה נוגד את העיקרון העיתונאי שהאמנתי בו".
אני לא עיתונאית, אבל, זה מעליב (ולא תשמעו ממני עוד הערה על ריבוי הזמנים כאן).

"שתי הנערות שנותרו אי שם קדוחות מאימה", קדוחות?. עם האימה אני מזדהה, כשהשפה היא "לא שפה".

"שרוי באפס יכולת התנגדות", שם עוד לא הייתי שרויה.

"הוא דחק את העולם לגרגרי נשימה", אהה.. זה טוב או רע? (כי מרגע שיש לי גרגרים בנשימה, מבחינתי, זה כבר פחות משנה).

ושוב, מדובר במדגם, היו עוד רבים וחמורים.

שמישהו יקרא למומחי הרפואה הפנימית

"אינסטינקט פנימי", "תחושותיי הפנימיות" ו"תחושה אינטואיטיבית". רגע, יכול להיות שעד היום היו לי אינסטינקט ותחושה ממקור אחר?.

"אני אדם עם קול פנימי מובהק", לי יש קול פנימי עמום..

"ראשי נספג אל חזהו"... מתחילה לראות הגיון בתופעה (יש סיכוי שגם המוח...?).

"תדחפי לאן שהוא בירכתי המוח את מה שאת מרגישה ואת חוסר הבטחון שאת חשה". מחכה להסבר מפי מומחים, בנוגע להבדלים.

"הזמנתי דאבל אספרסו... התיישבתי על חומת אבן... מערבבת באצבעי את הסוכר כדי שיימס, מין הרגל מגונה". טוב, פה נזדקק למומחה לכוויות? פלסטיקאי אולי?. מי מערבב משקה חם בעזרת האצבעות?.

"התנועה הפיזית", כי לרוב התנועה שלי היא מה?.

"מפשעותיי",ברבות? הרופאים יודעים? כי לי יש רק אחת (אוף).

ושוב מקרה מצער ממחלקת שיקום ׳פה ולסת׳

(ושאר תאורי גוף מעייפים) 

בכמה ספרים עוד נחווה את התופעה המבישה?.

"פיו התרסק על שלי ולשונו פלשה והסתחררה בתוכו״. היתה התרסקות, חווינו פלישה וסחרחורת זה סתם לא נעים. מחלקת אסונות? תוכלו להגיש עזרה?.

תודה על מידע שלא תורם לעלילה

(או, 'למה צריך לחזור על זה'?)

הרבה תיאורים מיותרים, סתמיים, כאלה שלא תורמים לעלילה ו/או לאווירה מצויים כאן. תיאור מגרות, ארון ופרטי לבוש שונים, על גבול המרדימים (כך כותבים ספר בן כ-400 עמודים).

וכשחוזרים באוזני דמות על משהו שכבר תואר, שהתרחש בין דפי הספר כבר, מן הראוי לעשות זאת במשפט אחד שמזכיר (מקסימום שניים אם חייבים). לא בתיאורים מרחיקי לכת על חצי עמוד. כי כבר הייתי שם ובפעם השנייה זה אפילו עוד יותר משמים. מדובר תופעה שחזרה על עצמה וחבל.

באופן אבסורדי, חציו השני של "בארבע ידיים", היה קל יותר לקריאה. אולי למדתי להתעלות מעל קטעי הבבל"ת שהרגישו בחצי הראשון, כמו טיול לא מוצלח בשטח הררי ואולי פשוט התמקצעתי בזחילות שטח ופזצט"א גם, כי השטח לא באמת השתנה.

אבוי על האמינות 

**יתכן ספוילר קל**

בוא נשכב פעמיים, אח"כ אתוודה על אהבתי המתפרצת. אתה לא תגיב.
מאוחר יותר נריב, אפילו נשנא, עד שתחליף את שמי ל Te Amo. 
מה? לא כך זה עובד?. כי לפי מה שמופיע כאן, אין צורך בגישושים, בגלי אהבה ראשונים, התחלה רכה ונעימה. צעק לי Te Amo, אחרי שזלזלת בקיומי והדפת אותי מחייך בגסות ואני שלך. אמינות, זה לא כאן.

היא מגיעה לניו יורק כעיתונאית חוקרת, בעקבות פשע מסתורי. מתקבלת בחסות דודתה אל קודש הקודשים של 'מחלקת חקירות מיוחדות' במשטרת התפוח הגדול. למה? ככה, מן צרוף מקרים. 

כניסתה ל'מחלקת חקירות מיוחדות' במטה המשטרה, מתאפשרת לראשונה, כשדודתה מבטיחה "כשתיכנסי אמרי לסמל בכניסה את השם שלי והוא ייתן לך לעבור" (חושבים שגם לי זה יעבוד?).

כעיתונאית, היא נחשפת למידע מוחשי וקריטי על חקירה פתוחה ומזעזעת במיוחד ונמנעת מלהעבירו לגורמי המשטרה. מרגע זה היא עסוקה בקונפליקט מעיק ומיותר שאפשר היה לפתור בקלות בדרך אחרת. 
בואו נסכים שזלזול באינטליגנציה שלי, לא אמור להיות הפתרון המועדף.

אוי, בן יהודה וביאליק מתפלשים בביבים יחדיו

אימרו 'אהלן', קיראו 'הידד!', השפה המבולבלת כבר כאן

שימוש במילים גבוהות ואפילו מדי, בשילוב תיאורים שטוחים.

״כובש בקנה מידה שערורייתי״, זה המקבילה של ׳יפה ברמות של כלה׳? כי זה פיכך שפתי באותה מידה.

"התכוונתי לשקף את שביעות רצונם...ולהוציא אתכם טוב..". בן יהודה המסכן, מרחמת עליו כאן.

