"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

מחברת הלב / לורי נלסון ספילמן


מדובר ביצירה של סופרת מוכרת, שהרחיקה לכת עם סיפור הזוי המתקיים בזכות טעויות קטנות וחוסר הקשבה מובנה בסגנון 'אם היא הייתה מקשיבה לחלקו השני של המשפט,לא היה לנו על מה לספר'.

כי מסקנות לא הגיוניות יש כאן בשפע, כמות החורים בעלילה לא יבזו גבינה צהובה איכותית ואם ממש תרצו, תוכלו להנות גם מריבוי אומללות והכאה על חטאים שלא חטאו מעולם.

בוגרת אך ילדותית

כאמא, הדמות הראשית כאן חסרת עמוד שידרה, שמצליחה להביא את הדאגה ואת רגשות האשם האימהיים לדרגת אומנות (אבל מהזן הירוד).

כאשה שחגגה את שנתה הארבעים, היא בעלת יכולת ניתוח בלתי נילאה ומיותר. מתוך כך, היא בוחשת בימי ילדותה, שנים אחרי, עד שמתחשק להציע 'אולי תתבגרי?'.
כי בין היתר, לכעוס ולהאשים את אביך הזקן במות אמך, (שלושים שנה אחרי) שנגרם משום שלא הסתגלה מעולם למקום מגוריהם האחרון, זה טיפשי עד נוטה להתעללות בחסרי ישע.

לכן, כשאביה אומר לה, "אוי, בחייך, תרדי כבר מהצלב. מישהו צריך את הקרש.", אני איתו.

Drama queen - זה לא אמין

(וקבלתם גם חרוז)

כי כשמישהו משבש את חייך האומללים ושולח מסרים שמטרידים בך את נשמתך (שמעולם לא הייתה מהעמידות שעל המדף), זה הגיוני שתוך כדי הסיטואציה המלחיצה, תסיקי כי מדובר באדם שאוהב את נפשך לעד? (זה לא).

"למה שמישהו ירצה שאני אחשוב על העבר המכאיב שלי? זה פשוט אכזרי. המילים הבוגדניות האלה צורבות כשאני אומרת אותן כי אני יודעת ש..... או לא משנה מי ששולח את האימיילים, עושה זאת מתוך אהבה."

באותה מסגרת לא אמינה תוכלו למצוא גם את, "לולא תליתי את השלט 'נא לא להפריע' על ידית הדלת, סביר להניח ש... היתה מתנחלת במיטת אחותה ולא עוזבת לעולם." כן ברור, שלט שתלוי על דלת חדרה של אחותי, היה מונע גם ממני את הכניסה (למשך שלוש דקות בדיוק).

אוי הלבלב

כן, מתיקות מיותרת עד מגעילה יש ב"מחברת הלב" (והייתי אמורה להסיק שיש בעיה בשלב החשיפה לשם הספר), כולל אלמנטים מרתיעים ואזכורים בסגנון משפחה בואכה פולניה.

"משפחה: גם אם תעזוב אותה היא לא תרפה ממך." ברור, כי ככה אומרים 'נעלבתי' בפולנית. 



היתפספסנו

בשולי העלילה מופיע עיסוק/לא עיסוק, במחלה שחבל עד חבל מאוד שלא עסקו בה יותר. לטעמי, סיפור כזה שכבר נזרעו בו סימנים, היה יכול בקלות לשמש להצפת נושא חשוב שכזה.
קבלו פיספוס.

מי אמר מה?

מחברת הגיגים בגרוש עוברת כאן כחוט מקשר בין תקופות, מלאה משפטים נעימים אך קלישאתיים, מהסוג שניתן למצוא בכל ספר הדרכה וריפוי עצמי. חלקם היו נעימים לי מספיק בכדי לשמור (אולי פעם אתקל בכותב ספרי הדרכה מתוסכל) והיו גם פחות.

"אני יוצאת מהמשרד ולחרדתי הרבה מזהה נוצת תקווה המתרוממת מפלומת ליבי." מודה שהנושא חדש לי ופלומת הלב שלי, שואפת להסרת שיער.

"אני מרגישה רפרוף בבטן, אם לא של פרפרים, אז בטח של דבורים." אולי של חרקים אחרים? כי זה חשוב?

"הערב היא מרגישה ירודה וריקה, כמו לחם בלי שמרים." אני מכירה כמה לחמי מחמצת שממש עכשיו, מאוד נעלבים.

"שבר נבקע במוחה של אנני ומאפיינים שפעם היו שליליים, מחליקים לבקיע הצר." לא ממש הבנתי מה תכננו להביע כאן ובכל מקרה זה נשמע נוירולוגי ואפילו כואב.

"עכשיו את בטח יודעת שהוא אוהב אותך.
אני מתנשפת בכעס. 'כן, כמו שחתול אוהב צמיגי מישלן'." בשם החתול: אפשר לבקש דימוי אחר?

