קולו של ארצ׳ר / מיה שרידן

הגעתי אליו עמוסה ציפייה, כולם לפני נשפכו מהתרגשות

דמיינתי שאני פוסעת יחידה על שביל לבנים, כשמאחורי זרועים/שרועים כל אותם שהתפוררו מאושר למגעו של 
הספר הזה.

אני עדיין מחזיקה מעמד... נראה.

לא מדובר בספר פאר, אבל גם לא בכזה שתשמעו אותי מזהירה מפניו. השפה שטוחה מעט, התרגום לא מבריק וההגיון חלקי בלבד. אם כל אלה לא מרתיעים אתכם, אתם מוזמנים להתייחס אל "קולו של ארצ'ר", כאל 'סרט שישי אחר הצהרים'. הרימו רגליים למעלה, הצטיידו במבט מזוגג ואל תחפשו הגיון עמוק בין שורותיו. 
אז תגלו, שהוא בהחלט בהגדרת קליל ונחמד, פחות באגף האיכותיים.

הפרק הראשון מתאר היסטוריה, מתחיל מעייף, ממשיך מעניין.

הוא עמוס בתאורי ניקיון שמודה, לא ריגשו אותי. אולי כי אני כבר יודעת 
לנקות ואולי כי אין לי כל רצון לעשות את זה. העיקר שבסוף הכל נוקה, 
נקי כאן, אפשר לשמוח.

״אם המקום הזה גרם לך אושר בעבר, הוא יכול לחזור ולגרום לך אושר״.גנטית, אני לא תוכי, פחות מתחברת להאכלת יד (תנו לי לגלות לבד).

ארצ׳ר וקשיו מייצגים את החתול שתום העין שצבט לכולנו בנשמה כשעברנו לידו, תוהים אם ללטף. אם לא למענו, אז אולי כדי שנרגיש מעט יותר טוב עם עצמנו.

כשהסיפור מתפתח לכיוון האגף הרומנטי, הוא סוחף בסגנון 'הגבר הפגוע הטיפוסי', כל מטפלת בנשמתה שהיתה רוצה בחלומותיה לפחות, להציל נפש אבודה (ועדיף גברית כמובן).

אם אהבתי יותר את ארצ׳ר הצעיר מאשר את הבוגר ופחות מכך אפילו, את ברי העילגת קלות (שלפעמים זה קסמה), זה טוב? נדמה לי שיותר בכיוון של רע.
נראה שזה פשוט משום שהמיני עילגות שתקפה את ארצ׳ר בן השבע, התאימה לגילו ושלפה ממני יצר אימהי. העילגות של ברי בת העשרים פלוס, הוציאה ממני רגשות אחרים בהחלט (פחות נעימים עפ"י הגדרה).

אהבתי את תאור הקוביות בגב.. כן זה אותנטי.

את המשפט אחריו קצת פחות.. ״בג׳ינס הקרועים ומשהו שהיה פעם 
חולצה״ יש אלימות שאפילו לי (עם בטן לא רכה ועמידות גבוהה 
מהממוצע), היה קשה איתה.

״נחפרת וננברת״ היא כפילות מחליאה, אני רוצה להאמין שזו היתה 
הכוונה. ההמשך ״.. משני הכיוונים בכמות אצבעות משתנה..״ זה  sleaziness ללא מטרה.. אולי רק כנסיון לזעזע.

לתאור ההורים התחברתי ממש.. כאילו מי שכתב את הטקסט בילה שם בעבר, כמוני בדיוק ולא ׳בכאילו׳ אולי.

חיבורי עיניים שנשאבים לנשמה, כן יש כאלה.. נדירים ובכל זאת, 
מבחינתי זו אמינות במיטבה.

התקשורת המילולית קשה, נוטה למעט רגש, מעט אמפטיה ובעיקר 
נוטפת ביזוי. 

מבנה

תמונות הסיפור מתוארות משתי נקודות מבט. ארצ׳ר אומר דבריו בפרק אחד ובשני ברי מספרת קורותיה.

זה מעניין, נחמד, אך לא משהו שלא נתקלנו בו בעבר. אישית, אני פחות מסמפטת סגנון כתיבה שכזה, כי הוא קוטע מעט את הרצף ומחייב אותי לחזור ולהתאפס על הדמויות מחדש... לא נורא.

סבתא שלי כתבה? או תרגמה?

(כי לברי יש איכויות סבתאיות)

״הוא חייך אלי ואני נשקתי לו על המצח״, הלו סבתא.