"עזבתי את ... שהיה אוהב נדיר", שוב פיכך של שפה.

היו עוד ביטויים מוכרים, שמתאימים לשפת רחוב סוג ג', כמו "לסחוב את השעות", "אקנה לנו טייק אוויי", "נזרקתי על המיטה", "מחוברת לאוזניות" ו"ניסתה לרדת מתחת לרדאר".

ומצד שני, מי מדבר ככה?

״ אני לא מתכוונת להכביר במילים.. כבר ברור לי כי תתעמר בי..״. את כל המילים המתוארות אני מכירה, תתפלאו. אבל אף! אחד! לא! משתמש! בהן! בחיי היום יום, בשיחה פנים אל פנים.

"אני מצטערת... אני דחוקה", שולחת תנחומיי.

"הוא שאג, "לא סיכמנו טרם הלכת, שהביקור שלך..." גם עליכם שואגים טרם הלכתם? (עלי אני לא מרשה).

שפה גבוהה שכזו בציטוט, היא מיותרת ומתיימרת שלא לצורך. אלא אם ברצונכם כמובן, לחפש שכיות חמדה ולבקש במטותא תדיר. אם כן, אני מסכימה ואתכם הסליחה על ההערה.

אל תבלבלו אותי עם ׳בכאילו מילים׳

(לא מתבלבלת)

"הבטחתי בידו שקיבלתי אישור", מבטיחה בידכם שבעברית אין ביטוי כזה.

"לשלות", "שלה", זו לא 'בכאילו מילה', אבל השימוש בה כאן לא נכון. לא שולים מהארון, או מהתיק לצורך העניין. שלייה מתארת הוצאה ממים. בהנחה שאין להם מים במקומות לא הגיוניים, "שליתי מהמזוודה", או "משך את מכנסיו ושלה מתוכם את הטלפון". על זה נאמר עריכה עריכה ועריכה גם.

"גמרתי בעזות", מפרגנת. נשאר רק לבדוק איך להגיד את זה בשפת הקודש, כי עברית זה לא.

"התגנבה שמועה לאזניי שאת בטוב", בטוב? גם אני רוצה להיות (איך עושים את זה ואיפה?).

"צמרמורת העור העידה..", בניגוד לצמרמורת אחרת?.

״בעיניים מצונפות״, "בהרף הרגע", "פעימת המציאות", "לחיו הזחוחה", "הצמית אותי למבטו" ועוד רבים (פחות בהגדרת טובים), כיכבו כאן.

לא, בואו לא נתבלבל ושלא יגיד לנו, מי שיגיד, שמדובר במטפורה.  כי מטפורות אני מכירה ואפילו אוהבת, אלא שהן לא יכולות להיות מקום מסתורה של עברית קלוקלת (או מקולקלת).

מודעות עצמית זה לא פשוט

"קראתי כל שורה שלוש פעמים", לראשונה בספר זה, אני מזדהה עם הגיבורה, גם לי זה קרה. 
פשוט כי לקח לי זמן לתייג מה שייך לעברית ומה בקושי 'עומד ליד'.

"מה גם שברור לי שלא תהיי אובייקטיבית ואני רק אשלה את עצמי שאני טובה".. אומרת גיבורת המשנה שכותבת ספר וחוששת מביקורת מפי הגיבורה. ולא תשמעו ממני עוד מילה.

"אני מטומטמת, גערתי בעצמי, איך שאת לא שמה לב למארג של הפרטים", אההה... וגם הניסוח בעייתי.

"העברתי בכוונה את דבריי למשלב לשוני גבוה יותר. זה אמור היה לבלבל אותו...". אופס. הבלבול לא הצליח, אבל האיכס גואה תוך כדי קריאה. כן משלב לשוני גבוה ופתאומי, פחות מומלץ כששואפים לכתיבה מקצועית. בספר הזה, זה קורה לא מעט (להמציא מילים אגב, לא מומלץ באותה המידה).

ואוו! ו**סכנת ספוילר קל** 
בין היתר, מתואר כאן כתב יד, הנכתב בידי פסיכופתית מובהקת ואמור להתפרסם כספר בשם "בארבע ידיים". בחיי שמעדיפה לא להגיד על זה כלום. אבל 'YOUR HONOR I REST MY CASE' ממש מתבקש כאן ובינינו, מדובר בבחירת שם פחות טובה).

איך זה קרה לנו?

(ותודה למילוני שהביאני עד הלום)

נדמה כי כלי העזר השימושי ביותר בכתיבת ספר זה, היה המילון. עם העדפה למילון ובו ביטויים חליפיים. מן Thesaurus בעברית המקבץ ביטויים שונים שיכולים לתאר את אותה סיטואציה במילים שונות, בגבהים וסגנונות מתחלפים ובעיקר כאלה המסוגלים בקלות למלא דפים.

לא תאמינו, זה קרה!

משפט אחד שאהבתי ... גם זה קורה לפעמים וזה טוב.

"גם היצרן הראשי למעלה יודע שהוא תיבל אותך בעודף אופטימיות". הלוואי ואפשר היה לכתוב את זה עלי ביחס לספר הזה.

בספר זה, יש גם משפטים שנראה כי מי שנגע בהם, מבין את יופיה של השפה. אבל הם מעטים יחסית לבליל ה"לא עברית" המתקיים כאן. 

מעבר לכך, היו מקרים בהם הופיעו משפטים יפים, שנעשה בהם שימוש לא מתאים, שלא עפ"י פרושם בעברית.

חבל, עריכה טובה היתה משפרת מאוד את הקריאה.


ראו הוזהרתם, בהצלחה.