"שכחתי את הריח פה, כמו של יהלומים, או אוויר, או מים." זו לא רשימת חסרי ריח? אז שכחתי את הריח של דברים נטולי ריח (ההגיון נשמע בסדר, מצבו של חוש הריח לעומת זאת, לא ברור).

"אני אוהבת אותך מהגבות עד האצבעות" (אני פחות). מניחה שמדובר ב from head to toe, שבתרגום הזוי, יצר ביטוי מצחיק במיוחד.

"אוזני נזקפות", "יופייה חרוך", "שמי הבוקר בשבת מחוטטים עננים אפורים..", ושאר ביטויים הזויים עד גועל מצאתי כאן. את רובם חסכתי מכם (הייתי טובה).

"היא היתה על רכבת. רכבת שירדה מהפסים." כן, ומאז אמה, אחותה, אני, אני, אני, ויתכן שגם אנשים שקשורים בהפקת הספר הזה, כולנו די ירדנו...

מישהי חכמה לימדה אותי פעם שכל משפט בספר טוב, חייב להיות קשור בהתקדמות העלילה.
בהתאם, אם נפשיט את הטקסט הזה משלל משפטים חסרי טעם עד מיותרים, נישאר עם רשימת מכולת קטנה ועניינית בסגנון 'היא הלכה, אח״כ הלכה עוד אחת, השלישית נשארה, אופס! תראו מה קרה, היה קשה, עכשיו כולם עצובים, לא נורא נתגבר והנה זה מתחיל להשתפר'. בקיצור, היה מעט נעים בלבד (ואפילו פחות).

חבל, כי אם הסיפור כאן לא היה ממולא עד להקיא, בגיבוב של שטויות וטקסט מיותר, היה לו סיכוי להתפתח למשהו נחמד.

אחרי הכל, הספר הזה הוא מחווה להתמוטטות נפשית בסגנון אימהי, ואני שהפכתי לאמא (ושוב ושוב) ולמרבה הזוועה זה לא הפך אותי לרכיכה מוכת יגון, מצאתי עצמי מגלגלת כאן עיניים בגועל, על מניפסט אומללות בביטוי נמוך, מיואש, אבל בעיקר מייאש.

כי הוא בעיקר מלא בכמויות בבל"ת לא אופייניות לספר שעבר כל כך הרבה ידיים (ועיניים), בתהליך הוצאתו ועדיין התוצאה גבולית, חסרת הגיון ברובה ובעיקר תמוהה.

"שוב לא עצרתי כשמשהו גרם לי להסס." גם אני לא... ולראייה, בטיפשותי, המשכתי לקרוא.

תהיו טובים, תעשו את המקסימום (לאו דווקא בהתעקשות על קריאת הספר הזה).

סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com

האחרות / שהרה בלאו

אין תינוק, לא היה ולא יהיה.
ואחרי שניקינו את המערכת מתינוקות מאיימים, נוכל להתקדם אל מערך נשי אליטיסטי, שכתוב בשפה טובה, נעימה לאוזן וללב.

זה סיפור חייהן הפתלתל של נשות אקדמיה, נצר למגזר הדתי, מומחיות בתחום המגדר, שנלחמות בשיניים ושאר איברים, בהגמוניה המחייבת כל אישה, לממש הורמוניה הנשיים לכדי תינוק או שניים, לפחות. 
רצוי כמובן, בשילוב זוגיות נתמכת גבר, כחלק מעסקה תרבותית-כוללת.

"הדבר הכי מפחיד בסיפור זה שהפכו אותה בסוף לאמא."

אז מה היה לנו

הסיפור מתחיל כשחברי עבר שבים ונפגשים אחרי כעשרים שנה. המפגש ושלוחותיו מאפשרים פרספקטיבה איכותית על מה שהיה, מה הושג ובעיקר על מה שבוזבז, פוספס ונמנע מבחירה או כורח.

"זוג חרדי צעיר מתיישב בשולחן הסמוך, אני ממהרת לסדר את החצאית שתכסה את הברכיים, אבל נזכרת שאני ברמת גן, ומפשקת אותן עוד יותר."

מלבד העיסוק המתמיד בבחירות והלקאה עצמית מובנית (בעיקר על חטא היוהרה), מתמקדת עלילת 'האחרות' בחקירת רצח, שנוטה להיות משהו שבין מוזר, לצפוי מדי. אותה חקירה מעוררת יחסים מגדריים, קן צרעות נשי מתקתק עד חמוץ, וחברות שהתחלפה מזמן במשהו אחר.

אבל בינינו, את מי מעניינת חקירת רצח כשאפשר להתערבב במערכות יחסים ארוכות קילומטראז', מהסוג שמספק תככים, אהבות קטנות וקנאה גדולה. זוהי המהות, זה ההקשר וכל השאר כאן (כולל תאורי רצח פולחני/חולני), הם תפאורה בלבד.