היא עונה על שאלות שלא נשאלה, נכנסת לדברי בן שיחה, מגיעה למסקנות שאינן קשורות לדיאלוג, מדברת עם עצמה ומעט ארכאית בהתנהגותה.

"... נופפתי בידי בביטול. סירבתי להתרגש בעבודה. "זה בסדר. אני  בסדר" רוב הזמן הייתי בסדר, לפעמים בסדר. טוב יותר בימים אלה". ואני אומרת, כל השאר שטוית, העיקר שאת בסדר.

"למרבה הצער שכחתי את הקורא האלקטרוני שלי בסינסינטי, אז נאלצתי לחזור לספרי כיס״. בדרך ״לספרי כיס״, ברי חזרה לשנות החמישים.

״גברים אוהבים סטייק ותפוחי אדמה. וארצ׳ר חי לבד. חשבתי ללמד אותו להכין סטייק מושלם...״. כן ברור, גם כלב אוכל עצם וחתולה מלקקת חלב... אמרו פעם.

יש לה "מכלי טאפרוור" להתגאות והיא מכינה ״ארוחה הגונה״, שזו כנראה המקבילה ל descant meal , אלא שבחירת המילים בעברית לא תואמת את התקופה.

"מצמצתי ומישהו בתור מאחוריי נהם. 'המממ טוב, בואי נראה..' חפרתי עוד קצת. 'אוה! אולי זה? אני לא ממש צריכה את זה'. החזרתי לה את שקית סכיני הגילוח שקניתי. היא הושיטה את ידה לשקית אבל משכתי אותה בחזרה. 'חכי, בעצם אני כן צריכה אותן. חצי פולניה וכל זה.' צחקתי בעצבנות. הקופאית לא צחקה." גם אני לא! (אם זה לא היה ברור, במקרה הזה, אני עם הקופאית).
 
ברי נושמת ונושפת ללא הפסקה (נראה כי לסבתא יש קשיי נשימה) ובין לבין נאנחת תכופות, קצת כמו כולנו כאן. אלא שבמקרה שלה, מישהו החליט שזה הגיוני לדווח שוב ושוב ואפילו שוב על עובדה ידועה.
פרק 5   "התנשפתי".
פרק 5   "נאנחתי בכבדות".
פרק 7   "נשפתי".
פרק 8   "פלטתי נשיפה".
פרק 10 "התנשפתי"
פרק 11 "הוא פלט נשיפה", פה ושם גם ארצ'ר מצטרף למפגן הנשיפות.
פרק 14 "התנשפתי".
 פרק 16 "נאנחתי".
פרק 17 "נשפתי בקול".
פרק 17 "פלט נשיפה קולנית".
פרק 17 "ונשיפה קטנה נפלטה..". משפט יפה שיוזכר בהמשך ובכל זאת, שוב נשיפה.
פרק 17 "נאנחתי".
פרק 17 "נשמתי בכבדות".
פרק 18 "פלטתי נשיפה".
למרות שיש עוד, אני מפסיקה והולכת להתנשף לי בשקט (או בקול רם).

גם ארצ׳ר הצעיר, שכפי שכבר כתבתי זכה בחיבתי, מתואר קצת כמו גבר מזדקן, לפחות בכל הקשור לתאור מחשבותיו.
״הו אלוהים, נדמה היה שהכאב מתעורר בכל מקום, כמו מפלצת שקמה לתחיה תחת מיטתי״. אז נכון שאזכור המפלצת תחת המיטה הוא ילדותי במהותו, אבל בטויים בסגנון ״הו אלוהים״, ״הכאב מתעורר״ והקימה ״לתחייה״, אלו פחות תואמים יכולת או סגנון תאור, של ילד בן שבע.

עברית קשה שפה

(ונראה שלסבתות יותר מלכולם)

"נראה כי החיבה שלו לדשא קצור לא נגעה לשיער פניו", כן, הבנתי מה  ניסו להגיד כאן כמובן, אבל המשפט לא צלח.

"שיניו הישרות מבזיקות. שמתי לב שאחת השיניים התחתונות הייתה קצת עקומה..", אז ישרות עד אימה או עקומות? זה משנה בכלל?.

"שקעתי כולי במים והתחלתי לשחות". אם שקעת כולך במים, לרוב נהוג לתאר זאת כ'צללתי' (או 'טבעתי', רחמנא לצלן).

״הזזתי ענפים ושיחים״, איך מזיזים שיחים?.

"בנים או בנות?", כמו במקרה זה, כששואלים על מינם של גורי כלבים,  רצוי לשאול 'זכרים או נקבות?'.