צעד גדול קטן / ג'ודי פיקו

הבטיחו טוב והיה ממממ... טוב, רע והרבה באמצע.


בלי חלקו האמצעי, עם תרגום איכותי וכזה הנצמד יותר לעברית, יכול היה להיות לנו כאן ספר נחמד ונעים.



לפני הכל, סיפור לצורך הבהרה.
פעם, בחיים אחרים, תקופת לימודים, השתתפתי בקורסים בנוירולוגיה ושאר איברים.
אני זוכרת מרצה אחת, נוירולוגית (מבית חולים "הדסה" כלשהו) שהקדימה ואמרה ש"מי שמתכננת להיכנס להריון בשנים הקרובות, כדאי ותשקול שוב, את השתתפותה בקורס".
השתתפתי, הקורס היה מדהים ונורא. אפילו האזהרה שלה נשארה איתי וכאן אני מעבירה אותה הלאה, בשינויים קלים.

אז, רגישות הבטן, הריוניות הביצית וכו', זהו ספר לא קל לעיתים, שהתיאורים בו בכל מה שקשור לילודים, עלולים להיות קשים לבליעה, ראו הוזהרתן.

הסיפור 

מעניין, גם אם לא מחדש דבר.
זרקור דו ואולי תלת כיווני, על יחסי ׳כהי עור ו׳טהורי גזע׳, בארצות הברית של ימינו (ממש, ממש ימינו. ממשל אובמה ו׳אובמהקר׳ מככבים). 
כולם צודקים, לכולם גם יש סיבות לכעוס על העולם. אבל הם חייבים למצוא את הדרך אל מחוץ לקונפליקט. איכשהו זה חייב להסתיים.
בסיפור יש גם אלמנטים של מתח. אז על מנת שלא לקלקל, אפסיק כאן עם התיאורים.

שנאה היא כמעט ישות עצמאית

מדהים לגלות דמויות קשות, מכאיבות וכואבות, מוגשות בצורה שמאפשרת להתקרב אליהן. אל הברברי, השונא, האלים אפילו, כי פתאום יש לו סיבה לשנוא. מנקודת מבטו הוא לא אשם... ויש לו פנים. 
כמו להבין רוצח, הבנתי את השונאים ואת נקודת מבטם. 
בשאלת ההזדהות, לא הייתי מרחיקה לכת עם האפשרות.

"יש היררכיה בשנאה והיא שונה אצל כל אחד".

"כעס, מתברר, הוא מקור אנרגיה מתחדש". זה בהחלט משפט שאני מבינה.

דמויות עגולות, אבל..

כן, הדמויות מתוארות מלאות ועגולות. כמעט קראתי אותן לעצמי בשילוב המבטא הנכון. הן באמת הרגישו לי טבעיות, מלבד... גבר מרכזי אחד, שמורגש כי נכתב בידי אישה. 

כשמתארים דמות גבר מלא שנאה, רוצח אלים וגס רוח לעיתים,

(redneck אמריקאי קלאסי, חובב קו קלוקס קלאן), שבין לבין מוכיח ניצני רגישות מפוארים, זה עובר אלי פחות אמין.

"הוא מושלם, אני לוחש לה באוזן. את מושלמת".

"ואז האמא של התינוקת שמה אותה בידיים שלי...אני מניח אותה על הכתף ונותן לה להתעקל כמו פסיק. עכשיו במקום לבכות היא משהקת.."

"זה מטורף להסתכל עליו...ולדעת שיצרנו משהו אמיתי ומוצק מחומר כל כך מטושטש ולא מוחשי כמו אהבה".

"וכשאני מסתכל למטה, המצח של התינוק שלנו עולה כמו ירח בעמק שבין הרגליים שלה".

נו באמת, כמעט חששתי שיפצח ביודל על פסגות הרים מושלגים.

מישהו עשה עבודת הכנה

ואפילו טובה יש לציין.

נושאים הקשורים במיילדות מטופלים במקצועיות, תוך מתן הסברים לקוראים באופן שלא מרגיש כאילו עצרנו הכל על מנת להסביר.
תודה, אני מעריכה את זה מאוד.

גם בנושאים משפטיים, נהלים וכו׳ מטפלים באופן דומה.
פה, הייתי בצד שנזקק למעט הסברים על מבנה מערכת המשפט האמריקאית והיה נעים.

אוי כבד , שמישהו יעזור לי להרים

(או, המבנה)

אבהיר כי במקרים בהם הסיפור מסופר ממספר נקודות מבט, רצוי וראוי לחדש ולהוסיף פרטים כשמציגים את אותה סיטואציה מעיני גיבורים שונים. אחרת, אני קוראת את אותה סיטואציה שוב ואפילו שוב לפעמים.. כשכל מה שמשתנה זו דמות המספר והמיקום הגאוגרפי (גם זה לא תמיד). מה גם שכל ניתוח סיטואציה הוא אינדבידואלי, כך שמלבד השעמום שתוקף אותי כשהדיווח יחסית אחיד, הוא נופל יופי לתוך גזרת ה'לא אמין', כמו גם לגזרת ה'אפשר את זה בבקשה בפחות עמודים?'.

אי שם סביב מחצית הספר, הסיפור משנה פנים. הופך מפרוזה קלילה לדרמה משפטית (במקרה זה, פחות איכותית). עיסוק יתר בפרטים טכניים משפטיים, כמו מספר רב (מדי, לטעמי), של עמודי טקסט העוסקים בבחירת חבר מושבעים, העכיר את חוויית הקריאה, אבל חיזק אצלי את אומנות הרפרוף.

מטאפורה עושה לי נעים בפנים

כמה שאני אוהבת כאלה, מהסוג שמייד מדמיין לי הכל בצבעים חיים.