כרומוזום Y לו היה לי

הסגנון, השפה ובעיקר הנושאים שמעסיקים את גיבורת 'האחרות' נשיים במהותם, את זה כבר ציינתי, ואף גבר לא היה מרשה לעצמו לעסוק (או מודה שעסק) בשכאלה.

את הספר בכללותו צלחתי, אבל את הדמות הראשית סבלתי בקושי רב. בעיקר משום נטייה לאימפולסיביות ילדותית לא זהירה, תוך ניתוח סיטואציות בסגנון נשי מובהק והתעלמות מפרספקטיבה רחבה ובוגרת שהיתה עלולה, כך בטעות, לפתור סיטואציות בעייתיות, ללא צורך בהתמכרות לעלבון נשי מוכר ופחות מוערך.

אותה דמות, מתחזקת עולם פנימי עשיר ומרגש בהרבה, מאותו עולם מושגים נורמטיבי, בו היא משתמשת על מנת לפלוט משפטים בנאליים בקצב מסחרר. בפועל, ניתן לקרוא לזה בפשטות 'יללנות'.


איך שלא נסתכל על זה, כשהטקסט מתובל בביטוי חיצוני ופנימי (בסגנון מה שחשבתי/מה שאמרתי), יש בו בלהג הנשי הדואלי הזה, משום תחושה ביתית חמימה, אבל גם רצון לדפוק את הראש בקיר ולצעוק 'גם אני אישה, אבל די כבר לדבר, ללהג, לנתח יתר על המידה!'. כי בניתוח הזה המיותר, יש, שוב,  משהו ילדותי שכולנו השתמשנו בו בעבר (ומזמן גם הגיע הזמן להפסיק).

חכמה, חכמות

היצירה הזו מלאה חוכמת חיים, חוכמת רחוב (ונראה שלא נימלט מזה), גם חוכמת זקנים (או זקנות). כי תובנות רבות ערך והתנהלות מוסרית ואחרת, מוכתבות כאן מתוך ידע מוקדם שמקורו בחינוך לרוב.

ביקורת והומור עצמי , נכנסים אצלי יחד לאותה קטגוריה חכמה ואיכותית, ובהתאם עזרו לי לצלוח כאן את הקריאה.

"אני מטאטאת את הדירה במטאט סיליקוני חדש, קניתי אותו אתמול והלכתי איתו לאורך הרחוב, אנשים הביטו בי בצורה מוזרה, כאילו ציפו שארכב עליו."


עוד, מדובר בטקסט חכם, שמשלב נגיעות נעימות ממגוון מגזרי ארץ הקודש, כש"אבות אכלו בוסר", סיפורי 'האמהות התנ"כיות', ואזכורים תנ"כיים אחרים, מתבוססים כאן בביצה משותפת, בין היתר עם "שטופת דמע וקסם" האלתרמני. 
ככלל, אני אוהבת יצירות שמשלבות ומעוררות בי מגוון שאלות שמחייב רטרוספקציה עמוקה וכך גם כאן.

ובנימה אישית

ביקורת עצמית נשית היא מסוג העובדות בחיינו, שגם אם נכחיש ונתעלם מהן, ימשיכו לרדוף אותנו תדיר. יש בזה מנה גדושה של מציאות טהורה, אבל אין בזה כשלעצמו, שום דבר מושך.
מתוך כך, חוויית הקריאה כאן היא קצת כמו לשמוע סיפור על מישהי, מלוהג מפי מישהי אחרת. כי כולנו מגזימות, כולנו מנתחות וכולנו מציינות לרוב, את המובן מאליו.

"ישנו השלב המסוים הזה באבולוציה של כל אם, שהפנייה לילד ולבן הזוג נעשית בדיוק באותו הטון." אופס!.


בין היתר יש כאן גם הרהורים על נשיות וקבלת גוף, שמקורם ככל הנראה בחוויות מעצבות, בסגנון חיי קהילה ענפים ומוסדות חינוך מופרדים מגדרית.
כמי שלא חוותה כאלה, למדתי כאן לשמחתי כי אותות גוף מסויימים, קשורים יותר לגיל ופחות לילודה (או כמו שקוראים לזה אצלנו, 'בלאי'
).

"ככה זה. אי אפשר למחוק את עקבות הדם", גם לא את עקבות השנים.

ממקום מושבי האימהי נשאר לי רק לומר, 'יהי זכר ימי ספה נקייה ושטיחים לבנים, ברוך ומבורך'.

סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com

מאישה לשועלה / דיויד גארנט

זו פנטזיה, הזיה קיומית כמו שרק פנטזיה יכולה להרשות לעצמה להיות. ככזאת בדיוק, היא מעלה שאלות מעניינות, חשובות ואפילו מרגשות, ביחס למין האנושי (ומינים אחרים גם).

כי כשאשתך הופכת שועלה, ואתה הופך חייך על מנת לסרק את זנבה השועלי, לרדוף אחריה בשדות ולצאת להגנתה אל מול כלבי ציד רעבים לדם (דם שועלים כמובן), מגוון התהיות שאתה מייצר בדרכך הסבוכה, ראוי להערכה ויותר.

