"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

13 אוגוסט, 2017

הטירוף של לורד איאן מקנזי / ג׳ניפר אשלי

מדובר בסיפור רומנטי כנגד כל הסיכויים, המשלב עיסוק מעמדי ומשווע ליד אישה שתתיר את הקשרים. כשהיא מגיעה, העניינים הופכים הרבה יותר מעניינים. 
כמו תמיד בעצם.

ביד אומן נעימה, משולבים בסיפור מתח קליל, פוליטיקה מבית הלורדים, תככים, תיאורי מקום איכותיים ואהבה, ברור שאהבה... אם כי מעט שונה.

לורד איאן מקנזי חווה קשיים ככל אדם שתפקודו נמצא גבוה על פני הקשת האוטיסטית, אי שם באגף ה'אספרגרי' של התופעה. 
הוא מתקשה ביצירת קשר עין ובתקשורת בין אישית בכללותה ומצטיין, בזכרון פרטים ארוכים ומדויקים.
הבחירה בביטוי ׳טירוף׳ לתיאור מצבו הנפשי של לורד איאן מקנזי, לוקה בחסר עד לא מתאימה, אבל הולמת, ככל הנראה, את תקופת הסיפור.

כבעל יכולות גבוהות הוא מודע לקושי ומדברר אותו לסביבתו הקרובה -
 
״אני לא יודע לקרוא שפת גוף של אחרים. אדם צריך להגיד לי את הדברים בצורה ברורה וישירה״.

"תסבירי לי איך זה לאהוב... אני רוצה להבין".

".. אני לא יכול לעקוב אחרי שיחה כאשר אני נמצא בתוך קהל".

"היא תחייך ותגיד שהא מבינה מדוע איאן בא הנה ואז תשמיע בדיחה שאיאן לא יבין".

בת זוגו תגלה הבנה למצבו -

"היא ידעה שהוא לא מקשיב, אבל בעוד שבוע מהיום יוכל לחזור לביטוי מסוים שאמרה ולחקור אותה עליו".

וכך גם הקורא (בין היתר דרך דמות מספר נסתר) -

"הוא נשמע רציני, כאילו התייחס לדבריה הקלילים במלוא מובנם המילולי".

"איאן שתק שעה ארוכה, מביט בה ונמנע ממבטה בעת ובעונה אחת".

"בילדותו לא אהב אמבטיות חמות -  הוא צווח כשהמים שרפו את גופו, גם אם המים היו חמימים בלבד".

"הארוחה עברה במתיחות, אף שאיאן לא הבחין בכך. הוא אכל בשלווה, עיוור למתרחש".

"הוא צעד במסדרון, מניח את רגליו לאורך שולי השטיח. במישורת הוא פנה בזווית ישרה.. הוא חלף על פני מרצפות השיש המשובצות שחור- לבן, רגליו מוצאות רק את הלבנות..".

"הוא רצה להסתובב ולנשק לה, אבל הוא לא יכול היה לקטוע את היצירה. היה עליו לנגנה עד הסוף".

הצפת נושא לא שיגרית ושילובו ברומן תקופתי, גורמת לי כאן למחוא כפיים בהתלהבות יתרה.
גם הכתיבה והדיוק בתיאורי מקום ואווירה, ישחררו ממני את אותה תגובה. הכל כאן נעים, נחמד ובעיקר תואם את לוחות הזמנים והתקופה. 

לונדון אפלולית, סקוטלנד גם קרירה גם חמימה ופריז, כולל רובע מונמרטר האומנותי, מתוארת כאילו הייתי שם ממש עכשיו. 

תחילתו של פמיניזם תקופתי

מבלי לשרוף חזיות או לטפח שפם עבות, גיבורת 'הטירוף של לורד איאן מקנזי', מלמדת שיעור בפמיניזם קטן-גדול. חמושה בשמלות מרובות שכבות ונפוחות גזרה, כולל  תחתוניות כותנה ומחוכים ארוכי שרוכים, היא מנהלת ביד רמה מערכה גברית טיפוסית לתקופתה.
מי שהחלה ימיה כנערת ביבים ועלתה ללא כוונה תחילה למעמד גבוה, בעקבות ירושה לא צפויה, נהנית משרידי התנהגות שמחוץ לנורמות החברה הגבוהה וזהו בין היתר סוד קסמה (בעיניי ובעיניי לורד איאן מקנזי גם יחד).

שייקספיר השתלט על גופה של מתרגמת

הכתיבה יפה, התרגום ברובו גם ובקטעי השפה הגבוהים, הוא אפילו תואם את תקופת הספר. עד כאן לא רע. 
אלא שפה ושם ניתן לצפות במילים שגרמו לי לחוש 'גולם שְפַתִי', כשנאלצתי לבדוק למה לעזאזל היתה הכוונה במילה ״דדנית״ לדוגמה.

אז כדי שלא תהיו גם אתם, בגזרת הגולם כמובן, ״דדנית״ או במשפט, ״זמרת הסופרנו הדדנית״, היא פשוט אישה בעלת חזה גדול (עמוסת דדים ככל הנראה). נראה עוד, כי המשפט בו השתמשתי כרגע, או פשוט ׳בעלת חזה שופע׳, לא סיפקו בחירה איכותית מספיק בעיני המתרגמת.

׳דיוטה׳, אם רציתם לדעת, היא קומה או מפלס.
״... הוביל אותה במעלה שלוש קומות אל הדלת בדיוטה העליונה״.
למה נבחרה מילה שאליעזר בן יהודה לא הכיר מעולם? שאלה טובה.

באותו כיוון שְפַתִי, נמצאת המילה ״נוקדן״. "רב משרתים נוקדן עם חוטם מזדקר" ובהטיה, ״קבלת פנים נוקדנית״. אם תהיתם כמוני, הכוונה לדקדקן, שלא לומר 'פוץ', דקדקן יתר על המידה״... אבל ״נוקדן״?... לטעמי, מדובר בחירה לא טובה (או שאולי ניתן להשתמש במילה זו לתיאור עבודת התרגום דווקא).

במסגרת אותו תרגום, מתערבבת לה שפה לא אחידה, כי יחד עם ה׳דיוטה׳, יש גם קומה ולצד הכפפות, מתקיימות גם ״הכסיות״ (ו״כסיה״ ביחידה גם). "טס תה", "ניחא", "קבר אביונים" ו'"בימי חלדי", צפו ועלו גם.
בקיצור, בליל שפתי שגם אם לא הוריד לי מהסיפור הנעים, הייתי מעדיפה שלא לפגוש.

כמה תהיות קטנות

(שלא פגמו ברצף הקריאה).

"המבטא שלה היה אנגלי והעיד על ייחוס, ללא כל רמז למוצא אירופי". מתי אנגליה התנתקה ממוצאה האירופי?.

"פניה נראו צבוטים ועייפים". עייפים זה ברור, אבל 'פניה צבוטים', נשמע בעיקר כתיאור מכאיב, גם אם לא הגיוני בעליל.

מלבד העלילה הנעימה, 'הטירוף של לורד איאן מקנזי', התהדר בעוד מספר משפטים שלא במקומם, אבל לאור אותה עלילה, ניתן להעלים עין ולהנות מסיפור קליל, תקופתי ומדויק.

".. אנחנו נידפים ברוח ולאיש אין חפץ בנו, לא בנו כפי שהננו באמת. כלום לא עדיף  שניסחף יחד?"

אין תגובות:

פרסום תגובה

רוצים עוד?