"נזכרתי בהחלטה שלי לנסות להיות שוב נערה רגילה, ולעשות דברים שנערות בגילי עושות". ברי לא נערה עפ"י הגדרה. היא אישה צעירה אחרי לימודים בקולג'.. נשבעת שתהיתי אם לכתוב את הפסקה הזו כאן או באגף הסבתאי דווקא (כי זה כל כך מתאים גם לשם).

"עיניו ואפו התאימו במדוייק לפרצופו" ואני רק אומרת, מזל שכך.

"מהמקום שבו עמדתי הסתכלתי על כתפיו הרחבות וגבו השרירי שמילאו יפה את הג'ינס שלו", אהה... .

"...מעל ענפים שידעתי שינסו לתפוס אותי אם אתקרב אליהם..", נשמע מפחיד ולא הגיוני גם.

"לנהום בהתלהבות", משפט נוסף חסר הגיון (למרות שיש אומרים שזה מה שאני עושה ואפילו כאן).

"החדר נכנס לפוקוס", "חייך בעצלות", "נבחה חרש", "פני רעדו מהשפלה" והיו עוד משפטי גיבוב מילים, שלא באמת לוקחים חלק בשפה  העברית, כמובן.

משום מה אני מעדיפה להאמין שזה קשור בתרגום ובעריכת התרגום (בתקווה שבוצעה), אך יתכן באותה מידה שניתן לצפות באותו חוסר התאמה גם בשפת המקור. בכל מקרה, חבל.

בולענים בעלילה

(ראו הוזהרתם)

״רשמתי את הכתובת שלי בדף מפנקס ההזמנות ונתתי לו..״. כי העובדה שלפני שלושה פרקים סיפרת לו איפה את גרה (והוא בתגובה ציין את שם הבעלים של הנכס), לא מספיקה?

נראה כי ברי לא מיטיבה להשתמש בלוח השנה, או בחשבון פשוט. בחלק מהאזכורים, היא מתארת שבישלה ואפתה עוד ביום מותו של אביה (לפני שישה חודשים). במקרה אחר, בהפרש של פחות מחודש, היא מתארת שלא בישלה כבר שנה שלמה. למה עלי להאמין? 
ולמה אף אחד לא קורא כאן ספר שוב, לפני שהוא יורד לדפוס? 

פרורי פסיכולוגיה להמונים

(וחבל שמישהו ויתר על התחקיר)

ארצ'ר פגוע פיזית ונפשית גם יחד. נראה כי פגיעותיו הפיזיות החלימו כמיטב יכולתן ואילו הפגיעות הנפשיות לא יחלימו אם לא יטופלו כמובן. לא, יקיריי הרומנטיים עד אימה, קשה להאמין שפגיעות נפשיות חמורות כשל ארצ'ר, נפתרות באמצעות אהבה בלבד (ולו הכי גדולה שאפשר). אם לא שולב בסיפור טיפול פסיכולוגי מעמיק וארוך טווח, אני, לא מאמינה.

כמו שעון שווייצרי מדויק במיוחד, הפלאשבקים של ברי מתוזמנים להפליא. אלא שכל סטודנט לפסיכולוגיה בשעתו הראשונה, יסביר שזה  לא עובד כך. פלאשבק הוא תוצר טראומתי שמחייב טריגר, מודע או שאינו מודע. הוא אינו מתוזמן בהתאם לקריאת התרנגול (אלא אם התרנגול עצמו, הוא לב הטראומה כמובן וזה לא העניין כאן).

**ספויילר זה כאן**
ברי מפתחת father issues עפ״י הספר וכחלק מהטראומה/געגוע/תלות וכל השאר היא מחליפה אב חרש אילם, שהיא מעידה ש״היו לו מוזרויות קטנות״, בארצ׳ר, שעונה אחת לאחת, כמעט על כל אותן ההגדרות.
וזוהי תמצית הפסיכולוגיה הרדודה להמונים. כי בשביל לבצע ׳העתקה׳ מדמות לדמות, אין צורך ואפילו לרוב, לא ימולאו כל הפרמטרים. הכוונה, אביה וארצ׳ר לא חייבים להיות זהים אחד לאחד כדי שהיא תפעל עפ"י הדפוס המתואר ותחפש לעצמה תחליף אב. לכן, כשכותבים פסיכולוגיה  לפחות, אם אפשר, אשמח בפעם הבאה לטיפה יותר מעוף.. 

אהבה זה טוב, אבל...

כן זה יפה, גישושי קשר ראשוניים, אבל ההתנהלות מהירה מעט. ביחס לנער, שבגר לגבר, שעונה להגדרת יצור אנטי סוציאלי במהותו, ארצ׳ר יוצא מהקליפה מהר מדי.