"מעולם לא נכרתה ברית מוזרה מברית זו, שהשפיעה באורח משונה כל כך על שני הצדדים גם יחד."

מדובר בסיפור קצר, נובלה אם תרצו, מהזן החמקמק שסביר שכמוני לא קראתם כמותה וכנראה גם לא תקראו. כזו שתישאר אתכם זמן רב וזיכרה יצוץ מדי פעם בנקודות חיים לא קרואות.


הכתיבה טובה וייחודית, התרגום איכותי ולמעט מקרה מצער אחד של טעות בכתוב, לא נאלצתי לגלגול עיניים ספרותי.


אהבה ופרוות אחרות

האהבה כאן גדולה מסך זנבות ואוזניים (ואפילו אם נוסיף רגליים לספירה). היא מתוארת כאהבה שיכולה לכל, מן סיפור אהבה דטרמיניסטי, סטייל רומיאו ויוליה שפגשו את היפה והחיה, אולי.

"ידוע לנו שבעלה ניסה כל העת להשיבה לדמותה האנושית, ולכל הפחות לגרום לה להתנהג כאישה. האם לא קיוותה היא שידמה לחיה, שיתנהג כבעל חיים? האם לא עלה בדעתה שיהיה קל יותר לשנות אותו מלהשתנות בעצמה ולהיעשות שוב אישה?".

כשמצפון ומוסר משלבים זנבות

קבלנו ספרון קצר כזה שמתאר שאלות רוח מעניינות.
אישה ההופכת לחיה ועדיין מיוחסות לה בחירות אנושיות, הבנה ודרך, מתוארת עפ"י עקרון מצפוני הגיוני וטהור לטעמי. ולעומת זאת, גבר המשנה דרכיו בצר לו, אל גבול החייתי ואולי מעבר לו, לא מחדש הרבה. כי התבוננות באנשים כעל בעלי יצר חייתי, היא נקודת מבט ישנה עד מאוד. 


"האם חיה מסוגלת להכתים את כבודו של אדם? אני אדם, ואני נעלה על החיות לאין שיעור. האם לכבודי הוא לקנא לחיה?".
"לו הייתי עוגב על שועלה הייתי פושע של ממש. לי עצמי עצמי די בכך שאני מאושר כשאני רואה את השועלה שלי, כי אני אוהב אותה, אבל לה שמורה הזכות לחפש את האושר על פי חוקי בני מינה."

יש כאן משהו רפה בסגנון פולקלור, לא 'סגור בקצוות', או לא 'מחזיק מים' ולפני שתצעקו כי מדובר בפנטזיה, אציין שעקרונות פנטסטיים לא מחייבים הימנעות מהסברים על היתכנות ואולי אפילו להיפך.


אהבתי את הספר הזה, גם התגרדתי ממנו כאחרונת השועלות מוכות הפרעושים.
אבל הכי הכי, זכיתי בפרספקטיבה על החיות מבית 
והכלבה מעולם לא נראתה לי אנושית יותר (אולי גם הארנבים).

סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com

הסיפור שלי עם אליס / פרנצ'סקה ג'קובי

ה Daily Mail כתב עליו "רומן מרתק על אישה שלקחה את הדאגה האימהית למחוזות קיצוניים" וכמי שמנסה להימנע בדיוק מאותם מחוזות, רצתי לקרוא (והנה קיבלנו גם סיפור קטן שמתאר את כוחו של טיזר כתוב נכון).

בניגוד לאותו Daily Mail אגב, לא מצאתי כאן רק דאגה אימהית, אלא גם (ואפילו יותר), בדידות שאיבדה זוהר. כזו שמנסה לחיות את חייה דרך חיי בנה, תוך ניסיון ליצור ולקיים איתו יחסים שאבדו לפני שנים (אם בכלל התקיימו בעבר) ואומללות כמובן.

היא עשתה לי רע (וזה בעיקר אומר שהספר טוב), כי מצאתי בה אמא, סבתא ומאוד קיוויתי שלא למצוא בה את עצמי (אולי אפילו העלמתי עין פה ושם).

נכות מהזן הריגשי

בגיל חמישים ושתיים היא מרושעת ונרגנת, אבל מצוידת גם בחיוך קטן. היא הביץ' האולטימטיבית שכולנו היינו רוצות להיות (או שזו רק אני), זו שאומרת מה שהיא חושבת ולפעמים מדברת עוד לפני מחשבה.

אלא שבמקרה זה, העוקצנות המשעשעת השאירה אותה לבד, סגנון חייה והביקורתיות השאירו אותה חסרת נסיון חברתי, והגדרת עצמה כמרכז היקום, השאירה את היקום שלה קטן ובודד.

"
היא חושבת שאני מרוצה מזה. אני לא יודעת למה היא חושבת ככה כי אני לא מרוצה מזה והבהרתי את עצמי. לא אמרתי מילה בנושא. לא אמרתי 'כל הכבוד' אפילו פעם אחת."