״נגררתי אחריה כמו בלון שקשור לכף יד״. אפשר לצייר את הסיטואציה.

״... נמנית עם אלה שבשבילם החיים הם הרווח בין משברים״. מכירה כאלה, מניחה שגם אתם.

״... היא דורבן עם בעיית שליטה בכעסים״. מעדיפה שלא להגיב על זה.

״... מתחילה לגולל את סיפורה. ... חוטים מתלפפים סביבנו כמו משי מפקעת״. תודו שזה מדהים.

"מניחה לממתק.. לדמם על לשוני", יותר ציורי מזה?.

"אומרת המעסה בקול רך כשל גונג טיבטי". פשוט... נעים.

"הדופק פועם לי באזניים, מטרונום של כשלון".
ויש עוד הרבה כאלה.

עברית יפה ואפילו מדי ותרגום אה...

לא נזקקתי למאמץ בנסיון להבין במה עוסק הסיפור והעברית ברובה נעימה לקריאה. אבל (ויש אבל), היו כמה משפטים לאורך הספר שהרגישו כאילו המתרגמת קמה לרגע ממקומה ושורה לא איכותית בדיוק ברחה והחליקה פנימה, ככה בלי שמישהו ישים לב.

״כשהייתי חצי ישן״, ערוב זמנים, עושה לי לא נעים.

״הקיסרי-חרום״, המידע עבר וגם ה׳לא עברית׳ הגיעה עד אלי.

״כאחיות, אנחנו לומדות איך לגרום למטופלת להרגיש בנוח ברגעים שעלולים להיות משפילים-איך לכסות את הרגליים הפזורות בשעת צירים או לשרבט פרצוף על עכוז חשוף..״. אף אחד, עד היום, לא ניסה להרגיע אותי תוך שרבוט... מזל!. 
אגב, מניחה שייתכן ומדובר בשרבוב, אלא שברמת ההגיון, גם הוא לא ממש מתאים כאן.

״אני עוטה מסכה של בטחון עצמי כוזב ונכנסת..״. בשביל בטחון עצמי כוזב, עזבי את המסכה, השתמשי בשלך.

"גבר שמן עם גבות כמו גלמים על המצח". חשוב להבהיר כי באנגלית caterpillar eyebrows, הוא ביטוי מוכר ומקובל. בעברית לעומת זאת, מדובר בביטוי שקצת נופל מחוץ למילון.. וחבל.

"יוצאת מהמטבח עם גוש בצק אמבי". הכוונה לאמורפי? כי יש הבדל.

המילה "ניגר" חוזרת ללא הפסקה, כאילו מישהו (די ברור מי), התקשה להתמודד עם תרגומה. כמו החליט להשאיר אותה "ככה", בינתיים, עד שימצא פתרון אחר. בפועל, "ככה" היא נשארה לאורך הספר ו"ככה-ככה" זה גם מרגיש, חבל.
אגב, גם המילה "כושונים", שמופיעה בספר, היא סוג של "אהה" .. אם אתם שואלים אותי.

בואו נקרא לזה משלב מעורבב

שילוב של מילים גבוהות סטייל ביאליק הצעיר ומילות רחוב אופייניות לחלקים הנמוכים של אזור עירוני.

"מדנדן", "למגינת לבה", "הרואה נכוחה", "מסמאות ביופיין" ואיברים "מתולמים", שוכבים להם בין הדפים יד ביד עם "באמש'ך", "חרא" ועוד כמה שהעדפתי שלא לחשוף כאן. אותי זה מכניס לאי שקט ובעיקר עושה לי לא נעים.

משפטים יפים וקצת קיטש גם

״השקרים הכי טובים הם אלה שעוטפים גרעין של אמת״.
"כל תינוק נולד יפה. מה שמכער אותו זה מה שאנחנו משליכים עליו".

"ביום מושלג במנהטן, חזיתי בתחילתו של מישהו".

״עליזה כמו עונש מוות״. משפט שצריך לזכור.

הסוף

ללא ספוילר, מדובר בסוף סגור ונעים, כזה שמתאים בדיוק לגברת פיקו, כולל מנה מדויקת של הפתעות וחידושים. נגמר נחמד, לא נפלתי לקרשים ולא חיפשתי בעקבותיו את מותי. 

בקיצור, בלי חלקו האמצעי, עם עבודת תרגום שלא 'ברחו' לה ביטויים ועריכה איכותית (פחות יצירתית/ממציאה מילים), היה יכול להיות לנו כאן ספר נחמד ונעים.

הלב של גברת קליין / גייל פורמן

לא מדובר בספר הכי מבריק שקראתי וגם הסיפור לא חדש. אבל הוא רוח גבית לנשים באשר הן ועל זה אני מורידה כובעי בשמחה.

מריבת', ככה קוראים לה, היא דמות האישה הנוירוטית השוכנת בכל אחת מאתנו, נשות ישראל והעולם (גברים, אם גם בכם שוכנת אישה נוירוטית, אין לי מידע לגביה ואני מסירה ממנה אחריותי כבר מעכשיו).

פמיני.. מה?

אז לא, לא מדובר בספר פמיניסטי (שכותבת שורות אלה מוצאת עצמה מתגרדת מכאלה לרוב. לא! אני לא פמיניסטית למי שתהה). אם כבר, זהו עמוד תאורה רחב המאיר את הענן הפוסט-פמיניסטי שמרחף מעל כולנו (ולפעמים פשוט יושב לנו על הצוואר).