אז יכול להיות שאפשר להסביר כי הוא משווע לקשר אנושי. אבל ההומור הדק והמבטים העדינים שלא מתוארים כמבטי 'הפסיכופת המתחיל' (להם הייתי מצפה בהתאם לתיאור מצבו), זה לא, לא עובר אלי אמין.

שוב, מדגישה שהגיוני יותר היה, לשלוח את ארצ'ר לטיפול ארוך ומעמיק ובכך להסביר את שיפור יכולותיו באגף הנפשי ובכלל.

שלא תבינו לא נכון, זה בסדר גם לכתוב (ולקרוא), פנטזיה. טקסט לא תואם מציאות, אינו מקרה של בל יעבור.

אבל שימוש בכל אלמנט מציאותי אפשרי, תיאורים רבים ואפילו מיותרים של מציאות מוכרת לכולנו, לצד שימוש סיפורי לא אמין בהתפתחות הדמויות... זה כבר פחות מתקבל על הדעת. 

וככלל, אם כבר הפעלתם לי את הדעת, מעדיפה שהסיפור יחזיק מים.

טוב, בעיה עקרונית

(שנצפתה גם בשפת המקור)

בקהילת החרשים, נהוג להשתמש ב"אמר" גם אם מדובר ב"סימן בשפת הסימנים" (כמו שעיוורים לרוב יגידו "ראיתי" גם אם מיששו את "ראייתם").

בין דפי "קולו של ארצ'ר", לעומת זאת, הנושא עוד בדיונים, לא הוחלט. לעתים הוא "סימן", לעתים "אמר", שזה במקרה של ארצ'ר, סימן כמובן.

תרגום לא החלטי(או עריכת תרגום?)

**ספויילר** לצרכי הבהרה.

ארצ׳ר משתמש בשפת הסימנים ולברי יש נטייה לדבר אל עצמה (׳כל אחד והבעיות שלו׳, כבר אמרו לפני). 

אלא שכשכותבים טקסט, חשוב הדברים יהיו כתובים עפ"י סימנים מוסכמים. אם הוחלט ששיחותיה העצמיות של ברי, יכתבו בכתב נטוי ודק, מן הראוי שהשיחות שלה עם ארצ'ר (במקרה זה במקרים בהם משתמשים בשפת הסימנים), יכתבו אחרת. לאורך הטקסט כולו קיים בלבול בין המשפטים.

בכל מקרה, מן הראוי שגם משפטי ה'סימון בשפת הסימנים', יכתבו עפ"י כללי הציטוט ולא כהמשך פשוט של משפט, שהרי מדובר בציטוט לכל דבר.

שלחו אלי את המתרגמת/עורכת, לצרכיי הבהרה 

נראה כי נגזר עלינו לנהל שוב ושוב, את השיחה המסבירה כי בעברית!, גוף ראשון, יחיד, בזמן עבר, לא צריך לציין את כינוי הגוף "אני" (הוא כבר שם). "אני הסתכלתי", "אני פניתי", אני... התפוצצתי (ועדיין), מניסיונות עקרים להסביר משהו טריביאלי כל כך בשפה העברית.

גם שלושה חלקי משפט ששניים מהם לפחות מתחילים ב-ו' החיבור, נשמעים פחות מוצלחים ככלל.

בקיצור, אם תרגום זה לא פשוט, ממליצה על רקמה.

אהבתי 

תיאור סממני הקשר בין ברי וארצ'ר נעימים ומחממים לרוב. בעיקר הקטעים בהם הם מתוארים כמבינים זה את זו בהבזק מבט או בהינף גבה, כקונטרסט, לתקשורת הלא מושלמת של שניהם (כל אחד מסיבותיו), עם העולם הסובב אותם.

וכמה משפטים גם...

"אהבה פרושה ללמוד את שפתו של האחר". דביק, אבל יפה.

"ונשיפה קטנה נפלטה מפיו אל פי. כאילו הפיח בי חיים".

"ידיו הנפלאות שהחזיקו בתוכן שפה שלמה".

".. אולי אור רב יותר בוקע מתוך אלה שהחיים חרצו בהם יותר סדקים". לזה שווה להאמין.

אני חייבת להודות, גם בפני עצמי, שבקריאה ראשונה פספסתי את 
הביטוי ״אם רק תרצי..״. הוא כביכול לא מתאים, סוג של טרף לי את 
הקלפים.

בקיצור אוף, וואו ואיכס גם יחד.
לא סבלתי נורא, גם לא היה ואו בכלל,

אבל הכי התחברתי ל״בלה, בלה, בלה״.