כילדה שגדלה בגרמניה של טרום היטלר והיטלטלה על פי החלטות הוריות שכללו אותה, אבל רק למראית עין, היא בין היתר מתקשה להביע את עצמה ברבים (או בכלל).

"
הייתי צריכה להגיד לרובן שאני אוהבת אותו - כל כך רציתי להגיד לו - אבל לא יכולתי מפני שאנשים הסתכלו עלינו. אז במקום זה אמרתי: 'תהיה ילד טוב' במקום זה אמרתי: 'נתראה בקרוב'."

חלק ניכר מהספר הזה גרם לי להיזכר בסבתי הגרמניה, חלקים אחרים גרמו לי לתהות איך אומרים Passive Aggressive, בגרמנית.

חמותי, חמותך, חמותנו

כי צרת רבים היא בכל זאת סוג של נחמה
אליס, אשת הבן, מייצגת כאן את הפער בין הרצוי לבלתי אפשרי.
כיאה לכלה אופיינית, היא אביבית, לבבית (ושמחה מדי), שלא עשתה דבר רע, מלבד לקבל על עצמה את התפקיד הלא מחמיא שבלהיות המחליפה של אמא, או "תופסת המקום" אם תרצו.
מכאן, כבר ברור שכל שיפוט שלה כדמות, יחייב התייחסות מזלזלת או משתאה ממי שתפסו את מקומה (ולו מטאפורית בלבד).

אובססיה יקירתי

הרבה מעבר לדאגה אימהית, יש כאן יצוג של אובססיה על רקע התעוררות חוש אימהי מאוחר.
בשלב מאוחר דמות האם כאן, חווה את המעקב אחר חיי בנה הבגיר, כצורך שלא ניתן להתכחש לו.
לאורך הסיפור היא חווה אובססיה לבנה היחיד ואני חוויתי אובססיה לגבי הצורך לסיים לקרוא את הספר הזה.
כי זה לא שהוא רע, הוא פשוט ארוך מהמחוייב עפ"י מרכז הסיפור.
בדיוק כמו ספרים שמתארים אובססיות אחרות ולוקחים לעצמם את הפריבילגיה המפוקפקת שבחזרתיות רבה מדי לעיני הקורא, כך גם כאן.
נכון, היא הזויה, אובססיבית ומבצעת מגוון פעולות בלתי סבירות בעלילאין צורך לחזור על מגוון דוגמאות של כאלה, הבנתי לבד.
לעומת זאת, את התפתחות הדמויות, את ההבנה והצמיחה אהבתי מאוד.
יש כאן סיפור חיים קטן כביכול, שיש בו הרבה מאוד.


בואו נסכם שמדובר יותר מכל בסוג של טיפול פסיכולוגי משפחתי, כזה שבין אם לבנה (וכל נפגעי ההדף הסביבתי).

סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com

ג'יין יאנג הצעירה / גבריאל זווין

אם מישהו מבני המשפחה אמר לך פעם 'אלו החיים שלך (או הבחירות שלך), אבל הם משפיעים גם עלי', הוא כנראה הבין (ואולי יותר טוב ממך) את מהות הספר הזה.
כי החלטה אחת, או היסחפות מודעת, של דמות מרכזית, משפיעה כאן על חיי כולם, כמו אבן שנזרקת במים שקטים.

זה ספר נשי במהותו (מטריאכלי אם תרצו), על נשים, עם נשים, מקבל, שופט, אוהב נשים ושונא גם (והקוראים אגב, בהחלט יכולים להיות גם גבריים).
הוא מתחיל בסגנון "שילה לוין" (של גייל פארנט) במתכונת לגיל הזהב, (מינוס הנטייה האובדנית כמובן), ומשלב גם אבק "סיינפלדי" מזדקן. קצת כמו ההורים של אותו "סיינפלד" בסדרה המקורית.

"לגבר השני שאני יוצאת איתו קרואים אנדרו, והציפורניים שלו מלוכלכות אז אני לא יודעת אם הוא נחמד או לא. אני לא מסוגלת אפילו לאכול...כי אוי געוואלד,כמה שהציפורניים האלה מסיחות את דעתי. זאת אומרת, מה הוא עשה לפני הדייט? השתתף בתחרות גינון? קבר את האישה הקודמת שהוא יצא איתה?...".


מכאן ממשיך הסיפור אל הדור הבא ונקודת מבטו על סיפור פרטי-משפחתי שמשנה את התמונה (גם בונה אותה) ואפילו סוחף בעל כורחו את דור ההמשך.

תוסיפו לזה מעט פוליטיקה (כי אי אפשר בלי), דמויות ששורדות בחוכמה וחן, סבתא חכמה וחברה רבת ממון, וקבלתם את הבסיס ל'ג'יין יאנג הצעירה'. והבסיס טוב, ממש טוב.
רציתי לכתוב שהוא משתפר, אבל זה לא מדויק, פשוט כי הוא טוב בהתחלה ונשאר כזה עד הסוף. כי בהחלט מדובר כאן בגלישה טקסטואלית טובה ויציבה, שפשוט נעים לקרוא.



