בפה מלא אבק ערבות אמריקאיות, ושיער שהרגיש כזקוק לחפיפה פתאומית, קראתי את איידהו של אמילי רסקוביץ'.
מדובר בספר על נשים, או אולי על גבר אחד מרכזי ונשים סביבו.
אבל יותר מכל, זה ספר על התמודדות עם מה שזימנו לנו החיים והוא קשור בטרגדיה גדולה, באובדן בלתי נתפס ונסיון ארוך, ארוך, להבין מה קרה שם (על 'למה' בקושי מדובר, אם בכלל).
דמויות מלאות/משונות
"כל האהבה הזאת, כל הרגשות הללו, כל הכאב הזה, שאין להם אחיזה במציאות, כאוס עצום ונורא. אובדן דעתו הופך להנחת היסוד החדשה של חייו, והוא מרגיש, כבר עכשיו, את אובדן הדברים שהוא אוהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם."
הוא - איש עבודה, קשה-יום לעתים, שבחר בהר אחד מיוחד, על פני הערבות המישוריות, בארצות הברית של אמריקה, התאהב באישה, התאהב בהר, ויחד רקמו חיים.
אבל מתחת לפני השטח, רודפת אותו גנטיקה של שיכחה והרבה לפני שהיא ממלאת את חייו, ממלא אותם הפחד מפניה.
אבל מתחת לפני השטח, רודפת אותו גנטיקה של שיכחה והרבה לפני שהיא ממלאת את חייו, ממלא אותם הפחד מפניה.
היא - זו שבנתה אתו חיים על ההר, וקרסה אל תוך מה שבנתה בהנפה מסוכנת אחת.
אחרי טרגדיה בלתי נתפסת, בסיטואציה בלתי נשלטת ככל הנראה, היא תבלה את חייה בהענשה עצמית מתבקשת.
"הייתי רוצה שתהרגו אותי. אבל אין לי שום זכות לקבל שוב אי פעם משהו שאני רוצה."
אישה נוספת, תתגלה כאן כממלאת המקום האולטימטיבית. זו שקושרת בין הקצוות ומעבירה את זמנה בנסיון להבין אחרים, לאהוב ולחמול על כולם.
"אני שונאת לראות את הקיץ נגמר, נדמה כאילו לא היה כאן מעולם...".
הדמויות עמוקות, רבות רבדים ועמוסות חיים פתלתלים (או שאולי אלו שוב, לרוב, הנשים).
לאט אבל עמוק
(כי 'פחות אבל עוד כואב' פחות מתאים כאן, או אולי גם).
הסיפור נבנה לאט, עובר בין תקופות ודמויות ומשרטט חיים שלמים שעל פניו נראים אפורים, שטוחים ושטחיים.
אבל הם לא.
הם מלאי החלטות, תובנות וראייה אישית, ייחודית, של דמויות מפותחות.
מדובר בספר מיוחד שלא משך אותי בסיפור סוחף, מהסוג שיחכה לי בסוף היום ולפנות בוקר אמצא עצמי עדיין בתוכו. אבל הוא לחלוטין מאלה שנשארים ועוד ימשיכו ללוות אותי (ואתכם).
תבואו אליו עם סבלנות.
לא כי הוא מתיש, אלא כי הוא ספר שנבנה לאט ואתם איתו. לוקח זמן לעכל אותו, על הדקויות שבו וחשוב לקחת את הזמן.
בשלב הזה נשאר לי לסכם.
אוף, כמה מסוכן להתאהב, כשאפילו זמן ושיכחה, הם לא התשובה הנכונה.
"שנאה, אהבה, הכל מתערבב יחד במרחב שבתוך הלחישה, כשלמילים אין עוד משמעות."
מיוחד ומצמרר לעתים, או רוב הזמן.
(סוף פתוח ורחב, רחב - למתקשים).