התוכן 

סיפורנו מתחיל על גבול הדוקומנטרי, פחות ממוחו הקודח של סופר, יותר בסגנון דווח לפרטי פרטים מוכרים מחיי רבים (שגם אנחנו יכולנו לכתוב). אין בזה רע, זה בעיקר מצחיק, כמו לקרוא סיפור של מישהו אחר ובו זמנית להתבונן בראי.

גברים מתוארים חדורי וממוקדי מטרה (אחת בכל פעם בבקשה).

נשים לעומת זאת, מפזרות קשב חיוני על פני השטח ועסוקות בגלגול וירטואלי של קצות האצבעות למניעת צניחת מידע חיוני, ממש כמו בחיים.

נחזור למריבת'.

היא 'עושה הכול' בבית ובסביבה ותמיד חיה בתחושה ש'לא הספיקה'. מפזרת קשב מעלה, מטה ולצדדים. בינינו, בעיקר מפזרת פתיתים של תודעה עירנית למרחקים ולעתיד. כי בואו נודה שבכולנו בנות, מנמנמת מגדת עתידות קטנה.

אז מה היה לנו?

-היא עובדת במרץ וללא לאות.

-בעבר, עברה טיפולי פוריות מתישים, לא כי הייתה "בעיה", עפ"י הגדרת  הרופאים דובר ב"גיל אימהות מאוחר".

-בהווה, היא מתפקדת כאמא לשניים, תאומים (לפחות נחסכה ממנה  לידה אחת.. והריון כמובן).

-היא עסוקה כל הזמן.

- אנמית וחלשה לעיתים.

בקיצור, אישה טיפוסית, כמו כולן.

אה והיא לוקה בליבה (in more than one way).

צחקתי עד אימה

הידעתם? יש מקצוע ששמו "פולי כינים" ועוד יותר מצחיק, יש אנשים שעונים לתואר הזה. כמו להתארח בחברת קופים, אבל מסחרית.
אז אם אני לא עונה לכם, כנראה התארגנתי על הגירה, כי אצלנו אין כאלה (פולים הכוונה, כינים יש בשפע), אבל בארצות הברית של אמריקה, הבטיחו שיש...יש!.

"אם תמותי, תגידי לאבא שיתחתן עם מישהי נחמדה.." סגור!, כבר אמרתי לו... מזמן (זה שהבטחתי לרדוף אותו אם היא לא תהיה נחמדה, גם תופס?).

"אל תשכחי למתוח את האצבעות... בחינניות של בלרינה. מריבת' התחילה לבעוט. הקרש התהפך והיא אחריו. בחינניות של תאו מים". אין תגובה מצדי, אני צוחקת כרגע, עסוקה...

"מותר לרופאים להראות כמו ג'ורג' קלוני, אם הם לא מגלמים רופאים בסדרות טלויזיה?", גם אני תוהה. ועוד כזה שאומר "לא עשית שום דבר רע, ..את יכולה לשחרר את עצמך מהאשמה". זה כבר לא חוקי ממש.

"ותראי" אמר "את לא מתה".

"חכה כמה דקות" (היא ענתה).

"אם נחכה מספיק דקות, כולנו נמות". רופא כלבבי.

אה וכמובן, "אף משפט עם המילים "גזים במעיים" לא ישפר את ההרגשה שלי". מובן, גם את שלי לא.

בשלב מסויים הסיפור הופך מדיווח חצי דוקומנטרי לפנטזיה. ולא, לא כזו של נסיכות ואבירים (לא מזלזלת), אלא פנטזיית גיל הארבעים הנשית... 'אני רק אעלם לי קצת ואתם כמובן תסתדרו לבד.. או לא'.

יש כאן תהליך, עברנו אותו יחד ולחוד, מריבת' ואני.

השפה

עברית מתורגמת למשעי. פשוט שימוש בשפה טובה ונכונה, לא מוגזמת ומאוד נעימה לקריאה.
מצאתי כשלוש הערות בלבד, בתחום הניסוח שנראה כי 'נפלו בעריכה', לא משהו ללכת איתו אל הרב (מי שהולך כמובן).

ההומור איכותי, ציני וקטן, כמו שצריך ממש.

תאורים

אין מהן עודף, אבל היובש ניכר בכל פינה. היא הולכת, היא חוזרת, מדפדפת בספר הטלפונים או פונה לסיפרייה, עוברת התקף חרדה בסופר או נמנעת מהמכולת האסייתית מפחד מהתקף נוסף.

מעט יבשושי לעיתים, אבל מצד שני, נראה שהקטעים היבשים מייצגים יפה שלבים בתהליך הנפשי של הגיבורה. מה גם שהיבושיות (והיבשושית), נרטבת אי שם באמצע הספר ונשארת לחה ונעימה עד סופו (טוב גם העיניים, קצת, אז מה?).

פשוט משפטים מוצלחים

"בסרט של מריבת', היא תהיה הרעה" כי רגשות אשם זה עניין של התמחות.

"זה לא היה יום לקריאה,זה היה יום לכניעה". מקווה לזכור את המשפט הזה.

"צלקות הן רק קעקועים עם סיפור טוב יותר" את זה בטוח אזכור...

מאמינה.

"מריבת' נלחמה באמצעות מילים. ג'ייסון נלחם באמצעות שתיקות". אה, את זה אני מכירה, לא צריכה לזכור.

הספר הזה מתאר מרקם עליז, אדיש, ציני, מקסים ומנוכר כאחד שהוא הפאזל של חיינו.

אני מניחה שרוב בנות המין הנשי תמצאנה נקודות חיבור אליו, או לפחות אחת.

נשים תהננה לקרוא אותו כספר קליל, לא מחייב וכזה שאומר לסביבה "הא! אמרתי לך" (מומלצת הגייה בזכר כמובן).

גברים, אם אתם עדיין כאן, הספר הזה הוא הזדמנות עבורכם. מספק הצצה נדירה לגלים הקטנים והגדולים שבנבכי נשמתה של אישה. מסביר במדוייק את דרך הפרוש הנשית למעשים גבריים, להסברים ובעיקר למקרים שבהם לא הסברתם והייתם בטוחים שמבינים אתכם.
אז לא, לא מבינות! (הטעות וההדגשה במכוון), או לא מבינות כמו שחשבתם שמבינים(ות) אתכם. שהרי "גברים ממאדים.." ונשים, נורמליות, מכאן.

בקיצור, גברים יקרים, ממליצה לקרוא את הספר הזה בחברת מחברת (עבה) וכלי כתיבה. מדובר בספר לימודי עבור תושבי הכדור המתהדרים באיבר זיכרי (גם מוח זיכרי נחשב כאן). עירכו לכם רשימות 'עשה'/'אל תעשה' עם דגש על 'אל תעשה'.
בטוחה שעוד תודו לי על כך.

ובואו נסיים בזה,

"אז ככה זה. אנשים נכנסים לחיים שלך. חלק נשארים. חלק לא. חלק נישאים עם הרוח אבל חוזרים אלייך".

נהניתי, שיהיה בהצלחה.

אחד משניים / דולב בן ארוש

בוסר זה לא נעים לי בשיניים..

בעולם הספרים, ממליצה להמשיך לשאוף ולחפש מושלמים (יותר).

הבחירה בנושא מחלות כליות ודיאליזה, מורידה לי את הכובע בקלות. הטיפול בנושא, לעומת זאת, שטוח/לא מתחייב וחבל. נושאים נוספים כמו, בגידה, מערכות יחסים, סבב ב׳, הפלות, השתלות ורבים נוספים, מטופלים אף הם במים רדודים.

באשר לתוכן, **מעט ספויילרים, תהיו אמיצים!.

׳את האמינות שכחתי בבית׳

** מכירים את זה שבאורח פלא גיבורה מקיאה במשך תקופה, מסתובבת מותשת/חולנית, כולם בסביבתה ׳קונים׳ את ההגיון המעוות שמבטיח שזה וירוס עצבני? ורק לך מתחשק ליידות לעברה את הגניקולוג הקרוב ולצעוק ׳טיפשה!, את בהריון!׳ (?). יותר מזה לא אומרת, מבטיחה.

** טוב, אז הנה אומרת בכל זאת..
וכשהריון מתגלה ׳בהפתעה׳!, היא נכנסת לשוק ובמשך שעתיים מתקשה!, לדבר/לקום מהכיסא/לפקוח את העיניים או להיפרד מהמבט המזוגג ... ואני זו שנשארת כאן לבד ומתחננת, ׳אפשר די? בבקשה?!׳.

בגזרת ׳המציאות התבלבלה בפנייה׳

** הבגידה הו הבגידה, אם כל חטאת..
הנושא מעסיק את הדמויות מקיר לקיר ולמרות המלל הרב, מטופל באופן לא יסודי. מדובר באנשים בוגרים. אם גיליתי שבעלי בוגד, זה לא מחייב שבאופן מיידי, באותו רגע ממש, גם אני אפסיק ״להחזיק עצמי״ או להתחבט בסוגייה ואם אינו בוגד (עדיין) אין זה מחייב שאשאר נאמנה... בקיצור, טיפול מעט תסריטי, לא מעמיק לטעמי.

הכל שטוח. ההתאהבות, לוקחת שם את פרק הזמן שלוקח לי לקנח את האף. כך גם הבגידה והפרידה (בהודעת טקסט אם אפשר, כיאה לאקט מכובד). ילדים מתערבבים, לוקחים מחזירים, בבחינת ׳הילדים שלי והילדים שלך, מרביצים לילדים שלנו..׳, ממש חגיגה.

משפטים הזויים/מיותרים

״יש לך ילדה בת 11?" תמה, "את נראית ילדונת בעצמך" ואתה קצת sleazy יקירי..ככה מתחילים?.

״הגעתי קצת לפני הילדים. מזל, אם הייתי מאחרת לא הייתי סולחת לעצמי" בואי! אמא יקרה, התקרבי אלי, לכאפה חביבה.

"אם היית מאחרת, אני לא הייתי סולח לעצמי. זו הייתה אשמתי, פשוט לא הצלחתי לשחרר אותך״. טוב, זה לא גבר אמיתי, זה בלאחס קיומי (או גבר שכתוב כפנטזיה נשית). ועל זה שיש כאן ׳אני׳ מיותר, לא תשמעו ממני עוד מילה.

"הוא השתדל לשכוח את העובדה המטרידה, שהיא נשואה, לעת עתה". למה?, למה ׳לעת עתה׳?. אמשיך לקרוא גם בלי סימני דרך ומעדיפה הפתעה!.

״אני מנהל תיקי השקעות במקצועי״. גם אם זה קטנוני, ׳מנהל תיקי השקעות׳ זה לא מקצוע, זה תפקיד. אתה כלכלן או איש כספים או מה שלא למדת לעזאזל, במקצועך, כמובן.

״תתקשרי אלי ברגע שהוא ילך. אל תשכחי להתקשר אם את רוצה שאצליח לישון הלילה״. אם אני! רוצה? אז אל תישן, תרקוד על הגגות מצדי.

״איפה היינו? שאלה בקולה הנשי״. כי ׳קולה הגברי׳ בדיוק במוסך?.

״הלוואי שהיית פה לידי, אמרה לו בהתגרות״. יותר סביר שפשוט התגרתה (בו).

״ריסקה... את שפתיה על שפתיו״. שוב? מזמן לא התרסקו שפתיים באכזריות.