פמיניזם ובחירות

לטובת ציבור הנשים (ואולי לא רק), אבהיר כי לא מדובר בספר פמיניסטי לחלוטין. ואם נמצא בו ניצנים פמיניסטים הרי שהם מהאגף השפוי של התנועה, זה שמדבר על פמיניזם כבחירה מודעת ופחות מתעניין בנושא הנבחר. כן, יש כאן עיסוק נרחב בבחירות (נשיות כמובן), אבל גם השפעות החזה הגדול, נמדדות כאן כאלמנט לגיטימי ורב משמעות (ועוד לא נולדה בעלת החזה הגדול באמת, שתשרוף חזיות להנאתה). אז פמיניזם לא, אבל התייחסות נשית בטוחה, הולמת ובעיקר דעתנית ובוחרת, יש גם יש. ממש כמו שאני אוהבת.

שובה של היידיש
שלא עזבה מעולם

הטקסט מתובל בביטויים יידישיים משעשעים שאשמח לפרש למענכם, תוך הסתכנות שסבתי תצא לרדוף אותי, ממקום משכבה האחרון (בשל תרגום לא מדויק כמובן).

בין היתר היו לנו "אוי ויי זמיר", שהוא ה'אוי ואבוי' הסבתאי האולטימטיבי, "פוילע-שטיקים" שהם שטויות ו'עניינים מסובכים', ו"פייגעלע", שהיא בחורה צעירה (אולי קצת זנותית).
היו גם "פקאקטע", "שמוק" ו"אלטאר קאקר", שלא תתפסו אותי מפרשת (בטוחה שתבינו לבד).
ככלל, תוך כדי קריאה צחקתי, הזדהיתי (לא כי אני עתיקה) ובעיקר רציתי לרוץ לסמן ולזכור משפטים לרוב.



"בובע מייסע"
או 'סיפורי סבתא' אם אתם חייבים.

ואם סבתא לא סיפרה, תרשו לי לדאוג שלא תפספסו את משפטי החוכמה הסבתאית הבאים.

"המפתח לאושר הוא לדעת מתי לסתום את הפה." הגיוני בהחלט (לו רק הייתי יודעת לבצע).

"לטפל 
במשהו זה אומר לאהוב", מדובר באחד המשפטים המשחררים שפגשתי.

"... זה מאוד מפתה להמשיך לעשות משהו רק כי הוא כבר התחיל. תחשבי על היטלר... אולי בשלב כלשהו, לדרעק הזה היו ספקות לגבי הפתרון הסופי. סביר להניח שלא, הרי לא בזכות האינטרוספקציה שלו שמענו עליו, אבל לכי תדעי. אולי אחרי מיליון יהודים, שני מיליון, באיזושהי פינה בלב הסודי והנגוע שלו הוא חשב לעצמו, 'מספיק. הפתרון הזה לא עובד. להיפך הוא מייצר בעיות חדשות!...". יש כאן משהו, אבל תרשו לי לא להגיב על זה.


לסיום, קחו תובנה אחת גם ממני, וזכרו שכשסבתא מופיעה במערכה הראשונה, היא ללא ספק תשוב ותופיע (ואולי תרדוף אתכם), במערכה השלישית או אי שם בסביבה. ממש כמו בחיים.

תהיו אמיצים, סבתאות היא (לרוב) לטובה
וזהו ספר חמוד, קליל, עם מסרים חשובים בהחלט.

סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com

שבעה בנים - האחים ג'יפסי / לילי סיינט ג'רמיין

זה מגיע לי? זה לא?

מדובר בספר ראשון מתוך סדרת ספרים (ספרי המשך אם תרצו). כולם קצרים עד תהייה אם זה הגיוני (ומוסרי) לקרוא להם 'ספר'.
במקרה ה'ספר ' הראשון, מדובר ב-89 עמודים בתצורה דיגיטלית שמביאים אותנו אל אגף הנובלה, פחות אל הגדרת המושג 'ספר'. ואגב, בין 89 העמודים, תמצאו גם ריקים וכאלה שמופיעה בהם תמונה בלבד (של אופנוע במקרה זה ולא שזה עקרוני כמובן).


שאר עמודי היצירה המפוקפקת הזו, מתארים עלילות אישה אחת שנכוותה קשות מחבורה של גברים, בני משפחה אחת, וכפי שכבר נכתב תחת כל דף (או עמוד) רענן, היא חוזרת לנקום.

אלא שמשהו בסיפור הזה לא מחזיק מים ויותר מפרמטר סיפורי אחד בו משדרים חוסר אמינות עד זלזול בוטה באינטליגנציית הקורא (ואת זה מיותר לכתוב, אני מעריכה פחות).


היא נאנסה ברוטלית ע"י שבעה ועונתה כמעט עד מוות, מה שלא גרם לה להתרחק מאותה חבורה ממש. לא, אותות האונס שעדיין ניכרים בנפשה שש שנים לאחר החווייה המזעזעת (ונראה שישארו), לא בנו מערך אזהרה סביב מוחה הנקמני. 

כתחליף לזהירות, היא בונה תכנית לנקמה, שבמהלכה היא שוכבת עם הוגה התוקפנות עצמו.
כן, היא ממש 'מראה לו מה זה', כשהיא חושפת עצמה בפניו, בדמות חדשה וגוף מנותח, נותנת לו לעשות בה כרצונו (מקדימה, מאחור, כמעט מהצדדים...). תוך כדי אקט מיני שמציף בה פלשבקים מאותה תקיפה, היא גם מתמלאת בתאוותו ומגיעה לסיפוק.
ובואו נסכים כי אף בר דעת לא ישכנע אותי בנקודה זו, שמשכב עם אנס (בעל יכולות פנומנליות ככל שיהיה), יכול לגרום לי (ואפילו פוטנציאלית בלבד) להגיע לסוג כל שהוא של סיפוק, מיני או אחר.


מכאן, נזרום על גלי תאווה ירודה אל תוך הסברים של גוף, ניתוחים והעובדה המסעירה שאנשים שאהבו אותה ניחנים ביכולת 'להרגיש משהו' בסביבתה. זאת למרות שפניה, גופה ושאר זוועותיה, עברו לא מזמן תחת ידי מנתח פלסטי ששיפץ כל חלקה טובה והפך אותה תוך חודש (כולל החלמה) לדמות אחרת לחלוטין.


לאורך הספרון, הדמות הראשית נוטה להיות לא ברורה עד הזויה, שנעה בין ציניות/מתנשאת'יודעת כל' ובין בהלה ותמימות לא מתאימות (הכל באותה דמות, בזמן הווה כמובן).
להגיד שלא התחברתי אליה, זה בהחלט להיות עדינה.

מי אמר טראש?

כן, השפה טראש, התוכן טראש, הדמות הראשית טראש ואני כמעט מרגישה טראשית מעצם העובדה המצערת שקראתי את הספר הזה.
מקווה שלא תזכרו לי את זה.


מי דיבר שטויות?

"ניקיתי את המשקפיים שלך. אל תפלי מהגג, טוב?". בסדר, מבטיחה. כשתנקה לי את החלונות אני יכולה? (ליפול מהגג הכוונה).

"אני רואה את הקפה החצי גמור שלי מהבוקר, נח בתמימות על השידה." נראה שמדובר בקפה ממש איכותי, שלי מעולם לא הראה סימני תמימות (ומה זה קפה תמים אם לא אלמנט טראשי בספרות זולה?).

"אחיו הצעיר הצמיד אותי לרצפה, אח שני הצמיד את הידיים והשלישי החזיק לי את הרגליים." ידיים ורגליים הבנתי, אבל איזה חלק בגופה מתאר את "הצמיד אותי"?.

'אני לא יודעת', אני אומרת בכנות. כי אני לא יודעת". וואלה?

"אני בולעת את הנוזל הסמיך, מחפשת בחדר משהו - לא משנה מה - שאוכל לרוקן אליו את הטעם שלו." מעולם לא רוקנתי טעם, מצד שני גם לא הצלחתי "לרוקן טעם" אחרי שכבר בלעתי...

"חתיך אש." אני חושבת שכבר השתמשתי בביטוי "טראש".


כתיבה פחות איכותית או עריכת תרגום חסרה

התרגום תואם ז'אנר ומתאים לכללי תרגום מקצועי, הכתיבה המקורית, ו/או עריכת התרגום, טעונות שיפור לטעמי.

מעבר בין זמן הווה לעבר מחייב הבהרה כל שהיא, לרוב אפילו החלפת פיסקה. אלא שכאן כללי הטקס מיותרים ככל הנראה, משפטי עבר והווה מתערבבים בשמחה ולי נשאר להחליט באיזה זמן אנחנו עוסקים עכשיו. באמת תודה.

ככלל, אין לי בעיה עקרונית עם פנטזיה, אבל אם זה מה שכתבתם/תרגמתם/הוצאתם לאור, מן הראוי שתדאגו לציין זאת.
לפרסם סיפור לא מציאותי ולהתחבא מאחורי פרטים לא הגיוניים, לא מדוייקים ולא אינטליגנטיים, זה במקרה הטוב, מיותר. 
ממש כמו הספר הזה מבחינתי.


יכולתי לחשוף בפניכם עוד הרבה הערות, אבל בינינו, הוא לא מספיק חשוב בעולמנו הספרותי. בהתאם, אפרד לשלום מחבורת האחים, מרת טראש האומללה ושאר הספרים הפוטנציאליים שבסדרה.
נסגור על 'הוא פשוט לא'? 


