"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

האחרות / שהרה בלאו

אין תינוק, לא היה ולא יהיה.
ואחרי שניקינו את המערכת מתינוקות מאיימים, נוכל להתקדם אל מערך נשי אליטיסטי, שכתוב בשפה טובה, נעימה לאוזן וללב.

זה סיפור חייהן הפתלתל של נשות אקדמיה, נצר למגזר הדתי, מומחיות בתחום המגדר, שנלחמות בשיניים ושאר איברים, בהגמוניה המחייבת כל אישה, לממש הורמוניה הנשיים לכדי תינוק או שניים, לפחות. 
רצוי כמובן, בשילוב זוגיות נתמכת גבר, כחלק מעסקה תרבותית-כוללת.

"הדבר הכי מפחיד בסיפור זה שהפכו אותה בסוף לאמא."

אז מה היה לנו

הסיפור מתחיל כשחברי עבר שבים ונפגשים אחרי כעשרים שנה. המפגש ושלוחותיו מאפשרים פרספקטיבה איכותית על מה שהיה, מה הושג ובעיקר על מה שבוזבז, פוספס ונמנע מבחירה או כורח.

"זוג חרדי צעיר מתיישב בשולחן הסמוך, אני ממהרת לסדר את החצאית שתכסה את הברכיים, אבל נזכרת שאני ברמת גן, ומפשקת אותן עוד יותר."

מלבד העיסוק המתמיד בבחירות והלקאה עצמית מובנית (בעיקר על חטא היוהרה), מתמקדת עלילת 'האחרות' בחקירת רצח, שנוטה להיות משהו שבין מוזר, לצפוי מדי. אותה חקירה מעוררת יחסים מגדריים, קן צרעות נשי מתקתק עד חמוץ, וחברות שהתחלפה מזמן במשהו אחר.

אבל בינינו, את מי מעניינת חקירת רצח כשאפשר להתערבב במערכות יחסים ארוכות קילומטראז', מהסוג שמספק תככים, אהבות קטנות וקנאה גדולה. זוהי המהות, זה ההקשר וכל השאר כאן (כולל תאורי רצח פולחני/חולני), הם תפאורה בלבד.

כרומוזום Y לו היה לי

הסגנון, השפה ובעיקר הנושאים שמעסיקים את גיבורת 'האחרות' נשיים במהותם, את זה כבר ציינתי, ואף גבר לא היה מרשה לעצמו לעסוק (או מודה שעסק) בשכאלה.

את הספר בכללותו צלחתי, אבל את הדמות הראשית סבלתי בקושי רב. בעיקר משום נטייה לאימפולסיביות ילדותית לא זהירה, תוך ניתוח סיטואציות בסגנון נשי מובהק והתעלמות מפרספקטיבה רחבה ובוגרת שהיתה עלולה, כך בטעות, לפתור סיטואציות בעייתיות, ללא צורך בהתמכרות לעלבון נשי מוכר ופחות מוערך.

אותה דמות, מתחזקת עולם פנימי עשיר ומרגש בהרבה, מאותו עולם מושגים נורמטיבי, בו היא משתמשת על מנת לפלוט משפטים בנאליים בקצב מסחרר. בפועל, ניתן לקרוא לזה בפשטות 'יללנות'.


איך שלא נסתכל על זה, כשהטקסט מתובל בביטוי חיצוני ופנימי (בסגנון מה שחשבתי/מה שאמרתי), יש בו בלהג הנשי הדואלי הזה, משום תחושה ביתית חמימה, אבל גם רצון לדפוק את הראש בקיר ולצעוק 'גם אני אישה, אבל די כבר לדבר, ללהג, לנתח יתר על המידה!'. כי בניתוח הזה המיותר, יש, שוב,  משהו ילדותי שכולנו השתמשנו בו בעבר (ומזמן גם הגיע הזמן להפסיק).

חכמה, חכמות

היצירה הזו מלאה חוכמת חיים, חוכמת רחוב (ונראה שלא נימלט מזה), גם חוכמת זקנים (או זקנות). כי תובנות רבות ערך והתנהלות מוסרית ואחרת, מוכתבות כאן מתוך ידע מוקדם שמקורו בחינוך לרוב.

ביקורת והומור עצמי , נכנסים אצלי יחד לאותה קטגוריה חכמה ואיכותית, ובהתאם עזרו לי לצלוח כאן את הקריאה.

"אני מטאטאת את הדירה במטאט סיליקוני חדש, קניתי אותו אתמול והלכתי איתו לאורך הרחוב, אנשים הביטו בי בצורה מוזרה, כאילו ציפו שארכב עליו."


עוד, מדובר בטקסט חכם, שמשלב נגיעות נעימות ממגוון מגזרי ארץ הקודש, כש"אבות אכלו בוסר", סיפורי 'האמהות התנ"כיות', ואזכורים תנ"כיים אחרים, מתבוססים כאן בביצה משותפת, בין היתר עם "שטופת דמע וקסם" האלתרמני. 
ככלל, אני אוהבת יצירות שמשלבות ומעוררות בי מגוון שאלות שמחייב רטרוספקציה עמוקה וכך גם כאן.

ובנימה אישית

ביקורת עצמית נשית היא מסוג העובדות בחיינו, שגם אם נכחיש ונתעלם מהן, ימשיכו לרדוף אותנו תדיר. יש בזה מנה גדושה של מציאות טהורה, אבל אין בזה כשלעצמו, שום דבר מושך.
מתוך כך, חוויית הקריאה כאן היא קצת כמו לשמוע סיפור על מישהי, מלוהג מפי מישהי אחרת. כי כולנו מגזימות, כולנו מנתחות וכולנו מציינות לרוב, את המובן מאליו.

"ישנו השלב המסוים הזה באבולוציה של כל אם, שהפנייה לילד ולבן הזוג נעשית בדיוק באותו הטון." אופס!.


בין היתר יש כאן גם הרהורים על נשיות וקבלת גוף, שמקורם ככל הנראה בחוויות מעצבות, בסגנון חיי קהילה ענפים ומוסדות חינוך מופרדים מגדרית.
כמי שלא חוותה כאלה, למדתי כאן לשמחתי כי אותות גוף מסויימים, קשורים יותר לגיל ופחות לילודה (או כמו שקוראים לזה אצלנו, 'בלאי'
).

"ככה זה. אי אפשר למחוק את עקבות הדם", גם לא את עקבות השנים.

ממקום מושבי האימהי נשאר לי רק לומר, 'יהי זכר ימי ספה נקייה ושטיחים לבנים, ברוך ומבורך'.

סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה