הלב של גברת קליין / גייל פורמן

לא מדובר בספר הכי מבריק שקראתי וגם הסיפור לא חדש. אבל הוא רוח גבית לנשים באשר הן ועל זה אני מורידה כובעי בשמחה.

מריבת', ככה קוראים לה, היא דמות האישה הנוירוטית השוכנת בכל אחת מאתנו, נשות ישראל והעולם (גברים, אם גם בכם שוכנת אישה נוירוטית, אין לי מידע לגביה ואני מסירה ממנה אחריותי כבר מעכשיו).

פמיני.. מה?

אז לא, לא מדובר בספר פמיניסטי (שכותבת שורות אלה מוצאת עצמה מתגרדת מכאלה לרוב. לא! אני לא פמיניסטית למי שתהה). אם כבר, זהו עמוד תאורה רחב המאיר את הענן הפוסט-פמיניסטי שמרחף מעל כולנו (ולפעמים פשוט יושב לנו על הצוואר).

התוכן 

סיפורנו מתחיל על גבול הדוקומנטרי, פחות ממוחו הקודח של סופר, יותר בסגנון דווח לפרטי פרטים מוכרים מחיי רבים (שגם אנחנו יכולנו לכתוב). אין בזה רע, זה בעיקר מצחיק, כמו לקרוא סיפור של מישהו אחר ובו זמנית להתבונן בראי.

גברים מתוארים חדורי וממוקדי מטרה (אחת בכל פעם בבקשה).

נשים לעומת זאת, מפזרות קשב חיוני על פני השטח ועסוקות בגלגול וירטואלי של קצות האצבעות למניעת צניחת מידע חיוני, ממש כמו בחיים.

נחזור למריבת'.

היא 'עושה הכול' בבית ובסביבה ותמיד חיה בתחושה ש'לא הספיקה'. מפזרת קשב מעלה, מטה ולצדדים. בינינו, בעיקר מפזרת פתיתים של תודעה עירנית למרחקים ולעתיד. כי בואו נודה שבכולנו בנות, מנמנמת מגדת עתידות קטנה.

אז מה היה לנו?

-היא עובדת במרץ וללא לאות.

-בעבר, עברה טיפולי פוריות מתישים, לא כי הייתה "בעיה", עפ"י הגדרת  הרופאים דובר ב"גיל אימהות מאוחר".

-בהווה, היא מתפקדת כאמא לשניים, תאומים (לפחות נחסכה ממנה  לידה אחת.. והריון כמובן).

-היא עסוקה כל הזמן.

- אנמית וחלשה לעיתים.

בקיצור, אישה טיפוסית, כמו כולן.

אה והיא לוקה בליבה (in more than one way).

צחקתי עד אימה

הידעתם? יש מקצוע ששמו "פולי כינים" ועוד יותר מצחיק, יש אנשים שעונים לתואר הזה. כמו להתארח בחברת קופים, אבל מסחרית.
אז אם אני לא עונה לכם, כנראה התארגנתי על הגירה, כי אצלנו אין כאלה (פולים הכוונה, כינים יש בשפע), אבל בארצות הברית של אמריקה, הבטיחו שיש...יש!.

"אם תמותי, תגידי לאבא שיתחתן עם מישהי נחמדה.." סגור!, כבר אמרתי לו... מזמן (זה שהבטחתי לרדוף אותו אם היא לא תהיה נחמדה, גם תופס?).

"אל תשכחי למתוח את האצבעות... בחינניות של בלרינה. מריבת' התחילה לבעוט. הקרש התהפך והיא אחריו. בחינניות של תאו מים". אין תגובה מצדי, אני צוחקת כרגע, עסוקה...

"מותר לרופאים להראות כמו ג'ורג' קלוני, אם הם לא מגלמים רופאים בסדרות טלויזיה?", גם אני תוהה. ועוד כזה שאומר "לא עשית שום דבר רע, ..את יכולה לשחרר את עצמך מהאשמה". זה כבר לא חוקי ממש.

"ותראי" אמר "את לא מתה".

"חכה כמה דקות" (היא ענתה).

"אם נחכה מספיק דקות, כולנו נמות". רופא כלבבי.

אה וכמובן, "אף משפט עם המילים "גזים במעיים" לא ישפר את ההרגשה שלי". מובן, גם את שלי לא.

בשלב מסויים הסיפור הופך מדיווח חצי דוקומנטרי לפנטזיה. ולא, לא כזו של נסיכות ואבירים (לא מזלזלת), אלא פנטזיית גיל הארבעים הנשית... 'אני רק אעלם לי קצת ואתם כמובן תסתדרו לבד.. או לא'.

יש כאן תהליך, עברנו אותו יחד ולחוד, מריבת' ואני.

השפה

עברית מתורגמת למשעי. פשוט שימוש בשפה טובה ונכונה, לא מוגזמת ומאוד נעימה לקריאה.
מצאתי כשלוש הערות בלבד, בתחום הניסוח שנראה כי 'נפלו בעריכה', לא משהו ללכת איתו אל הרב (מי שהולך כמובן).

ההומור איכותי, ציני וקטן, כמו שצריך ממש.

תאורים

אין מהן עודף, אבל היובש ניכר בכל פינה. היא הולכת, היא חוזרת, מדפדפת בספר הטלפונים או פונה לסיפרייה, עוברת התקף חרדה בסופר או נמנעת מהמכולת האסייתית מפחד מהתקף נוסף.

מעט יבשושי לעיתים, אבל מצד שני, נראה שהקטעים היבשים מייצגים יפה שלבים בתהליך הנפשי של הגיבורה. מה גם שהיבושיות (והיבשושית), נרטבת אי שם באמצע הספר ונשארת לחה ונעימה עד סופו (טוב גם העיניים, קצת, אז מה?).

פשוט משפטים מוצלחים

"בסרט של מריבת', היא תהיה הרעה" כי רגשות אשם זה עניין של התמחות.

"זה לא היה יום לקריאה,זה היה יום לכניעה". מקווה לזכור את המשפט הזה.

"צלקות הן רק קעקועים עם סיפור טוב יותר" את זה בטוח אזכור...

מאמינה.

"מריבת' נלחמה באמצעות מילים. ג'ייסון נלחם באמצעות שתיקות". אה, את זה אני מכירה, לא צריכה לזכור.

הספר הזה מתאר מרקם עליז, אדיש, ציני, מקסים ומנוכר כאחד שהוא הפאזל של חיינו.

אני מניחה שרוב בנות המין הנשי תמצאנה נקודות חיבור אליו, או לפחות אחת.

נשים תהננה לקרוא אותו כספר קליל, לא מחייב וכזה שאומר לסביבה "הא! אמרתי לך" (מומלצת הגייה בזכר כמובן).

גברים, אם אתם עדיין כאן, הספר הזה הוא הזדמנות עבורכם. מספק הצצה נדירה לגלים הקטנים והגדולים שבנבכי נשמתה של אישה. מסביר במדוייק את דרך הפרוש הנשית למעשים גבריים, להסברים ובעיקר למקרים שבהם לא הסברתם והייתם בטוחים שמבינים אתכם.
אז לא, לא מבינות! (הטעות וההדגשה במכוון), או לא מבינות כמו שחשבתם שמבינים(ות) אתכם. שהרי "גברים ממאדים.." ונשים, נורמליות, מכאן.

בקיצור, גברים יקרים, ממליצה לקרוא את הספר הזה בחברת מחברת (עבה) וכלי כתיבה. מדובר בספר לימודי עבור תושבי הכדור המתהדרים באיבר זיכרי (גם מוח זיכרי נחשב כאן). עירכו לכם רשימות 'עשה'/'אל תעשה' עם דגש על 'אל תעשה'.
בטוחה שעוד תודו לי על כך.

ובואו נסיים בזה,

"אז ככה זה. אנשים נכנסים לחיים שלך. חלק נשארים. חלק לא. חלק נישאים עם הרוח אבל חוזרים אלייך".

נהניתי, שיהיה בהצלחה.

כל הכוכבים שבשמיים / אדריאנה טריג׳יאני

מדובר בספר שנותן תחושה ׳איכותית׳ ואם נשתעשע באפשרות שהוא רומן היסטורי מדוייק בחלקו (ביטוי אבסורדי, אבל תרשו לי לרגע..), אז נעים כפליים.

לסיכום, אם איכותי עושה לכם נעים, או אם אתם בעיצומה של בניית ׳ספריה לאינטלקטואל המתחיל׳.. זה בהחלט רומן בשבילכם.

במבט לאחור מדובר בספר מעט מאתגר בגזרת הסבלנות, אך משכיל. 
לא מצטערת.

זהו ספר תקופתי, רומן הוליוודי שמתחיל בשנות השלושים של המאה הקודמת.

משום מה הספר הזה לא נקרא לי שוטף ונעים. דפי ההיסטוריה חרקו, צרצרו, האטו את הקריאה ולעיתים הרגשתי כאילו אותה היסטוריה מכבידה עלי ממש כך.                           

צורת הכתיבה מקשה על הזרימה ומאטה את ההתקרבות או הבנת הדמויות.

גם ב״אשת הסנדלר״, של אותה סופרת, נפלתי לאותה תחושה תקועה. גם שם חשתי גאווה כשסיימתי את הספר בהצלחה.

תיאורים, תיאורים ועוד קצת

מעט מייגעים (אותי). אבל ההבנה כי הם בונים תמונה/מכניסים לאווירה, משפרת את הלחץ במפלס הסבלנות שלי. גיליתי שעודף התיאורים מעצים את ההתרגשות הקטנה שבי, בעיקר כשפיסקה תאורית מסתיימת ומתחילה אחת סיפורית יותר. כזו שמקדמת את העלילה ו/או מכירה לי דמויות חדשות בסיפור.

ועוד בגזרת התאורים 

אין לי בעיה עקרונית עם תאורי מקום, נוף, אוירה וכו׳. יש לי בעיה עם כמויות! של כאלה. באותו אופן עקרוני אני לא בטוחה שיש צורך ספרותי לדעת לדוגמה, איך קלארק גייבל טרח לסדר את תחתוניו! (ואפילו אם המידע הוא תוצר של מחקר עומק היסטורי אמיתי).

״גייבל טיפל במלתחה שלו בקפדנות. הוא פרק את התיק ותלה את המכנסיים ואת החולצות בצורה מסודרת בארון. בשידה הוא סידר את התחתונים, הגרביים והבגדים התחתונים הארוכים לצד החגורות המלופפות והמהודקות. הוא פרק את כלי הרחצה...״. גם אם יש מישהו שהעניין הדיר שינה מעיניו עד רגע זה (מבקשת להרגיע אתכם, כפי ששמתם לב, הבחור היה מסודר ביותר, גם באגף התחתונים והגרביים), זה לא! משרת את העלילה, זה כן! מתיש וחבל.

מחקר יש

נראה כי אכן נערך מחקר היסטורי מעמיק כחלק מהכנות הספר אלא שיחד איתו נראה שהסופרת התאהבה קלות (או יותר) בניחוח התקופה ולעיתים שכחה את הסיפור.

לעומת תיאוריי המקום הספציפיים להחריד, תאור מפגש ראשון או תחילתו של קשר רומנטי נעשית בשלושה משפטים לאקוניים.. מה קרה פה?. כאילו עיוות מישהו (אנחנו יודעים מי), את מיקודה של המצלמה הספרותית והיא מרחיבה במקומות הפחות חשובים (לי כקוראת).. ומטשטשת אל הרקע את החשובים שבהם.. מתאורי סקס תשכחו בכלל. יש סקס והרבה, אבל תבינו את זה לבד (לרוב כשיולדו הילדים).

היו גם משפטים מעניינים, כאלה שרציתי לקרוא שוב

״ההמולה שהייתה כרוכה בצילום סרט אילם, הייתה מחרישת אזניים״. 
באופן אבסורדי, דווקא במקומות בהם השאירו לי לדמיין את הסיטואציה ולא הלאו אותי בתיאורים מכבידים, התחברתי יותר לטקסט ולתקופה.

״המרחק בין מי שיש לו הכל ובין מי שאין לו דבר הוא בטווח נסיעה ברכבת״.

״זמן הוא כלי שאפשר להשתמש בו איך שרוצים. אף פעם לא יודעים שום דבר על שום דבר. צריך לתפוס את החבל ולטפס עליו״.

״החיים הם לא שיעור שאפשר לקבל בו ציון מושלם״.

מישהו תרגם את זה

התרגום טוב ומעבר להיותו תרגום ל׳עברית אמיתית׳, בניגוד ל׳לא עברית׳, ׳בכאילו עברית׳, ׳עמד ליד עברית׳ וכו׳ שנתקלנו בהם במקרים אחרים, הוא משתדל להיות תואם ומייצג את התקופה בה מתרחש הסיפור.
״יקירתי, את הולכת לצלם סרט, לא לצעוד לגבעת גולגולתא״.
לזכות המתרגם יאמר, כי הוא עשה מאמץ להשתמש במילים שמתאימות לתקופה ובאמת ניסה שלא לתרגם לעברית בת ימינו, אלא לצעוד מעט אחורה כדי לאפשר תחושה קודמת, לעיתים זוהרת לעיתים מאובקת אבל תמיד ראשונית.
וכמובן שמילים וביטויים כמו ״דנדון הפעמון״ ו״דוברה״, הן עברית אלמותית במיטבה.

מעט פחות...

היתה את הנפילה התרגומית הבודדת על מישהו שאמר שהוא ״יחתוך מפה״ במובן של ילך מכאן. אבל קטנוניות בצד, בסה״כ התרגום טוב.

באופן עקרוני, חלקו הראשון (יותר ממחצית הספר), נקרא לי לאט וכבד. לקראת הסוף כשהתאורים פוסקים כמעט לחלוטין והדמויות הופכות מוכרות וחמימות, היה לי חמים ונעים יחד איתן.

ובכל זאת, דוגמאות לדברים קטנים שהטרידו אותי

״קורות התמיכה שחוברו זו לזו בברגים חלודים...״. נתחיל, בעובדה שזה לא משנה למה חוברו קורות התמיכה וגם אם כן, הביטוי ׳זו לזו׳ מיותר ומוסיף נפח וכובד לתאור שבכל מקרה היה מבהיר כי הקורות מחוברות יחד.
דבר נוסף, סביר שהן לא חוברו בברגים חלודים אלא חוברו בעבר בברגי מתכת שהחלידו. בהווה, הן מחוברות (לא חוברו), בברגים חלודים.. קטנוני אבל הפריע לי.
והחשוב מכולם, התיאור עוסק בסככה תחתיה יושבים הגיבורים, סתם כדי לתאר את האווירה, בקיצור כבד ומיותר לטעמי.

״הנוף- שדות לבנים רחבי ידיים שהשתפלו למרחק כמו גושי קצפת..״. איפה גושי קצפת משתפלים למרחק?.

ומשפט אחד שאי אפשר בלעדיו-
״... שכחתי מהכל. לא זכרתי את הבית ולא רציתי לזכור, אני לא יודעת איך לתאר את זה והיה לי קר מאוד״.

״לכן יש כל כך הרבה תינוקות בעולם. קוראים לזה חורף״. (אה, כרגע הבנתי כמה דברים גם על עצמי).

וכאן לשאלה עקרונית

בעיה מצפונית עיקרית לי עם ספרים ׳חציהיסטוריים׳ נקרא להם.
הסופרת מתארת שמות מוכרים כ׳לורטה יאנג׳ ו׳קלארק גייבל׳ ומתיימרת לדעת מה חשבו, אמרו ואיך נהגו בסיטואציות שונות לטוב ולרע. אישית, הייתי מעדיפה שמות בדויים על מנת לחסוך מעצמי את התהייה, מה מבין הפרטים נובע ממחקר היסטורי ומה נכנס לצורך קידום העלילה.
וחייבים גם להיות הוגנים (וצנועים), אף אחד לא באמת יודע מה נאמר או נעשה בחדרי חדרים...

תאמינו במה שעושה לכם נעים.