 יתרון אחד, יחסי או לא, יש לו מבחינתי והוא העובדה שהוא קצר.

צבע החלב / נל ליישון

"אני לא טיפשה. ולפני שתגידי אני גם לא איטית. אני בכלל לא כל מה שאתם אומרים עלי."
צודקת, היא לחלוטין "לא כל מה" שחשבתי עליה גם אני, והיא הרבה הרבה יותר.


מדובר בספר עילג עד אימה, כשהדמות המרכזית תופסת את המקום הראשון על במת העילגות הכל כך מכוונת הזו, ומסיבות טובות כמובן.
עילגות שכזו ילדותית עד פגועה, מתארת את הדמות המדוברת טוב יותר מכל סממן אחר, ותוך כדי, היא גם נוגעת ומעירה בי נימים רכים של אמפתיה לא אופיינית.
מה שמבהיר שמישהו עשה כאן עבודה רגישה, מדוייקת, מיוחדת ופשוט טובה.


- "אני יכולה לשמוע בקול שלך שאת אוהבת אותו."
- "אני לא יכולה להחביא שום דבר בקול שלי, גברת
."



"אני איכרית"

כן, בהיעדר ביטוי מדוייק יותר, זה בדיוק מה שהיא. צעירה בת ארבע עשרה, מבית יבשושי, קשה יום וקשוח מתוך כך, שמגדל ילדים לצורכי מחייה והאכלת ילדים (מן הגיון שכזה).
אם בהתחלה האמנתי שמדובר בדמות פגומה ובעייתית, הרי שמהר מהצפוי מתברר שהיא ילדה-נערה נבונה וחדת לשון, הסובלת בעיקר מפיגור סביבתי (וזה כידוע ניתן לשינוי (לפחות חלקית).
בהתאם ויותר מכל דבר אחר, 
הספר הזה מזכיר אלמנטים מרכזיים  ב'פיגמליון' של ג'ורג' ברנרד שו.

מלבד חוכמת חיים פשוטה וייחודית, וכיאה ל"שנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחת למושיענו..." נקבל כאן גם תאורים כפריים, חוכמת פרי, שדות רחבים וחיי משק דלים עד מסעירים (אבל בסתר).


"ספרתי את כולם. היה עשרים וזה מזל לא טוב כי ביצים צריכים להיות תמיד מספר לא זוגי אז שמתי אחד בחזרה מתחת לתרנגולת ואז היה תשע עשרה."


אהבתי את הדקויות, את המנעד העשיר של חוכמת החיים הכפרית, מהסוג שהתרחקנו ממנה לפני עשורים רבים, (אולי אפילו מאות) ואת ההומור הציני לעתים.

- "תיזהרי לא לעבור את הגבול, הוא אמר, שלא תהיי נערה פוחזת."
-
"אני יכולה להיות משהו, שאלתי, גם אם אני לא יודעת מה זה?".
- "אני חושב שכן, הוא אמר. השועל יכול להיות שועל בלי לדעת שהוא כזה."
- "אני לא שועל."


"כל בנות האיכר הן פיקחות כמוך? היא שאלה.
"לא הבנתי מה אמרת, גברת."



שפה היא יותר משפה
מפגש עם שפה עילגת לרוב מזיק לבריאותי (והרופא לא ממליץ), אלא שכאן קרה משהו אחר. מיד כשהבנתי כי העילגות מקורה בבחירה מודעת, וסגנון הדיבור הנמוך, בא לתאר ולבנות דמות ייחודית, נרגעתי. מיותר לציין שלפני התובנה המסעירה, היה פחות נעים לשהות בסביבתי (אבל זה עבר מהר).

בסופו של דבר, נראה כי יכולת ההתעלות, הדילוג מעל הצורך להעיר ולפרש, בכל הקשור לקטעי טקסט עילג, הם תרגיל ייחודי ומעניין שלא יצא לי להיתקל בו עד היום.

ובנימה אישית
"צבע החלב" התחיל רך, נעים ופסטורלי (כי כשמישהו אחר עובד בשדה, אני לרוב לא מזיעה), אבל המשיך צורם עד הופך בטן לקראת סופו, כשאלמנטים א-נורמטיביים משתלבים כביכול בקלילות, בעלילה.

בסוף, נשארתי בעיצומו של ויכוח עצמי סוער, ביחס לרמת ההיזדהות המקובלת עם הטקסט המדובר ותוצאותיו.

בקיצור, מעניין עד מרתק לבדוק את גבולות מצפוננו דרך עיניי ילדה -נערה נבונה, עילגת, עשירת מחשבה ודלת שפה.

"אנשים אך פעם לא רואים את הרע... שהוא קרוב אליהם. כמו חזיר ששוכב בתוך החרא של עצמו." 
ומי מאתנו יכול להתווכח עם זה?

'צבע החלב' הוא מסע בזמן ובמחילות המצפון, שבהחלט שווה קריאה.