חזרתיות מתישה שלרוב לא שייכת לתקשורת מציאותית

"מה את אומרת לי, לירון?״. בהנחה שאנחנו יושבים זה מול זו ובהנחה חשובה לא פחות שקוראים לי לירון, אין צורך לחזור על שמי כשפונים אלי בשאלה (רק שנינו כאן ליד השולחן). זה עילג, לא מנבא טובות, לך ולשיחה... וקצת unappealing מבחינתי.

נפילה למוסכמות/תאורי גוף בנאליים (וקצת מירמור גם)

״גופה היה זעיר אך נשי״. זעיר? כמו בובה על מחזיק מפתחות?
כי לא נוכל להתאהב יחד בעגלגלה (ואפילו סקסית), כזו שרואים עליה שארבע לידות מאחוריה (תרתי משמע)?. ״גבה הדקיק..״, באמת, מבחינתי, זו בחירה ספרותית פחדנית. היא לא משרתת דבר ברמת העלילה, אבל נופלת לבור המוסכמות הטובעני בו דרכו לפנינו אלפי סופרים ועוד יותר קוראים... וזה פשוט משעמם (אותי).

השפה

עברית במהותה, מתגלה לרוב נעימה כן, כן.
מעט טעויות מצאתי, אך חלקן חזר על עצמו בשיטתיות מרגיזה.
״הוא יכל״, ״הוא לא יכל״... מספר פעמים חזרה ההטייה ההזויה שלמיטב ידיעתי לא שייכת לעברית כלל. מדובר ב׳יכול׳ בעבר שבמקומו צריך לומר פשוט ׳יכול׳ או ׳יכול היה׳.

״אמרה בנחרצות״, ״הרגה את הרגע״, ״אין מצב שאני...״ והיו עוד מעטים, שגרמו לי לחשוב שמישהו ׳זרק׳ כמה משפטים מעט ירודים, על מנת לודא שהעברית לא גבוהה ומרתיעה (חס וחלילה).
מצד שני, ״ספרי לי איך עבר עלייך יום האתמול?״. העברית יפה, אבל לא מדובר בחיזור נוסח בן יהודה.
׳חוסר אחידות עברי׳, או ׳שפתי׳, הוא מושג אופייני לספר זה.

ובנימה אישית, הילדים ה׳מושלמים׳, שלו ושלה (בנפרד), העבירו בי בחילה קלה.
גם אני הורה, (אמא כידוע), אבל לשלוש גוזלות לא מושלמות. הן מדהימות, מקסימות, מצחיקות אותי בטרוף כל יום (וכאן אפסיק עם הסופרלטיבים), אבל מושלמות הן לא. כולי תקווה שלעולם לא תחשובנה שהן כאלה. מצד שני, גם אמא שלהן כנראה, לא... מושלמת.
אגב, ״ארבע סיבות שהלכו כרגע עם אביהם... ארבע סיבות שאהבה יותר מאת עצמה״.. גם על זה אני לא ממליצה.

בעולם הספרים, ממליצה להמשיך לשאוף ולחפש מושלמים (יותר).

כל הכוכבים שבשמיים / אדריאנה טריג׳יאני

מדובר בספר שנותן תחושה ׳איכותית׳ ואם נשתעשע באפשרות שהוא רומן היסטורי מדוייק בחלקו (ביטוי אבסורדי, אבל תרשו לי לרגע..), אז נעים כפליים.

לסיכום, אם איכותי עושה לכם נעים, או אם אתם בעיצומה של בניית ׳ספריה לאינטלקטואל המתחיל׳.. זה בהחלט רומן בשבילכם.

במבט לאחור מדובר בספר מעט מאתגר בגזרת הסבלנות, אך משכיל. 
לא מצטערת.

זהו ספר תקופתי, רומן הוליוודי שמתחיל בשנות השלושים של המאה הקודמת.

משום מה הספר הזה לא נקרא לי שוטף ונעים. דפי ההיסטוריה חרקו, צרצרו, האטו את הקריאה ולעיתים הרגשתי כאילו אותה היסטוריה מכבידה עלי ממש כך.                           

צורת הכתיבה מקשה על הזרימה ומאטה את ההתקרבות או הבנת הדמויות.

גם ב״אשת הסנדלר״, של אותה סופרת, נפלתי לאותה תחושה תקועה. גם שם חשתי גאווה כשסיימתי את הספר בהצלחה.

תיאורים, תיאורים ועוד קצת

מעט מייגעים (אותי). אבל ההבנה כי הם בונים תמונה/מכניסים לאווירה, משפרת את הלחץ במפלס הסבלנות שלי. גיליתי שעודף התיאורים מעצים את ההתרגשות הקטנה שבי, בעיקר כשפיסקה תאורית מסתיימת ומתחילה אחת סיפורית יותר. כזו שמקדמת את העלילה ו/או מכירה לי דמויות חדשות בסיפור.

ועוד בגזרת התאורים 

אין לי בעיה עקרונית עם תאורי מקום, נוף, אוירה וכו׳. יש לי בעיה עם כמויות! של כאלה. באותו אופן עקרוני אני לא בטוחה שיש צורך ספרותי לדעת לדוגמה, איך קלארק גייבל טרח לסדר את תחתוניו! (ואפילו אם המידע הוא תוצר של מחקר עומק היסטורי אמיתי).

״גייבל טיפל במלתחה שלו בקפדנות. הוא פרק את התיק ותלה את המכנסיים ואת החולצות בצורה מסודרת בארון. בשידה הוא סידר את התחתונים, הגרביים והבגדים התחתונים הארוכים לצד החגורות המלופפות והמהודקות. הוא פרק את כלי הרחצה...״. גם אם יש מישהו שהעניין הדיר שינה מעיניו עד רגע זה (מבקשת להרגיע אתכם, כפי ששמתם לב, הבחור היה מסודר ביותר, גם באגף התחתונים והגרביים), זה לא! משרת את העלילה, זה כן! מתיש וחבל.

מחקר יש

נראה כי אכן נערך מחקר היסטורי מעמיק כחלק מהכנות הספר אלא שיחד איתו נראה שהסופרת התאהבה קלות (או יותר) בניחוח התקופה ולעיתים שכחה את הסיפור.

לעומת תיאוריי המקום הספציפיים להחריד, תאור מפגש ראשון או תחילתו של קשר רומנטי נעשית בשלושה משפטים לאקוניים.. מה קרה פה?. כאילו עיוות מישהו (אנחנו יודעים מי), את מיקודה של המצלמה הספרותית והיא מרחיבה במקומות הפחות חשובים (לי כקוראת).. ומטשטשת אל הרקע את החשובים שבהם.. מתאורי סקס תשכחו בכלל. יש סקס והרבה, אבל תבינו את זה לבד (לרוב כשיולדו הילדים).

היו גם משפטים מעניינים, כאלה שרציתי לקרוא שוב

״ההמולה שהייתה כרוכה בצילום סרט אילם, הייתה מחרישת אזניים״. 
באופן אבסורדי, דווקא במקומות בהם השאירו לי לדמיין את הסיטואציה ולא הלאו אותי בתיאורים מכבידים, התחברתי יותר לטקסט ולתקופה.

״המרחק בין מי שיש לו הכל ובין מי שאין לו דבר הוא בטווח נסיעה ברכבת״.

״זמן הוא כלי שאפשר להשתמש בו איך שרוצים. אף פעם לא יודעים שום דבר על שום דבר. צריך לתפוס את החבל ולטפס עליו״.

״החיים הם לא שיעור שאפשר לקבל בו ציון מושלם״.

מישהו תרגם את זה

התרגום טוב ומעבר להיותו תרגום ל׳עברית אמיתית׳, בניגוד ל׳לא עברית׳, ׳בכאילו עברית׳, ׳עמד ליד עברית׳ וכו׳ שנתקלנו בהם במקרים אחרים, הוא משתדל להיות תואם ומייצג את התקופה בה מתרחש הסיפור.
״יקירתי, את הולכת לצלם סרט, לא לצעוד לגבעת גולגולתא״.
לזכות המתרגם יאמר, כי הוא עשה מאמץ להשתמש במילים שמתאימות לתקופה ובאמת ניסה שלא לתרגם לעברית בת ימינו, אלא לצעוד מעט אחורה כדי לאפשר תחושה קודמת, לעיתים זוהרת לעיתים מאובקת אבל תמיד ראשונית.
וכמובן שמילים וביטויים כמו ״דנדון הפעמון״ ו״דוברה״, הן עברית אלמותית במיטבה.

מעט פחות...

היתה את הנפילה התרגומית הבודדת על מישהו שאמר שהוא ״יחתוך מפה״ במובן של ילך מכאן. אבל קטנוניות בצד, בסה״כ התרגום טוב.

באופן עקרוני, חלקו הראשון (יותר ממחצית הספר), נקרא לי לאט וכבד. לקראת הסוף כשהתאורים פוסקים כמעט לחלוטין והדמויות הופכות מוכרות וחמימות, היה לי חמים ונעים יחד איתן.

ובכל זאת, דוגמאות לדברים קטנים שהטרידו אותי

״קורות התמיכה שחוברו זו לזו בברגים חלודים...״. נתחיל, בעובדה שזה לא משנה למה חוברו קורות התמיכה וגם אם כן, הביטוי ׳זו לזו׳ מיותר ומוסיף נפח וכובד לתאור שבכל מקרה היה מבהיר כי הקורות מחוברות יחד.
דבר נוסף, סביר שהן לא חוברו בברגים חלודים אלא חוברו בעבר בברגי מתכת שהחלידו. בהווה, הן מחוברות (לא חוברו), בברגים חלודים.. קטנוני אבל הפריע לי.
והחשוב מכולם, התיאור עוסק בסככה תחתיה יושבים הגיבורים, סתם כדי לתאר את האווירה, בקיצור כבד ומיותר לטעמי.

״הנוף- שדות לבנים רחבי ידיים שהשתפלו למרחק כמו גושי קצפת..״. איפה גושי קצפת משתפלים למרחק?.

ומשפט אחד שאי אפשר בלעדיו-
״... שכחתי מהכל. לא זכרתי את הבית ולא רציתי לזכור, אני לא יודעת איך לתאר את זה והיה לי קר מאוד״.

״לכן יש כל כך הרבה תינוקות בעולם. קוראים לזה חורף״. (אה, כרגע הבנתי כמה דברים גם על עצמי).

וכאן לשאלה עקרונית

בעיה מצפונית עיקרית לי עם ספרים ׳חציהיסטוריים׳ נקרא להם.
הסופרת מתארת שמות מוכרים כ׳לורטה יאנג׳ ו׳קלארק גייבל׳ ומתיימרת לדעת מה חשבו, אמרו ואיך נהגו בסיטואציות שונות לטוב ולרע. אישית, הייתי מעדיפה שמות בדויים על מנת לחסוך מעצמי את התהייה, מה מבין הפרטים נובע ממחקר היסטורי ומה נכנס לצורך קידום העלילה.
וחייבים גם להיות הוגנים (וצנועים), אף אחד לא באמת יודע מה נאמר או נעשה בחדרי חדרים...

תאמינו במה שעושה לכם נעים.